כלי התקשורת בישראל התעלמו בצורה מעוררת התפעלות, מיום השנה העשירי להסכמי אוסלו. נדמה היה שהמדיום התקשורתי לא יוכל להעלים מהציבור תאריך כה גורלי. נדמה היה שהתקשורת המחפשת כל הזמן נושאים לעסוק בהם, תהיה חייבת במידת מה לעסוק בסיכום העשור הנורא הזה ומשמעויותיו אך מתברר שלמושכים בחבלי התקשורת הישראלית, אין שום כוונה לבנות דוכן נאשמים, כשברור לכל שגם להם שמור עליו מקום של כבוד.
ה 13 בספטמבר חלף ככל יום, איש בישראל לא עצר להסיק מסקנות וממילא ממשיך אותו הסכם לתבוע את ליטרת הדם בתיאבון הולך וגובר.
אולם ה 11 בספטמבר יום קריסת המגדלים ה 11 בספטמבר זכה להתייחסות רצינית. ה 11 בספטמבר לא מאיים על אף אחד ולכן זכו אזרחי ישראל לכמה וכמה תוכניות סיכום, וניתוחים מלומדים של הטבח בניו-יורק.
דבר אחד נעלם מעיני הישראלים והאמריקנים כאחד. בלי השלושה - עשר לא היה האחד - עשר.
הסכמי אוסלו הם שהובילו (גם) לקריסת התאומים. ללא לחיצת היד המתועבת ההיא בין רבין, ערפאת וקלינטון ב 13/9/93 לא היו המגדלים קורסים ב 11/9/01.
מקובל להסביר את הסכמי אוסלו כהסכמי שלום שבאו לגשר על מחלוקת פיסית בנוגע לבעלות על חבל ארץ. זו זריית חול בעיניים, אבל כנראה שבקרב ציבור "נאור" אי אפשר אחרת. אפילו את ההתקפה על התאומים שבה אין ברקע מחלוקת קרקעית ואין שום מלחמה בין צבאות ועמים בחר ה"ראש" המערבי העיוור לפתור באמצעות ה'דוגמות' הישנות של סכסוכים פיסיים.
סכסוכים כאלה אנחנו יכולים להבין בראיה חילונית, ולפתור באמצעות עולם המושגים המצומצם שלנו. האמריקנים היו צריכים מדינה וצבא להלחם נגדם וסדאם סיפק את הסחורה. הישראלים היו צריכים מדינה וצבא לעשות איתם שלום, אז הביאו את ערפאת והמציאו לו עם, וצבא, ומדינה.
גם ישראל, וגם ארה"ב מפחדות להתמודד עם האמת משום שאין להן את הכלים התרבותיים להבינה וממילא אין להן את הכלים להתמודד איתה.
חמור יותר הוא המצע התרבותי - אתוס היסוד עליו נוסדו ישראל וארה"ב מתערער ועלול לקרוס במידה וילמדו את השפה איתה נלחמים בהן. ישראל וארה"ב אינן יכולות להרשות לעצמן מלחמות דת משום שהדבר עומד בסתירה מוחלטת לתרבותן. אז הן בורחות למגרשים רציונליים לכאורה , אך בלתי רלוונטיים לחלוטין. אזרחי ארה"ב מתחילים להבין שהשיטוט במרחבי עיראק לא הרחיק מהם את הטרור, אזרחי ישראל כבר הבינו בכאב שהמצאת העם והמדינה הפלסטינית לא יביאו להם שלום.
הרציונליזם המערבי שלנו אינו אוהב את הירידה לשורשיו המטה-פיסיים של תהליך אוסלו והטרור האיסלמי. אולם גם מי שאינו מוכן להתייחס למה שידיו אינן מסוגלות למשש, חייב לענות לעצמו על שאלה אחת. כיצד זה קרה שלפני תהליך אוסלו לא היו מתאבדים?
תופעת ההתאבדות הערבית מוסלמית היא תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה המודרנית. השוואת התופעה הזו לקמיקאזה היפאניים במלחמת העולם השניה אינה נכונה. תמיד היו חיילים שהיו נכונים למסור את חייהם בשעת מלחמה בכדי לקדם את מטרותיה.
גם בישראל קיימות לא מעט דוגמאות לכך. אולם התאבדות לכתחילה, כלומר מוות כאידיאולוגיה ועד מוות שלוקח איתו קורבנות נוספים נשים וילדים שאינם מהווים כל איום?
התופעה המפלצתית הזו באה לעולם רק אחרי הסכמי אוסלו. רוב פיגועי ההתאבדות ניתנים היו לביצוע גם בלי ההתאבדות.
המחבל שהתפוצץ בקניון ליד ביתי (בקרני שומרון) יכול היה להניח את התיק ולהסתלק . הוא לא עשה זאת, כי מותו היה חלק מהעניין. הקמיקאזה היפני לא יכול היה להביא את מטוס ה"זירו" עמוס הפצצות אל נושאת המטוסים האמריקנית בלי להתאבד.
רובו הגדול של העולם מאמין בתנ"ך, ויודע ש "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". העולם יודע שמהארץ הזו תצא הבשורה. באוסלו הסכימו היהודים, לראשונה בהיסטוריה, שהארץ הזו אינה שלהם אלא של הערבים. ממילא בשורתם היא בשורת האמת והיא זו שתצא מירושלים ותכבוש את העולם כולו.
באוסלו חימשו היהודים את הערבים המוסלמים בנשק החשוב מכל, בתחושת הצדק. מאז ומתמיד מתחוללת מתחת לפני השטח מלחמת עולם בין בנותיה הסוררות של היהדות, כלומר האיסלם והנצרות על ההגמוניה העולמית. עכשיו כשהמוסלמים קיבלו מ"אמא" את לפיד הצדק הם יוצאים לג'יהאד עולמי חמושים בנשק הכבד והמסוכן ביותר.
מובן שהאספסוף הערבי, נושא בשורת הכוחניות והרשע המוסלמית אינו מסוגל לבשר דבר מלבד מוות. אולם כדי להביא את האמונה הזו לכלל הכרה שלמה הדוחפת אנשים להתאבד יש כנראה צורך בהוכחה מוסרית תיאולוגית. יש צורך בהסכמי אוסלו.
יהודים רגילים לקשר בין תאריכים למאורעות. שני בתי המקדש נחרבו באותו יום, וחמישה מאורעות קשים אירעו דווקא בי"ז בתמוז.
המחשבות הללו הובילו אותי לבדוק האם אוסלו והתאומים התרחשו בדיוק באותו יום ולא ברווח של יומיים. בדקתי את התאריך העברי של שני האירועים והתאכזבתי. הסכמי אוסלו נחתמו במדשאת הבית הלבן בכ"ז אלול תשנ"ג, בעוד שמגדלי התאומים קרסו בכ"ג אלול תשס"א. אלא שאז נתקלתי במאמר של ג'ף ג'קובי מהבוסטון גלוב - שהזכיר לי נשכחות. החתימה במדשאת הבית הלבן הייתה הצגה לתקשורת בלבד. ההסכמים עצמם נחתמו ארבעה ימים קודם לכן.
ערפאת חתם אז על מכתב בו הוא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון וגינה את השימוש בטרור ובאלימות. רבין חתם באותו יום על מכתב המכיר ב אש"פ כנציג העם הפלסטיני וקיבל אותם כשותף למשא ומתן לשלום. התאריך אז היה ה 9 לספטמבר 1993.והתאריך העברי?
ניחשתם נכונה... כמו מגדלי התאומים גם אוסלו נחתם בפועל - בכ"ג באלול.
ה 13 בספטמבר חלף ככל יום, איש בישראל לא עצר להסיק מסקנות וממילא ממשיך אותו הסכם לתבוע את ליטרת הדם בתיאבון הולך וגובר.
אולם ה 11 בספטמבר יום קריסת המגדלים ה 11 בספטמבר זכה להתייחסות רצינית. ה 11 בספטמבר לא מאיים על אף אחד ולכן זכו אזרחי ישראל לכמה וכמה תוכניות סיכום, וניתוחים מלומדים של הטבח בניו-יורק.
דבר אחד נעלם מעיני הישראלים והאמריקנים כאחד. בלי השלושה - עשר לא היה האחד - עשר.
הסכמי אוסלו הם שהובילו (גם) לקריסת התאומים. ללא לחיצת היד המתועבת ההיא בין רבין, ערפאת וקלינטון ב 13/9/93 לא היו המגדלים קורסים ב 11/9/01.
מקובל להסביר את הסכמי אוסלו כהסכמי שלום שבאו לגשר על מחלוקת פיסית בנוגע לבעלות על חבל ארץ. זו זריית חול בעיניים, אבל כנראה שבקרב ציבור "נאור" אי אפשר אחרת. אפילו את ההתקפה על התאומים שבה אין ברקע מחלוקת קרקעית ואין שום מלחמה בין צבאות ועמים בחר ה"ראש" המערבי העיוור לפתור באמצעות ה'דוגמות' הישנות של סכסוכים פיסיים.
סכסוכים כאלה אנחנו יכולים להבין בראיה חילונית, ולפתור באמצעות עולם המושגים המצומצם שלנו. האמריקנים היו צריכים מדינה וצבא להלחם נגדם וסדאם סיפק את הסחורה. הישראלים היו צריכים מדינה וצבא לעשות איתם שלום, אז הביאו את ערפאת והמציאו לו עם, וצבא, ומדינה.
גם ישראל, וגם ארה"ב מפחדות להתמודד עם האמת משום שאין להן את הכלים התרבותיים להבינה וממילא אין להן את הכלים להתמודד איתה.
חמור יותר הוא המצע התרבותי - אתוס היסוד עליו נוסדו ישראל וארה"ב מתערער ועלול לקרוס במידה וילמדו את השפה איתה נלחמים בהן. ישראל וארה"ב אינן יכולות להרשות לעצמן מלחמות דת משום שהדבר עומד בסתירה מוחלטת לתרבותן. אז הן בורחות למגרשים רציונליים לכאורה , אך בלתי רלוונטיים לחלוטין. אזרחי ארה"ב מתחילים להבין שהשיטוט במרחבי עיראק לא הרחיק מהם את הטרור, אזרחי ישראל כבר הבינו בכאב שהמצאת העם והמדינה הפלסטינית לא יביאו להם שלום.
הרציונליזם המערבי שלנו אינו אוהב את הירידה לשורשיו המטה-פיסיים של תהליך אוסלו והטרור האיסלמי. אולם גם מי שאינו מוכן להתייחס למה שידיו אינן מסוגלות למשש, חייב לענות לעצמו על שאלה אחת. כיצד זה קרה שלפני תהליך אוסלו לא היו מתאבדים?
תופעת ההתאבדות הערבית מוסלמית היא תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה המודרנית. השוואת התופעה הזו לקמיקאזה היפאניים במלחמת העולם השניה אינה נכונה. תמיד היו חיילים שהיו נכונים למסור את חייהם בשעת מלחמה בכדי לקדם את מטרותיה.
גם בישראל קיימות לא מעט דוגמאות לכך. אולם התאבדות לכתחילה, כלומר מוות כאידיאולוגיה ועד מוות שלוקח איתו קורבנות נוספים נשים וילדים שאינם מהווים כל איום?
התופעה המפלצתית הזו באה לעולם רק אחרי הסכמי אוסלו. רוב פיגועי ההתאבדות ניתנים היו לביצוע גם בלי ההתאבדות.
המחבל שהתפוצץ בקניון ליד ביתי (בקרני שומרון) יכול היה להניח את התיק ולהסתלק . הוא לא עשה זאת, כי מותו היה חלק מהעניין. הקמיקאזה היפני לא יכול היה להביא את מטוס ה"זירו" עמוס הפצצות אל נושאת המטוסים האמריקנית בלי להתאבד.
רובו הגדול של העולם מאמין בתנ"ך, ויודע ש "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". העולם יודע שמהארץ הזו תצא הבשורה. באוסלו הסכימו היהודים, לראשונה בהיסטוריה, שהארץ הזו אינה שלהם אלא של הערבים. ממילא בשורתם היא בשורת האמת והיא זו שתצא מירושלים ותכבוש את העולם כולו.
באוסלו חימשו היהודים את הערבים המוסלמים בנשק החשוב מכל, בתחושת הצדק. מאז ומתמיד מתחוללת מתחת לפני השטח מלחמת עולם בין בנותיה הסוררות של היהדות, כלומר האיסלם והנצרות על ההגמוניה העולמית. עכשיו כשהמוסלמים קיבלו מ"אמא" את לפיד הצדק הם יוצאים לג'יהאד עולמי חמושים בנשק הכבד והמסוכן ביותר.
מובן שהאספסוף הערבי, נושא בשורת הכוחניות והרשע המוסלמית אינו מסוגל לבשר דבר מלבד מוות. אולם כדי להביא את האמונה הזו לכלל הכרה שלמה הדוחפת אנשים להתאבד יש כנראה צורך בהוכחה מוסרית תיאולוגית. יש צורך בהסכמי אוסלו.
יהודים רגילים לקשר בין תאריכים למאורעות. שני בתי המקדש נחרבו באותו יום, וחמישה מאורעות קשים אירעו דווקא בי"ז בתמוז.
המחשבות הללו הובילו אותי לבדוק האם אוסלו והתאומים התרחשו בדיוק באותו יום ולא ברווח של יומיים. בדקתי את התאריך העברי של שני האירועים והתאכזבתי. הסכמי אוסלו נחתמו במדשאת הבית הלבן בכ"ז אלול תשנ"ג, בעוד שמגדלי התאומים קרסו בכ"ג אלול תשס"א. אלא שאז נתקלתי במאמר של ג'ף ג'קובי מהבוסטון גלוב - שהזכיר לי נשכחות. החתימה במדשאת הבית הלבן הייתה הצגה לתקשורת בלבד. ההסכמים עצמם נחתמו ארבעה ימים קודם לכן.
ערפאת חתם אז על מכתב בו הוא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון וגינה את השימוש בטרור ובאלימות. רבין חתם באותו יום על מכתב המכיר ב אש"פ כנציג העם הפלסטיני וקיבל אותם כשותף למשא ומתן לשלום. התאריך אז היה ה 9 לספטמבר 1993.והתאריך העברי?
ניחשתם נכונה... כמו מגדלי התאומים גם אוסלו נחתם בפועל - בכ"ג באלול.