הציניקנים והספקנים בישראל לעגו להחלטת הממשלה לסלק את ערפאת, אבל לא עכשיו. אמרו ש"לא עכשיו" פירושו גם לא אחר כך, ואם אין לכם אומץ לבצע עדיף לא להחליט. אמרו שההחלטה הזאת רק תחזק את מעמדו ותעשה אותו רלוונטי יותר מאי פעם. אבל ערפאת עצמו לקח אותה ברצינות רבה מאוד, וגם הבין בדיוק מתי יהיה ה"אחר כך" שרמוז במילים "לא עכשיו".בדיוק אחרי הפיגוע הבא.
אכן, ההחלטה הזאת חיזקה את מעמדו של ערפאת ברחוב הפלשתיני, ובגללה לראשונה מזה הרבה זמן יצאו פה ושם לרחובות הפגנות תמיכה בו, אבל לא זה העיקר.
העיקר הוא שהיום, בפעם הראשונה מאז אוסלו, כל מפוצץ וכל ראש חוליה, מהתנזים ועד קצה הג'יהאד, יודע שהראיס מאוד מאוד לא מעוניין בפיגוע עכשיו. והראיס עצמו יודע, בפעם הראשונה מאז שנולד, שמספיק פיגוע אחד והוא אישית עף, לטוניס או לשמיים.
זה מה שמניע את ההצעה הפלשתינית להפסקת אש, וזו הסיבה לכך שאין שום צורך להגיב עליה. אין צורך לחתום על הסכם, יש כבר הסכם והוא יותר חזק מכל נייר חתום. אנחנו לא מעיפים את ערפאת ואתם לא עושים פיגועים. זה ההסכם. שבע מילים, ואם תרצו חמש; בפיגוע הבא אתה עף מפה.
על סיקולים לא התחייבנו, אם תסתכלו בעצמכם תפאדלו, אנחנו לא מתים להלחם. אבל נדבר על זה אחרי שתעשו, ובינתיים זה עדיין באחריותנו. וגם על שחרור אסירים נדבר, אבל זה ממש בסוף של הסוף של אחרי המלחמה.
כך נהוג בכל האומות ובכל המלחמות, וברור לגמרי למה. אף בנאדם נורמאלי לא יורה לעצמו ברגל, ואף מדינה נורמאלית לא משחררת לוחמים של האויב כל זמן שהמלחמה נמשכת.
פה ושם קצת יריות
החולשה של ההסכם הזה היא חוסר הניסיון של ערפאת. יאסר ערפאת הוא מוותיקי הפוליטיקאים של העולם ואולי הותיק והמנוסה שבכולם, אבל הוא מעולם לא התנסה בהסכם, שממש אבל ברצינות חייבים לקיים. כל הסכם הוא מתחיל מיד לכרסם, בהתחלה מהצדדים ואחר כך מהאמצע, עד שהוא אוכל את הכול. פשוט ככה הוא רגיל ארבעים שנה. והשאלה היא מה תעשה מדינת ישראל כשהוא יתחיל לכרסם מהצדדים גם את ההסכם הבלתי כתוב הזה. לא ממש מחבל מתאבד, אלא מטען חבלה קטן בפח זבל, ופה ושם קצת יריות על גילה וקסאמים על אשקלון. מה, נגרש את ערפאת בגלל חוליה שפתחה באש והרגה רק שני אנשים?
זו אכן חולשה של ההסכם הזה, אבל היא לא נובעת מכך שזהו הסכם מהסוג הבלתי כתוב, אלא מכך שזה הסכם עם ערפאת. מולו, אותה חולשה קיימת בכל הסכם שהוא. נניח שחתמנו הסכם חגיגי בן 30 עמודים. מה נעשה כאשר יום אחרי ההסכם הוא יתחיל לכרסם אותו? נבטל הכול בגלל קצת יריות פה ושם? נודיע לג'ורג' בוש שהטקס על מדשאת הבית הלבן מבוטל רטרואקטיבית בגלל שתפסנו שני משגרים של קטיושות שערפאת הבריח מרפיח? הרי כבר היינו בסרט הזה עשר פעמים.
ואכן גם עכשיו - כאשר ההסכם שלנו לא כתוב וכולל רק חמש מילים - עדיין אין לנו תשובה לבעיית הכרסומים. מי יגדיר את גודל הפיגוע הדרוש? דבר אחד אפשר בכל זאת לומר : יחסית, מבין שתי הצורות הבלתי מושלמות של הסכמים עם המכרסם הזקן, זו הבלתי כתובה נראית יותר קשיחה. פירוש הדבר שאם מישהו יפתה את ממשלת ישראל להפוך את הסכם חמש המילים להסכם הפסקת אש כתוב ורשמי, החדש יהיה יותר חלש. בהסכם כתוב תהיה לנו פחות הפסקה ויותר אש.
פרה די שמנה
ורק הערה על התקציב. בסוף הלילה, כשהגיעה שאלת קיצוץ המיליארד הנוסף, היה כבר מאוחר, ורוב השרים נמנמו מההצבעה. אבל בתחילת הבוקר, כמעט 24 שעות קודם, כולם היו ערים וידעו שבסוף זה יגיע, כי הדבר הראשון שעליו הם הסכימו, היה שלא לקצץ את המיליארד הזה מהביטחון.
זה ממש משל השמיכה הקצרה בהתגשמותו, אלא שבדיון התקציבי מאז שאתה מושך את השמיכה לכתפיים ועד שקר לך ברגליים, עוברות עשרים שעות. במציאות של החיים יכולות לעבור כמה שנים עד שאתה מרגיש שהרגליים קפאו, ואז אולי כבר אי אפשר לחמם אותן מחדש.
בדיעבד אולי טוב שהם יצאו מזה מגוחכים, ומבינים שצריך לחשוב עוד פעם. אולי זה יביא להם את האומץ לחזור עד קצה השמיכה, ולומר שהביטחון הוא לא פרה קדושה, והצבא הוא לא פרה רזה.
אכן, ההחלטה הזאת חיזקה את מעמדו של ערפאת ברחוב הפלשתיני, ובגללה לראשונה מזה הרבה זמן יצאו פה ושם לרחובות הפגנות תמיכה בו, אבל לא זה העיקר.
העיקר הוא שהיום, בפעם הראשונה מאז אוסלו, כל מפוצץ וכל ראש חוליה, מהתנזים ועד קצה הג'יהאד, יודע שהראיס מאוד מאוד לא מעוניין בפיגוע עכשיו. והראיס עצמו יודע, בפעם הראשונה מאז שנולד, שמספיק פיגוע אחד והוא אישית עף, לטוניס או לשמיים.
זה מה שמניע את ההצעה הפלשתינית להפסקת אש, וזו הסיבה לכך שאין שום צורך להגיב עליה. אין צורך לחתום על הסכם, יש כבר הסכם והוא יותר חזק מכל נייר חתום. אנחנו לא מעיפים את ערפאת ואתם לא עושים פיגועים. זה ההסכם. שבע מילים, ואם תרצו חמש; בפיגוע הבא אתה עף מפה.
על סיקולים לא התחייבנו, אם תסתכלו בעצמכם תפאדלו, אנחנו לא מתים להלחם. אבל נדבר על זה אחרי שתעשו, ובינתיים זה עדיין באחריותנו. וגם על שחרור אסירים נדבר, אבל זה ממש בסוף של הסוף של אחרי המלחמה.
כך נהוג בכל האומות ובכל המלחמות, וברור לגמרי למה. אף בנאדם נורמאלי לא יורה לעצמו ברגל, ואף מדינה נורמאלית לא משחררת לוחמים של האויב כל זמן שהמלחמה נמשכת.
פה ושם קצת יריות
החולשה של ההסכם הזה היא חוסר הניסיון של ערפאת. יאסר ערפאת הוא מוותיקי הפוליטיקאים של העולם ואולי הותיק והמנוסה שבכולם, אבל הוא מעולם לא התנסה בהסכם, שממש אבל ברצינות חייבים לקיים. כל הסכם הוא מתחיל מיד לכרסם, בהתחלה מהצדדים ואחר כך מהאמצע, עד שהוא אוכל את הכול. פשוט ככה הוא רגיל ארבעים שנה. והשאלה היא מה תעשה מדינת ישראל כשהוא יתחיל לכרסם מהצדדים גם את ההסכם הבלתי כתוב הזה. לא ממש מחבל מתאבד, אלא מטען חבלה קטן בפח זבל, ופה ושם קצת יריות על גילה וקסאמים על אשקלון. מה, נגרש את ערפאת בגלל חוליה שפתחה באש והרגה רק שני אנשים?
זו אכן חולשה של ההסכם הזה, אבל היא לא נובעת מכך שזהו הסכם מהסוג הבלתי כתוב, אלא מכך שזה הסכם עם ערפאת. מולו, אותה חולשה קיימת בכל הסכם שהוא. נניח שחתמנו הסכם חגיגי בן 30 עמודים. מה נעשה כאשר יום אחרי ההסכם הוא יתחיל לכרסם אותו? נבטל הכול בגלל קצת יריות פה ושם? נודיע לג'ורג' בוש שהטקס על מדשאת הבית הלבן מבוטל רטרואקטיבית בגלל שתפסנו שני משגרים של קטיושות שערפאת הבריח מרפיח? הרי כבר היינו בסרט הזה עשר פעמים.
ואכן גם עכשיו - כאשר ההסכם שלנו לא כתוב וכולל רק חמש מילים - עדיין אין לנו תשובה לבעיית הכרסומים. מי יגדיר את גודל הפיגוע הדרוש? דבר אחד אפשר בכל זאת לומר : יחסית, מבין שתי הצורות הבלתי מושלמות של הסכמים עם המכרסם הזקן, זו הבלתי כתובה נראית יותר קשיחה. פירוש הדבר שאם מישהו יפתה את ממשלת ישראל להפוך את הסכם חמש המילים להסכם הפסקת אש כתוב ורשמי, החדש יהיה יותר חלש. בהסכם כתוב תהיה לנו פחות הפסקה ויותר אש.
פרה די שמנה
ורק הערה על התקציב. בסוף הלילה, כשהגיעה שאלת קיצוץ המיליארד הנוסף, היה כבר מאוחר, ורוב השרים נמנמו מההצבעה. אבל בתחילת הבוקר, כמעט 24 שעות קודם, כולם היו ערים וידעו שבסוף זה יגיע, כי הדבר הראשון שעליו הם הסכימו, היה שלא לקצץ את המיליארד הזה מהביטחון.
זה ממש משל השמיכה הקצרה בהתגשמותו, אלא שבדיון התקציבי מאז שאתה מושך את השמיכה לכתפיים ועד שקר לך ברגליים, עוברות עשרים שעות. במציאות של החיים יכולות לעבור כמה שנים עד שאתה מרגיש שהרגליים קפאו, ואז אולי כבר אי אפשר לחמם אותן מחדש.
בדיעבד אולי טוב שהם יצאו מזה מגוחכים, ומבינים שצריך לחשוב עוד פעם. אולי זה יביא להם את האומץ לחזור עד קצה השמיכה, ולומר שהביטחון הוא לא פרה קדושה, והצבא הוא לא פרה רזה.