"והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
יראה ואהבה
כפרת יום הכיפורים מתבצעת על ידי הכהן הגדול, כשליחו של העם. הכהן מבצע למען העם את כל תהליך הכפרה, הוא סומך את ידיו על השעיר ומתוודה, בעוד העם עומד ומתבונן במעשי הכהן ואיננו משתתף במעשיו. העם מקשיב: "היו שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא מפי כהן גדול", אולם ברגע מסוים נהפכת הקשבת העם למעורבות אקטיבית: "היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ההשתחוויה, היא לכאורה התגובה הפשוטה והטבעית המתחייבת משמיעת השם, זו תגובה אופיינית של מורא, התבטלות והכנעה. אולם במחשבה נוספת, היא אינה מובנת מאליה. הכהנים והעם השתחוו עם קריאת השם, אבל הכהן הגדול עמד ולא השתחווה.
ההלכה קובעת שאין לכרוע בשעת הזכרת השם. הזכרת השם צריכה לעורר את האדם, לרומם אותו להביאו להתעלות עליונה.
"אמר רבה בר חיננא [סבא] משמיא דרב: המתפלל, כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם" (ברכות יב א). רב מכיר את תחושת הכניעה ומחייב אותה, אבל רואה אותה כתחושה בוסרית שיש לה מקום רק כמבוא לכניסת האדם אל הקודש, ובתחילת התקשרותו אל בוראו, אבל כאשר הוא מגיע אל ה', צריכה תחושה זו להתחלף בתחושה של דבקות והתעלות.
שתי התחושות וההתנהגויות המנוגדות קיימות בכתוב, וחכמים חיברו אותן יחד באופן מודרג.
"אמר שמואל: מאי טעמא דרב דכתיב: ה' זוקף כפופים. מתיבי: מפני שמי נחת הוא?! מי כתיב בשמי? מפני שמי כתיב". ואם כן הכריעה המתבצעת במקדש בשעת קריאת השם היא כריעה שלא בזמנה, דווקא כאשר שמע העם את השם צריך היה לזקוף את קומתו ולהתעלות.
אהבה ויראה
סדר זה הקובע את אופייה של התחושה הדתית, איננו חד-ממדי. בכל רמה שבה נמצא האדם, חוזר שוב תהליך של רצוא ושוב. כשהאדם נעקר ממדרגתו הקודמת, הוא חש תחילה ברתיעה ורק בהיכנסו אל תוכן המדרגה הבאה הוא מתקרב ומתעלה.
אולם אין זה הסדר היחיד. ביחס האדם לבוראו קיימות תחושות מנוגדות, ומלכתחילה צווינו באופן אמביוולנטי גם על אהבת ה' וגם על יראתו. התפתחות הרגשות מוצגת בסדר הפוך, האהבה לקב"ה קודמת ליראה, היראה היא תוצאת האהבה:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלהים לאל חי", וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו" (יסודי התורה ב ב).
האהבה והיראה הללו הם ברמה אחת יותר גבוהה מאלה שהזכרנו קודם. הרמב"ם יודע שקיימת יראה נמוכה, יראה תתאה, יראת העונש, אבל הוא מתחיל את דבריו כאן באהבת ה', שנמצאת מעליה, ואחרי האהבה באה שוב היראה, אלא שזו יראה עילאה, יראת הרוממות.
והדברים מפורשים כבר בכתוב, בשעת חנוכת המשכן, כשהחיבור בין ישראל לשכינה קם והיה לממשי ביותר, והקרבה התגלתה באופן נפלא:
"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט כא). ביום הכיפורים חוזר עם ישראל ומתחבר עם בוראו, במקדש, ערש הדודים, בדבקות עליונה. בשנה זו מתגלה השם במילואו, ואינו נאמר במקדש בצורתו הרגילה, אלא בשם המפורש, הגדול והנורא הגילוי המיוחד מוליד מדרגה חדשה של יראה, יראת הרוממות, המביאה לההשתחווית העם.
הדברים הורחבו על ידי הפוסקים אל היתר הכריעה בכל תפילת עמידה שיל הימים הנוראים. דוגמא לדבר הביאו מדינו של המלך: "המלך - כיון שכרע, שוב אנו זוקף" (ברכות לד ב).
לאדם הרגיל, הקטן והחלש, עלול עול מלכות שמים להפוך למכבש מדכא, על כן צריך לקרב אותו ולמלאו עצמה וכוח מגבורה של מעלה. אבל המלך איננו שפל נפש, תפקידו מחייבו להתנשא על העם והנהיגו ביד רמה, הוא עלול להתגאות ולחשוב ש"אני ואפסי עוד", ולכן צווה להכניע עצמו ולכרוע כל התפילה.
ההתעלות של יום הכיפורים היא גדולה כל כך ומאוזנת, שהיא מסירה את החשש גם מדרכו של האדם הפשוט, ומותר לו לכרוע במשך התפילה כולה.
(מתוך הספר "ארפא משובתם" עמ' 523)
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
יראה ואהבה
כפרת יום הכיפורים מתבצעת על ידי הכהן הגדול, כשליחו של העם. הכהן מבצע למען העם את כל תהליך הכפרה, הוא סומך את ידיו על השעיר ומתוודה, בעוד העם עומד ומתבונן במעשי הכהן ואיננו משתתף במעשיו. העם מקשיב: "היו שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא מפי כהן גדול", אולם ברגע מסוים נהפכת הקשבת העם למעורבות אקטיבית: "היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ההשתחוויה, היא לכאורה התגובה הפשוטה והטבעית המתחייבת משמיעת השם, זו תגובה אופיינית של מורא, התבטלות והכנעה. אולם במחשבה נוספת, היא אינה מובנת מאליה. הכהנים והעם השתחוו עם קריאת השם, אבל הכהן הגדול עמד ולא השתחווה.
ההלכה קובעת שאין לכרוע בשעת הזכרת השם. הזכרת השם צריכה לעורר את האדם, לרומם אותו להביאו להתעלות עליונה.
"אמר רבה בר חיננא [סבא] משמיא דרב: המתפלל, כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם" (ברכות יב א). רב מכיר את תחושת הכניעה ומחייב אותה, אבל רואה אותה כתחושה בוסרית שיש לה מקום רק כמבוא לכניסת האדם אל הקודש, ובתחילת התקשרותו אל בוראו, אבל כאשר הוא מגיע אל ה', צריכה תחושה זו להתחלף בתחושה של דבקות והתעלות.
שתי התחושות וההתנהגויות המנוגדות קיימות בכתוב, וחכמים חיברו אותן יחד באופן מודרג.
"אמר שמואל: מאי טעמא דרב דכתיב: ה' זוקף כפופים. מתיבי: מפני שמי נחת הוא?! מי כתיב בשמי? מפני שמי כתיב". ואם כן הכריעה המתבצעת במקדש בשעת קריאת השם היא כריעה שלא בזמנה, דווקא כאשר שמע העם את השם צריך היה לזקוף את קומתו ולהתעלות.
אהבה ויראה
סדר זה הקובע את אופייה של התחושה הדתית, איננו חד-ממדי. בכל רמה שבה נמצא האדם, חוזר שוב תהליך של רצוא ושוב. כשהאדם נעקר ממדרגתו הקודמת, הוא חש תחילה ברתיעה ורק בהיכנסו אל תוכן המדרגה הבאה הוא מתקרב ומתעלה.
אולם אין זה הסדר היחיד. ביחס האדם לבוראו קיימות תחושות מנוגדות, ומלכתחילה צווינו באופן אמביוולנטי גם על אהבת ה' וגם על יראתו. התפתחות הרגשות מוצגת בסדר הפוך, האהבה לקב"ה קודמת ליראה, היראה היא תוצאת האהבה:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלהים לאל חי", וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו" (יסודי התורה ב ב).
האהבה והיראה הללו הם ברמה אחת יותר גבוהה מאלה שהזכרנו קודם. הרמב"ם יודע שקיימת יראה נמוכה, יראה תתאה, יראת העונש, אבל הוא מתחיל את דבריו כאן באהבת ה', שנמצאת מעליה, ואחרי האהבה באה שוב היראה, אלא שזו יראה עילאה, יראת הרוממות.
והדברים מפורשים כבר בכתוב, בשעת חנוכת המשכן, כשהחיבור בין ישראל לשכינה קם והיה לממשי ביותר, והקרבה התגלתה באופן נפלא:
"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט כא). ביום הכיפורים חוזר עם ישראל ומתחבר עם בוראו, במקדש, ערש הדודים, בדבקות עליונה. בשנה זו מתגלה השם במילואו, ואינו נאמר במקדש בצורתו הרגילה, אלא בשם המפורש, הגדול והנורא הגילוי המיוחד מוליד מדרגה חדשה של יראה, יראת הרוממות, המביאה לההשתחווית העם.
הדברים הורחבו על ידי הפוסקים אל היתר הכריעה בכל תפילת עמידה שיל הימים הנוראים. דוגמא לדבר הביאו מדינו של המלך: "המלך - כיון שכרע, שוב אנו זוקף" (ברכות לד ב).
לאדם הרגיל, הקטן והחלש, עלול עול מלכות שמים להפוך למכבש מדכא, על כן צריך לקרב אותו ולמלאו עצמה וכוח מגבורה של מעלה. אבל המלך איננו שפל נפש, תפקידו מחייבו להתנשא על העם והנהיגו ביד רמה, הוא עלול להתגאות ולחשוב ש"אני ואפסי עוד", ולכן צווה להכניע עצמו ולכרוע כל התפילה.
ההתעלות של יום הכיפורים היא גדולה כל כך ומאוזנת, שהיא מסירה את החשש גם מדרכו של האדם הפשוט, ומותר לו לכרוע במשך התפילה כולה.
(מתוך הספר "ארפא משובתם" עמ' 523)
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .