המשנה במסכת תענית אומרת (דף כו:): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום-הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים וכו'". הווי אומר, יום-הכיפורים היה יום של חגיגות, ריקודים ומחולות בכרמים, יום של שידוכים, וזה תמוה. כך היו נוהגים ביום-הכיפורים, שהיו בנות ישראל חולות בכרמים?

ומה היו אומרים? "ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ד' היא תתהלל', ואומר: 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' (משלי לא ; ל-לא). וכן הוא אומר (שיר השירים ג ; יא): 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו', 'ביום חתנתו' - זה מתן-תורה, 'ביום שמחת לבו' - זה בנין בית-המקדש, שיבנה בימינו".

אלו פוסקים שמדברים על כך שבנות ירושלים היו שרות ורוקדות בט"ו באב, וביום-הכיפורים "ביום חתונתו" זה מתן תורה, הוא יום-הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונים. והגמרא שואלת למה יום-הכיפורים נעשה ליום טוב מיוחד כזה? ותשובתה, מפני שהוא יום סליחה ומחילה, ויום שניתנו בו לוחות אחרונים.

מי שקורא את המשנה הזו עומד ומשתאה: ביום-הכיפורים יום-טוב שבו מחוללות בנות ישראל בכרמים, רוקדות ושרות ועוסקות בשידוכים? הרי יום-הכיפורים הוא יום של תשובה, יום של כובד ראש, יום שבו שורה אימת הדין על כולם, יום של חשבון נפש, זה היום הרציני ביותר בשנה.

התיאור של המשנה את האופי של יום-הכיפורים מאד לא תואם את מה שאנו מכירים כיום-הכיפורים. הפער בין אז להיום כל-כך גדול, עד שהלב נוטה להתעלם מהקושיה ולא לנסות למצוא הסבר מה לריקודים וליום-הכיפורים. אבל זו משנה מפורשת ואי-אפשר להתעלם ממנה. יש בה מסר חשוב מאד למהותו של יום-הכיפורים:

יום-הכיפורים הוא יום גדול, יום-טוב, יום סליחה ומחילה, יום של התפייסות. הקב"ה קבע את היום הזה ליום מחילת עוונות, יום חנינה לעמו ישראל, "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם - אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו ; כה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם',

ואומר (ירמיה יז ; יג): 'מקוה ישראל ד", - מה מקוה מטהר את הטמאים - אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה:). אם-כן, כיוון שהחנינה בטוחה, שכן הקב"ה רוצה למחול עוונות, ודאי שזה יום-טוב גדול. ולפי הירושלמי בסוף מסכת יומא, אפילו למי שאומר שאינו רוצה שיום-הכיפורים יכפר לו, בכל זאת יום-הכיפורים מכפר בעל-כרחו.

רבי אומר (יומא שם): "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום-הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה - יום-הכיפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום-הכיפורים מכפר!"

נמצא שיום-הכיפורים בעצמותו הוא יום שהקב"ה מוחל עוונות עמו ישראל. ועל-כן אדרבא, דווקא מה שנהגו בנות ישראל לחולל ולשמוח, מובן הוא, ומדוע ישתנה היום הזה ליום שהיראה בו מרובה על השמחה? אין זה אלא מפני אורך הגלות וצרותיה הנוראות והמתמשכות. שנות הסתר-הפנים הארוכות, הן שדכדכו את הנפש וכבשו את השמחה של יום-הכיפורים.

אבל לעתיד-לבוא, שיהיה בעז"ה במהרה בימינו, כשנשוב לבית-המקדש ונגאל גאולה שלמה, יחזור יום-הכיפורים להיות ליום טוב שאין כמוהו, כמו שהיה בימים עברו.

גמר חתימה טובה לכל ישראל.