לגיליון ערב ראש השנה של "הארץ" צורף מוסף מיוחד שכותרתו: מחיר ההתנחלויות.
64 עמודים הוקדשו להצגת היבטים שונים של ההתנחלויות, אולם הכותרת ועמוד השער הצביעו על המטרה: המחיר שאזרחי ישראל משלמים ומקריבים תמורת ההתנחלויות.
מחוסר נתונים אין בכוונתי לנסות ולחלוק על המספרים שהובאו במוסף, ולפיכך אסתפק בהתייחסות לגישה הכללית, להנחות היסוד, ולשאלות שנשאלו ושלא נשאלו.
בין השאלות שהוצגו בסקר נכללה השאלה האם למען הסכם שלום על ישראל לפנות התנחלויות. בהקשר זה ברצוני לצטט את עצמי ב"הארץ" ב-01.02.93, כלומר עוד לפני אוסלו (!): "נניח לרגע שתמורת שלום אמת, אף ללא מירכאות, ידרשו הסורים נתחים מן הגליל. האם יעלה על הדעת לשאול את מתיישביו של קיבוץ כלשהו בגליל (היושב על שרידי כפר ערבי כלשהו) אם יהיו מוכנים לרדת מן המקום תמורת שלום?
או: מדוע קרקע בגליל "קדושה" יותר מקרקעות הגולן והשומרון, שכדי לשמור אותה מותר להסתכן במלחמה? עצם הצגת השאלה לאזרחי ישראל בגולן, או ביהודה ובשומרון, ואי הצגת אותה שאלה עצמה לאזרחי ישראל בתחומי "הקו הירוק", מהווה חלק מתהליך הדה-לגיטימציה".
גישת הדה-לגיטימציה מתבטאת באופנים שונים, חלקם לשוניים, אבל מגמתיים. השימוש במלה "התנחלויות", להבדיל מ"ישובים"; הדבקות במושג הנדל"ני "שטחים", או בהגדרה המנהלית-ירדנית "הגדה המערבית", במקום בשמות הגיאוגרפיים-היסטוריים יהודה ושומרון, שאינם פוליטיים (מדוע הכינוי הישן "הרמה הסורית" נסוג מפני השם הגיאוגרפי גולן, ואילו הביטוי המקומם "שטחים" נשאר בשטח?).
השימוש במילה התמימה "פינוי" כאשר מדובר בעקירת יהודים מביתם לעומת "טרנספר" כשמדובר על אותה פעולה לגבי ערבים. יש להניח שאחוז המשיבים בחיוב על השאלה "האם יש לפנות התנחלויות"? היה יורד פלאים אם הנוסח היה: "האם יש לבצע טרנספר של יהודים מהשומרון?"
גישת הדה-לגיטימציה מתבטאת גם בהצגת 2 אוכלוסיות אלה מול אלה אוכלוסיית ישראל מול היהודים ביש"ע במגמה להציג את מחירם של האחרונים עבור הראשונים.
האם שוקל "הארץ" לבצע סקר/תחקיר/מוסף בקשר לאוכלוסיות אחרות. דוגמאות: אוכלוסיית ישראל מול חברי הקיבוצים (מחיר הקיבוצים, הסדר הקיבוצים, קרקעות המדינה שסופחו והפכו לנדל"ן ולמרכזי קניות ב"בעלות" הקיבוצים.
דוגמא לשאלה: ציין את מידת הקירבה או הריחוק שאתה חש כלפי מתעשרי קיבוץ שפיים? או: האם הקיבוצים הם תרומה לביטחון או נטל כלכלי?)
אוכלוסיית ישראל מול תושבי קו העימות בצפון (מחיר בדם ובדמים של ההתנחלויות בגליל, חלקן על קרקעות ערביות יש להניח שמרבית תושבי קריית שמונה למשל יסכימו להתפנות למרכז הארץ תמורת פיצוי הולם, וישראלים רבים יסכימו לפינוי ההתנחלויות מנרה וחניתה במסגרת הסכם שלום עם סוריה ולבנון. נושאים אלה ראויים לבחינה).
אוכלוסיית ישראל מול ערביי ישראל (דוגמאות לשאלות: האם למען הסכם שלום על ישראל לפנות יישובים ערביים כדי להגיע באמת למצב של "הם שם ואנחנו פה"? או: האם יש לפנות ישוב ערבי באופן חד-צדדי?). משאלי דעת קהל בנושאים אלה עשויים לתרום לשיח הציבורי לא פחות מהצגה חוזרת של השאלות בעניין יש"ע.
גישת הדה-לגיטימציה גובלת לעתים בדה-הומניזציה. למשל, כאשר בשיח הציבורי מדברים על פינוי מתנחלי יש"ע לגליל ולנגב, כאילו היו מיטלטלין, בלי לשאול לרצונם. גם אם חלילה יוחלט על פינוי למרות שהוא בלתי מוסרי ובלתי ישים, יש לתת למפונים עצמם להחליט על מקום מגוריהם, ולפצותם בהתאם!
ועל הוצאות, על קצה המזלג:
שער המוסף זועק בעניין עלות כבישים (שאלה: מדוע כביש עוקף נצרת הוא הוצאה תשתיתית ראויה, אבל כביש עוקף שכם הוא השקעה מיותרת בשטחים?) והגדר (שאלה: מדוע מיגון יישובי הגליל העליון כשר, אבל מיגון אחיהם בשומרון הוא בזבוז?).
ההסבר שקוף: רק הגישה הפוליטית לפיה יש לסגת מלב הארץ עומדת בבסיס הנחות היסוד והשאלות של המוסף, ולא בחינה אמיתית של ההוצאות בכל היחידה הגיאו-פוליטית האחת, ארץ ישראל שממערב לירדן.
גישת המוסף הנדון היא כאילו מדובר ב-2 אוכלוסיות יריבות, כשהקטנה בהן גוררת את הגדולה להוצאות ולמלחמה. ראוי לפיכך להדגיש שמעבר ל"קו הירוק" חיים כחצי מיליון יהודים, כולל כמאתיים אלף יהודים בשכונות ירושלים שמעבר לקו, שמעמדם הבינלאומי הוא כשל תושבי אריאל.
רבבות יהודים חיים בתוך "הקו הירוק" ועובדים מעבר לו, כלומר חוצים אותו מזרחה מדי בוקר ומערבה בערב. וכן, שליהודים ביש"ע יש מיליוני קרובים וחברים בתוך "הקו הירוק", שאינם חפצים בעקירת יקיריהם.
היריעה קצרה מלמנות את כל השאלות שלא נשאלו. אבל, העדרן של שאלות אלה מהמוסף, האם הוא נובע מטעות או מזדון?
אבל, אין רע בלי טוב: רוב מוחץ (83%) של הציבור, ואפילו 77% בקרב השמאל, סבור שפיגוע בתחומי ההתנחלויות חמור באותה מידה כמו פיגוע בתוך "הקו הירוק".
64 עמודים הוקדשו להצגת היבטים שונים של ההתנחלויות, אולם הכותרת ועמוד השער הצביעו על המטרה: המחיר שאזרחי ישראל משלמים ומקריבים תמורת ההתנחלויות.
מחוסר נתונים אין בכוונתי לנסות ולחלוק על המספרים שהובאו במוסף, ולפיכך אסתפק בהתייחסות לגישה הכללית, להנחות היסוד, ולשאלות שנשאלו ושלא נשאלו.
בין השאלות שהוצגו בסקר נכללה השאלה האם למען הסכם שלום על ישראל לפנות התנחלויות. בהקשר זה ברצוני לצטט את עצמי ב"הארץ" ב-01.02.93, כלומר עוד לפני אוסלו (!): "נניח לרגע שתמורת שלום אמת, אף ללא מירכאות, ידרשו הסורים נתחים מן הגליל. האם יעלה על הדעת לשאול את מתיישביו של קיבוץ כלשהו בגליל (היושב על שרידי כפר ערבי כלשהו) אם יהיו מוכנים לרדת מן המקום תמורת שלום?
או: מדוע קרקע בגליל "קדושה" יותר מקרקעות הגולן והשומרון, שכדי לשמור אותה מותר להסתכן במלחמה? עצם הצגת השאלה לאזרחי ישראל בגולן, או ביהודה ובשומרון, ואי הצגת אותה שאלה עצמה לאזרחי ישראל בתחומי "הקו הירוק", מהווה חלק מתהליך הדה-לגיטימציה".
גישת הדה-לגיטימציה מתבטאת באופנים שונים, חלקם לשוניים, אבל מגמתיים. השימוש במלה "התנחלויות", להבדיל מ"ישובים"; הדבקות במושג הנדל"ני "שטחים", או בהגדרה המנהלית-ירדנית "הגדה המערבית", במקום בשמות הגיאוגרפיים-היסטוריים יהודה ושומרון, שאינם פוליטיים (מדוע הכינוי הישן "הרמה הסורית" נסוג מפני השם הגיאוגרפי גולן, ואילו הביטוי המקומם "שטחים" נשאר בשטח?).
השימוש במילה התמימה "פינוי" כאשר מדובר בעקירת יהודים מביתם לעומת "טרנספר" כשמדובר על אותה פעולה לגבי ערבים. יש להניח שאחוז המשיבים בחיוב על השאלה "האם יש לפנות התנחלויות"? היה יורד פלאים אם הנוסח היה: "האם יש לבצע טרנספר של יהודים מהשומרון?"
גישת הדה-לגיטימציה מתבטאת גם בהצגת 2 אוכלוסיות אלה מול אלה אוכלוסיית ישראל מול היהודים ביש"ע במגמה להציג את מחירם של האחרונים עבור הראשונים.
האם שוקל "הארץ" לבצע סקר/תחקיר/מוסף בקשר לאוכלוסיות אחרות. דוגמאות: אוכלוסיית ישראל מול חברי הקיבוצים (מחיר הקיבוצים, הסדר הקיבוצים, קרקעות המדינה שסופחו והפכו לנדל"ן ולמרכזי קניות ב"בעלות" הקיבוצים.
דוגמא לשאלה: ציין את מידת הקירבה או הריחוק שאתה חש כלפי מתעשרי קיבוץ שפיים? או: האם הקיבוצים הם תרומה לביטחון או נטל כלכלי?)
אוכלוסיית ישראל מול תושבי קו העימות בצפון (מחיר בדם ובדמים של ההתנחלויות בגליל, חלקן על קרקעות ערביות יש להניח שמרבית תושבי קריית שמונה למשל יסכימו להתפנות למרכז הארץ תמורת פיצוי הולם, וישראלים רבים יסכימו לפינוי ההתנחלויות מנרה וחניתה במסגרת הסכם שלום עם סוריה ולבנון. נושאים אלה ראויים לבחינה).
אוכלוסיית ישראל מול ערביי ישראל (דוגמאות לשאלות: האם למען הסכם שלום על ישראל לפנות יישובים ערביים כדי להגיע באמת למצב של "הם שם ואנחנו פה"? או: האם יש לפנות ישוב ערבי באופן חד-צדדי?). משאלי דעת קהל בנושאים אלה עשויים לתרום לשיח הציבורי לא פחות מהצגה חוזרת של השאלות בעניין יש"ע.
גישת הדה-לגיטימציה גובלת לעתים בדה-הומניזציה. למשל, כאשר בשיח הציבורי מדברים על פינוי מתנחלי יש"ע לגליל ולנגב, כאילו היו מיטלטלין, בלי לשאול לרצונם. גם אם חלילה יוחלט על פינוי למרות שהוא בלתי מוסרי ובלתי ישים, יש לתת למפונים עצמם להחליט על מקום מגוריהם, ולפצותם בהתאם!
ועל הוצאות, על קצה המזלג:
שער המוסף זועק בעניין עלות כבישים (שאלה: מדוע כביש עוקף נצרת הוא הוצאה תשתיתית ראויה, אבל כביש עוקף שכם הוא השקעה מיותרת בשטחים?) והגדר (שאלה: מדוע מיגון יישובי הגליל העליון כשר, אבל מיגון אחיהם בשומרון הוא בזבוז?).
ההסבר שקוף: רק הגישה הפוליטית לפיה יש לסגת מלב הארץ עומדת בבסיס הנחות היסוד והשאלות של המוסף, ולא בחינה אמיתית של ההוצאות בכל היחידה הגיאו-פוליטית האחת, ארץ ישראל שממערב לירדן.
גישת המוסף הנדון היא כאילו מדובר ב-2 אוכלוסיות יריבות, כשהקטנה בהן גוררת את הגדולה להוצאות ולמלחמה. ראוי לפיכך להדגיש שמעבר ל"קו הירוק" חיים כחצי מיליון יהודים, כולל כמאתיים אלף יהודים בשכונות ירושלים שמעבר לקו, שמעמדם הבינלאומי הוא כשל תושבי אריאל.
רבבות יהודים חיים בתוך "הקו הירוק" ועובדים מעבר לו, כלומר חוצים אותו מזרחה מדי בוקר ומערבה בערב. וכן, שליהודים ביש"ע יש מיליוני קרובים וחברים בתוך "הקו הירוק", שאינם חפצים בעקירת יקיריהם.
היריעה קצרה מלמנות את כל השאלות שלא נשאלו. אבל, העדרן של שאלות אלה מהמוסף, האם הוא נובע מטעות או מזדון?
אבל, אין רע בלי טוב: רוב מוחץ (83%) של הציבור, ואפילו 77% בקרב השמאל, סבור שפיגוע בתחומי ההתנחלויות חמור באותה מידה כמו פיגוע בתוך "הקו הירוק".