לפי כל הסימנים עומד שרון לאמץ את הדרך שתיתן לו תוצאות מיידיות והישג מהיר וקל שיוכל לנפנף בו- שחרור "עכשיו" של אלחנן טננבאום השבוי בידי החיזבאללה, וגופות (?) שלושת החיילים.
בדיוק כמו השקר של "שלום עכשיו" שאינו אלא "מלחמה גדולה אחר כך", כך גם יוביל השחרור של דיראני ועובייד, מנהיגי טרור שהיו מעורבים בכליאתו ומכירתו של רון ארד לאחר שצנח ממטוסו, ושנתפסו כדי שישמשו קלפי מיקוח עבורו, לקפיצת מדרגה נוספת בפיחותו של כושר ההרתעה הישראלי.
כפי שקרה בעקבות "עיסקת ג'יבריל" ב-1985, שבה שוחררו 1150 מחבלים מהמסוכנים ביותר, יגרה הדבר את הערבים להרבות בנסיונות החטיפה והשבי בעתיד.
אך מהי האלטרנטיבה? ישראל שהשכילה בעבר לחטוף את עובייד ודיראני, ואף שילמה על כך מחיר בפיצוץ בית הקהילה היהודית בארגנטינה, חששה לחזור על המעשה לאחר חטיפת שלושת החיילים.
הואיל ולא גבינו מהחיזבאללה מחיר כבד על כך, "זכינו" בחטיפתו של טננבאום.
איפוק אינו כוח, כפי שטען שרון, אלא תבוסה ואסון.
במקום להכות מכה איומה את לבנון, סוריה והחיזבאללה לאחר חטיפת החיילים, שקטו המדינאים הדגולים בירושלים על השמרים, לא "הצטיידו" בשבויים נוספים עבורם, והביאו אותנו לדילמה של "הפקרת" טננבאום החי מול רון ארד הנעדר.
בד בבד מעניקה המדינה למחבלים הללו חיי מלכים בכלא הישראלי. הם זוכים לטיפולי שיניים יקרים על חשבוננו, לביקורי הצלב האדום, ולעורך דין ישראלי הממומן ע"י המדינה. שופט ישראלי מבריק פסק שגודל הטלוויזיה (!) בתאיהם לא יפחת מ-20 אינץ', עם 14 ערוצים לפחות, ולא שכח להוסיף שעליהם לקבל גם טוסטר.
ישראל, אם חפצת חיים היא, במקום לקיים מדיניות של איפוק ותגובות על תוקפנות ערבית, עליה ליזום התקפות על אויבים פעילים. הערבים הם שצריכים לומר תודה על כל יום שעובר מבלי שקיבלו מכה כואבת מהיהודים המטורפים.
יש להביא אותם להכרה שמדובר ב"משוגעים" שעדיף לא להתקרב אליהם ובוודאי לא להרגיז אותם. ישראל צריכה לשדר את המסר שהיא משתוקקת לפיגוע כלשהו כתרוץ להכות. כך לא יעיזו לחטוף ישראלים, וכך, אגב, גם יבוא שלום.
ביולי 99', השבוע האחרון של ממשלת נתניהו, כשהממשלה כבר לא תיפקדה, כלומר לא הקפידה להעביר לצה"ל את התכתיבים האמריקאיים, ירה החיזבאללה קטיושות על קרית שמונה וחיל האויר תקף לראשונה מתקני תשתית בלבנון. המכה היתה כואבת, הרמז הובן היטב, ושקט השתרר. רק לאחר 7 חודשים של מדיניות תבוסתנית להפליא של אהוד ברק, הבין החיזבאללה שכללי המשחק הישנים והטובים חזרו, והרג חיילינו התחדש.
כל מי שטוען שאין פתרון צבאי, מוטב ויקשיב לקולות הנשמעים מהחמאס בימים אלו, בדבר "הודנה חד צדדית" לאחר סידרת החיסולים שעברו.
האם יכולים אנו לקיים מדיניות שכזו? התשובה היא שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו שלא לקיימה, והעובדה שבפועל אף ממשלה לא העיזה לעשות זאת, מסבירה היטב את התמונה האומללה של מדינת ישראל של היום.
בהתאם למדיניות כגון זו, דיראני ועובייד צריכים להשאר בכלא הישראלי, ללא תנאי הנופש הנוכחיים, כל עוד רון ארד לא חוזר בריא ושלם. אם הוא מת, כלומר הוא נרצח בשבי, אזי ישראל תיאות לקבל את גופתו ולתת תמורתה את גופותיהם של דיראני ועובייד, כעת, או כשימותו מוות טבעי- לבחירתם. כך יווצר לקח לטווח ארוך לכל איש חיזבאללה שהוא צפוי לגורלם המר של הצמד הזה.
כל גישה אחרת משמעותה היא ששרשרת הבגידות של מדינת ישראל שהחלה במשת"פים והמשיכה בצד"ל, במדחת יוסף שהופקר למות בדם קר, ובפולארד, לא פסקה, והגיעה כעת לנטישת טייס חיל האויר. איזה מסר יעביר צעד כזה לטייסי וחיילי צה"ל?
ובאשר לטננבאום? יש לחטוף אנשי חיזבאללה למכביר תמורתו, תוך איום על חיי מנהיג החיזבאללה, נסראללה, באם תיפול שערה משערות ראשו.
רק שינוי כזה בכללי המשחק יעצור את ההשתוללותו של אירגון של 500 איש שמשטה בנו.
ממשלת הבובות הישראלית מתרצת כל מחדל שלה בלחץ אמריקאי. אך איש אינו טוען שקיים איזשהו לחץ כזה הפועל לביצועה של עיסקת חילופי השבויים הממאירה הזו. זוהי תבוסתנות וחולשה נטו של הצד הישראלי. איש ב"ממשלה" לא מראה סימנים כי יזרוק את המפתחות בעקבות השערוריה של מחיקתו של רון ארד. בכך יוכיח הממסד הישראלי את טענתו הוותיקה של נסראללה שישראל אינה אלא פקעת של קורי עכביש הניתנת להסרה בהינף יד.
בדיוק כמו השקר של "שלום עכשיו" שאינו אלא "מלחמה גדולה אחר כך", כך גם יוביל השחרור של דיראני ועובייד, מנהיגי טרור שהיו מעורבים בכליאתו ומכירתו של רון ארד לאחר שצנח ממטוסו, ושנתפסו כדי שישמשו קלפי מיקוח עבורו, לקפיצת מדרגה נוספת בפיחותו של כושר ההרתעה הישראלי.
כפי שקרה בעקבות "עיסקת ג'יבריל" ב-1985, שבה שוחררו 1150 מחבלים מהמסוכנים ביותר, יגרה הדבר את הערבים להרבות בנסיונות החטיפה והשבי בעתיד.
אך מהי האלטרנטיבה? ישראל שהשכילה בעבר לחטוף את עובייד ודיראני, ואף שילמה על כך מחיר בפיצוץ בית הקהילה היהודית בארגנטינה, חששה לחזור על המעשה לאחר חטיפת שלושת החיילים.
הואיל ולא גבינו מהחיזבאללה מחיר כבד על כך, "זכינו" בחטיפתו של טננבאום.
איפוק אינו כוח, כפי שטען שרון, אלא תבוסה ואסון.
במקום להכות מכה איומה את לבנון, סוריה והחיזבאללה לאחר חטיפת החיילים, שקטו המדינאים הדגולים בירושלים על השמרים, לא "הצטיידו" בשבויים נוספים עבורם, והביאו אותנו לדילמה של "הפקרת" טננבאום החי מול רון ארד הנעדר.
בד בבד מעניקה המדינה למחבלים הללו חיי מלכים בכלא הישראלי. הם זוכים לטיפולי שיניים יקרים על חשבוננו, לביקורי הצלב האדום, ולעורך דין ישראלי הממומן ע"י המדינה. שופט ישראלי מבריק פסק שגודל הטלוויזיה (!) בתאיהם לא יפחת מ-20 אינץ', עם 14 ערוצים לפחות, ולא שכח להוסיף שעליהם לקבל גם טוסטר.
ישראל, אם חפצת חיים היא, במקום לקיים מדיניות של איפוק ותגובות על תוקפנות ערבית, עליה ליזום התקפות על אויבים פעילים. הערבים הם שצריכים לומר תודה על כל יום שעובר מבלי שקיבלו מכה כואבת מהיהודים המטורפים.
יש להביא אותם להכרה שמדובר ב"משוגעים" שעדיף לא להתקרב אליהם ובוודאי לא להרגיז אותם. ישראל צריכה לשדר את המסר שהיא משתוקקת לפיגוע כלשהו כתרוץ להכות. כך לא יעיזו לחטוף ישראלים, וכך, אגב, גם יבוא שלום.
ביולי 99', השבוע האחרון של ממשלת נתניהו, כשהממשלה כבר לא תיפקדה, כלומר לא הקפידה להעביר לצה"ל את התכתיבים האמריקאיים, ירה החיזבאללה קטיושות על קרית שמונה וחיל האויר תקף לראשונה מתקני תשתית בלבנון. המכה היתה כואבת, הרמז הובן היטב, ושקט השתרר. רק לאחר 7 חודשים של מדיניות תבוסתנית להפליא של אהוד ברק, הבין החיזבאללה שכללי המשחק הישנים והטובים חזרו, והרג חיילינו התחדש.
כל מי שטוען שאין פתרון צבאי, מוטב ויקשיב לקולות הנשמעים מהחמאס בימים אלו, בדבר "הודנה חד צדדית" לאחר סידרת החיסולים שעברו.
האם יכולים אנו לקיים מדיניות שכזו? התשובה היא שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו שלא לקיימה, והעובדה שבפועל אף ממשלה לא העיזה לעשות זאת, מסבירה היטב את התמונה האומללה של מדינת ישראל של היום.
בהתאם למדיניות כגון זו, דיראני ועובייד צריכים להשאר בכלא הישראלי, ללא תנאי הנופש הנוכחיים, כל עוד רון ארד לא חוזר בריא ושלם. אם הוא מת, כלומר הוא נרצח בשבי, אזי ישראל תיאות לקבל את גופתו ולתת תמורתה את גופותיהם של דיראני ועובייד, כעת, או כשימותו מוות טבעי- לבחירתם. כך יווצר לקח לטווח ארוך לכל איש חיזבאללה שהוא צפוי לגורלם המר של הצמד הזה.
כל גישה אחרת משמעותה היא ששרשרת הבגידות של מדינת ישראל שהחלה במשת"פים והמשיכה בצד"ל, במדחת יוסף שהופקר למות בדם קר, ובפולארד, לא פסקה, והגיעה כעת לנטישת טייס חיל האויר. איזה מסר יעביר צעד כזה לטייסי וחיילי צה"ל?
ובאשר לטננבאום? יש לחטוף אנשי חיזבאללה למכביר תמורתו, תוך איום על חיי מנהיג החיזבאללה, נסראללה, באם תיפול שערה משערות ראשו.
רק שינוי כזה בכללי המשחק יעצור את ההשתוללותו של אירגון של 500 איש שמשטה בנו.
ממשלת הבובות הישראלית מתרצת כל מחדל שלה בלחץ אמריקאי. אך איש אינו טוען שקיים איזשהו לחץ כזה הפועל לביצועה של עיסקת חילופי השבויים הממאירה הזו. זוהי תבוסתנות וחולשה נטו של הצד הישראלי. איש ב"ממשלה" לא מראה סימנים כי יזרוק את המפתחות בעקבות השערוריה של מחיקתו של רון ארד. בכך יוכיח הממסד הישראלי את טענתו הוותיקה של נסראללה שישראל אינה אלא פקעת של קורי עכביש הניתנת להסרה בהינף יד.