אם נרצה לסכם את המאפיין המרכזי של מדיניות ההנהגה הישראלית בעשור האחרון מאז חתימת "הסכמי אוסלו" ואילך, לא נוכל להימנע מההגדרה האבסורדית הבאה: ממשלות ישראל מנסות שוב ושוב להיכנע בפני האויב הערבי - וללא הצלחה.
בעקבות האינתיפדה הראשונה, נחלשה דעתה של ההנהגה הישראלית והיא הגיעה למסקנה שאין בכוחה להמשיך במאבק מול האויב הערבי, ומכאן שיש להגיע עמו להסכמים שיבטיחו שקט, ולו רק זמני, ואפילו תמורת הפקרתם של נכסים ערכיים, ביטחוניים ומדיניים יקרים. הסכמים נכספים אלו הוצגו תמיד כהסכמי שלום, אך לכולם ברור היה שאלו למעשה הסכמי כניעה.
האבסורד הוא בכך שנכונותה זו של ההנהגה הישראלית להיכנע נתקלה בסירוב ערבי לשיתוף פעולה שיאפשר לישראל לעשות זאת בצורה מוסדרת. התוצאה היא שלמרות הנכונות המפליגה לכניעה, לא עולה בידה של הנהגתנו המדינית-ביטחונית להוציא כניעה זו לפועל.
סרבנות ערבית זו לקבלת הכניעה באופן מסודר איננה מפתיעה כלל. הערבים אינם חפצים בהישג חלקי כזה או אחר. לא נסיגה מדרום לבנון הייתה משאת נפשם האמיתית, וגם לא הקמתה של מדינה פלשתינאית בשטחי יש"ע.
הערבים חפצים להשמיד את מדינת ישראל, וכל הסכם עימה, עומד בסתירה למגמה זו. יתר על כן: הערבים מבינים היטב שכל הסכם כזה אם רק יצא אל הפועל יעניק לחברה הישראלית בכלל ולהנהגתה בפרט, פסק זמן החיוני לה כאוויר לנשימה, על מנת לנסות להתאושש, ולבסס מחדש את יכולתה המנטאלית להשיב מלחמה שערה.
על כן, מעדיפים הערבים את המשך המתקפה האסטרטגית על "הישות הציונית", תוך ויתור על הישגים חלקיים, ובלבד שלא להרפות מן הלחץ האסטרטגי, שאכן, יש להודות, משיג את תכליתו.
זהו ההסבר לכך שלמרות שממשלת ברק התחננה ממש בפני ה"חיזבאלה" להסכם נסיגה מוסדר מדרום לבנון, ולא דרשה דבר תמורתו, לא נכונו הערבים לאפשר לה זאת, וישראל נאלצה לברוח משם בבושת פנים.
אין פרטנר לכניעה!
כך הדבר גם בגזרת יש"ע. כל ממשלות ישראל מאז "אוסלו" מבקשות להיכנע, בצורה מדינית ומוסדרת, והדבר איננו עולה בידן.
אלא שבגזרת יש"ע, אובססיית הכניעה נתקלת בבעיה קשה עוד יותר: כאן אין אפילו לפני מי להיכנע! הנחת היסוד של ממשלות ישראל, כאילו ישנו עם פלשתינאי ולו אינטרס לאומי אחד, ושבפניו ניתן להיכנע מתגלה כדמיון מוחלט. מסתבר שאל מול הנכונות הישראלית לכניעה, עומדים ריבוי גורמים טרוריסטיים, דתיים-איסלמיים, פליליים, מקומיים, חמולתיים, בינערביים ובינלאומיים שנאבקים אלו באלו ועוינים זה את זה, לא פחות מאשר אותנו.
האמירה ש"אין פרטנר" להסכמי שלום, איננה מתמצית בעראפת האיש. אין בצד השני אינטרס אחד, ואין עם אחד, וכל ניסיון להגיע לכניעה מוסדרת, מטורפד על ידי כל שאר הגורמים. פיגועי ההתאבדות של החאמס אינם מכוונים רק כנגד ישראל. הם מהווים למעשה מאבקי כוח על השליטה בין הגורמים המנוגדים ברחוב הערבי, מאבק שמתבצע על גופותינו.
כאן, ביש"ע גם אופציית הבריחה - זו שהוגשמה בקלות דעת שכזו בדרום לבנון - איננה קיימת. הציניות וההפקרות המוסרית של ההנהגה הישראלית עדיין לא הגיעה למדרגה המאפשרת לה לברוח ולהשאיר את מאות אלפי המתיישבים ביש"ע לחסדי האויב.
כך נוצר המצב האבסורדי: ישראל מנסה להיכנע ואין מי שמסוגל לקבל כניעה זו! אין פרטנר לכניעה!
המסקנה מ"עשור אוסלו"
הכרה זו מעמידה את מה שנקרא "מאבק השחרור הפלשתינאי" במקומו הנכון. כל העולם כולו ממש ארה"ב, האיחוד האירופאי, העולם הערבי, ממשלות ישראל, השמאל הישראלי ומי לא מנסה להקים לאומיות פלשתינאית, מנסה לבסס ולגבש אינטרס פלשתינאי מאוחד, על מנת להקים לו מדינה ללא הועיל.
יש המשווים מאבק זה למאבקה של ישראל לעצמאות. לא מיניה ולא מיקצתיה. אנו נאבקנו אל מול כל העולם על מנת להקים מדינה עצמאית, ויכולנו. כאן מנסה כל העולם כולו להקים מדינה פלשתינאית ונכשל.
המסקנה האמיתית מ"עשור אוסלו" היא ברורה: אין עם פלשתינאי. אין גורם אחר מלבד העם היהודי שלו נחלה אמיתית בארץ ישראל. שוב ושוב מתגלה ש"החוכמה" האנושית החולשות, הדמיונות, הכניעות נתקלת באמת האלוקית, ואיננה יכולה לה.
מסתבר שהאפשרות להיכנע איננה קיימת כלל. במוקדם או במאוחר נבין כולנו שעומד בפנינו רק מוצא אחד: להכניע את האויב הערבי ולהחיל את ריבונותנו ואדנותנו על כל חלקי ארץ ישראל המערבית.
בעקבות האינתיפדה הראשונה, נחלשה דעתה של ההנהגה הישראלית והיא הגיעה למסקנה שאין בכוחה להמשיך במאבק מול האויב הערבי, ומכאן שיש להגיע עמו להסכמים שיבטיחו שקט, ולו רק זמני, ואפילו תמורת הפקרתם של נכסים ערכיים, ביטחוניים ומדיניים יקרים. הסכמים נכספים אלו הוצגו תמיד כהסכמי שלום, אך לכולם ברור היה שאלו למעשה הסכמי כניעה.
האבסורד הוא בכך שנכונותה זו של ההנהגה הישראלית להיכנע נתקלה בסירוב ערבי לשיתוף פעולה שיאפשר לישראל לעשות זאת בצורה מוסדרת. התוצאה היא שלמרות הנכונות המפליגה לכניעה, לא עולה בידה של הנהגתנו המדינית-ביטחונית להוציא כניעה זו לפועל.
סרבנות ערבית זו לקבלת הכניעה באופן מסודר איננה מפתיעה כלל. הערבים אינם חפצים בהישג חלקי כזה או אחר. לא נסיגה מדרום לבנון הייתה משאת נפשם האמיתית, וגם לא הקמתה של מדינה פלשתינאית בשטחי יש"ע.
הערבים חפצים להשמיד את מדינת ישראל, וכל הסכם עימה, עומד בסתירה למגמה זו. יתר על כן: הערבים מבינים היטב שכל הסכם כזה אם רק יצא אל הפועל יעניק לחברה הישראלית בכלל ולהנהגתה בפרט, פסק זמן החיוני לה כאוויר לנשימה, על מנת לנסות להתאושש, ולבסס מחדש את יכולתה המנטאלית להשיב מלחמה שערה.
על כן, מעדיפים הערבים את המשך המתקפה האסטרטגית על "הישות הציונית", תוך ויתור על הישגים חלקיים, ובלבד שלא להרפות מן הלחץ האסטרטגי, שאכן, יש להודות, משיג את תכליתו.
זהו ההסבר לכך שלמרות שממשלת ברק התחננה ממש בפני ה"חיזבאלה" להסכם נסיגה מוסדר מדרום לבנון, ולא דרשה דבר תמורתו, לא נכונו הערבים לאפשר לה זאת, וישראל נאלצה לברוח משם בבושת פנים.
אין פרטנר לכניעה!
כך הדבר גם בגזרת יש"ע. כל ממשלות ישראל מאז "אוסלו" מבקשות להיכנע, בצורה מדינית ומוסדרת, והדבר איננו עולה בידן.
אלא שבגזרת יש"ע, אובססיית הכניעה נתקלת בבעיה קשה עוד יותר: כאן אין אפילו לפני מי להיכנע! הנחת היסוד של ממשלות ישראל, כאילו ישנו עם פלשתינאי ולו אינטרס לאומי אחד, ושבפניו ניתן להיכנע מתגלה כדמיון מוחלט. מסתבר שאל מול הנכונות הישראלית לכניעה, עומדים ריבוי גורמים טרוריסטיים, דתיים-איסלמיים, פליליים, מקומיים, חמולתיים, בינערביים ובינלאומיים שנאבקים אלו באלו ועוינים זה את זה, לא פחות מאשר אותנו.
האמירה ש"אין פרטנר" להסכמי שלום, איננה מתמצית בעראפת האיש. אין בצד השני אינטרס אחד, ואין עם אחד, וכל ניסיון להגיע לכניעה מוסדרת, מטורפד על ידי כל שאר הגורמים. פיגועי ההתאבדות של החאמס אינם מכוונים רק כנגד ישראל. הם מהווים למעשה מאבקי כוח על השליטה בין הגורמים המנוגדים ברחוב הערבי, מאבק שמתבצע על גופותינו.
כאן, ביש"ע גם אופציית הבריחה - זו שהוגשמה בקלות דעת שכזו בדרום לבנון - איננה קיימת. הציניות וההפקרות המוסרית של ההנהגה הישראלית עדיין לא הגיעה למדרגה המאפשרת לה לברוח ולהשאיר את מאות אלפי המתיישבים ביש"ע לחסדי האויב.
כך נוצר המצב האבסורדי: ישראל מנסה להיכנע ואין מי שמסוגל לקבל כניעה זו! אין פרטנר לכניעה!
המסקנה מ"עשור אוסלו"
הכרה זו מעמידה את מה שנקרא "מאבק השחרור הפלשתינאי" במקומו הנכון. כל העולם כולו ממש ארה"ב, האיחוד האירופאי, העולם הערבי, ממשלות ישראל, השמאל הישראלי ומי לא מנסה להקים לאומיות פלשתינאית, מנסה לבסס ולגבש אינטרס פלשתינאי מאוחד, על מנת להקים לו מדינה ללא הועיל.
יש המשווים מאבק זה למאבקה של ישראל לעצמאות. לא מיניה ולא מיקצתיה. אנו נאבקנו אל מול כל העולם על מנת להקים מדינה עצמאית, ויכולנו. כאן מנסה כל העולם כולו להקים מדינה פלשתינאית ונכשל.
המסקנה האמיתית מ"עשור אוסלו" היא ברורה: אין עם פלשתינאי. אין גורם אחר מלבד העם היהודי שלו נחלה אמיתית בארץ ישראל. שוב ושוב מתגלה ש"החוכמה" האנושית החולשות, הדמיונות, הכניעות נתקלת באמת האלוקית, ואיננה יכולה לה.
מסתבר שהאפשרות להיכנע איננה קיימת כלל. במוקדם או במאוחר נבין כולנו שעומד בפנינו רק מוצא אחד: להכניע את האויב הערבי ולהחיל את ריבונותנו ואדנותנו על כל חלקי ארץ ישראל המערבית.