כבר הרבה זמן שאני מתאפק מלכתוב את המאמר הזה, מחשש שהוא יתקבל כאמירה תמהונית ומוזרה. ובכל זאת:
מי שמסתכל על התנהלותו של העם הזה מול אויביו לא יכול שלא לשים לב לכך שכמה מההחלטות הקריטיות ביותר של ממשלות ישראל, מבחינת ההשפעה על כושר ההרתעה של צה"ל, התקבלו בגלל שמדינאינו לא היו יכולים לעמוד מול לחצן של נשים. הדוגמא הראשונה היא עיסקת השבויים הזכורה לשמצה עם ג'יבריל, מ-1985.
השבוע נזכר יואל מרקוס, ב"הארץ", ברגע שבו נטשה מדינת ישראל את מדיניות "שבוי אחד תמורת שבוי אחד" בה דגלה מ-1948: "המפנה חל בעסקת ג'יבריל ב-85' שבה שוחררו 1,150 מחבלים, ביניהם גדולי הרוצחים, תמורת שלושה חיילים.
יצחק רבין הודה לאחר מעשה שלא יכול היה לעמוד בלחץ ההורים, בפרט במאבקה של מרים גרוף...
עסקת ג'יבריל לימדה את הערבים שישראל לחיצה. חשפה את העקב אכילס שלה , רגישותה לקורבנות . ולדעת רבים הציתה את האינתיפאדה הראשונה".
המקרה השני הוא הנסיגה מלבנון . מהלך שנעשה לאחר קמפיין ממושך ואפקטיבי של ארגון "ארבע אמהות", שנעזר בהרעשה ארטילרית בלתי פוסקת של "תותחניות" כמו שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה שקראו "להחזיר את הילדים הביתה". כמו שמייחסים את פרוץ "האינתיפאדה" הראשונה לעיסקת ג'יבריל, רבים מקשרים בין נסיגת צה"ל מלבנון (והאופן שבו נעשתה) לבין פרוץ מלחמת הטירור הנוכחית.
אני טוען שהעם היהודי התעוות במהלך תקופת הגלות, וכי העיוות הזה בא לידי ביטוי, בין היתר, בהיחלשות מעמדו של הגבר, אבי המשפחה, והפיכת האשה או האמא לדומיננטית באופן קיצוני ולא-בריא.
אני מאמץ בשמחה את המינוח הפמיניסטי בדבר קיומה של "פטריארכיה". אני רק טוען שאצל היהודים , ובמיוחד אצל האשכנזים , ה"פטריארכיה" חדלה לשלוט בעם לפני הרבה מאוד דורות, ואת מקומה תפסה המטריארכיה.
הציונות והקמת המדינה בישרו מהפכה בכל התחומים, אבל מהפכה נפשית לא עושים בדור אחד. כאשר נמוגה השפעתה של האידיאולוגיה הציונית חזרנו אל האופי היהודי-גלותי שלנו. זה קרה דווקא אצל ראשי הממשלות הצברים.
קשה לי להאמין שמנחם בגין או דוד בן גוריון היו נשברים מלחצה של מרים גרוף. אבל יצחק רבין נשבר. הפלמ"חניק לא עמד מול אמא של יוסק'ה. גם אריק שרון, כך אומרים, הזיל דמעה במפגש עם הורי נעדרים המוחזקים ע"י החיזבאללה. סיסמת הקמפיין של הנעדרים: "אמא מחכה".
נשותינו היקרות מודעות היטב לכוח המאגי והמהפנט שיש למילה "אמא" על הגבר היהודי. ראו למשל את קמפיין ויקי כנפו, שניסה לסחוט מיליארדים מקופת המדינה הריקה , וכמעט הצליח , תחת הסיסמא המניפולטיבית "זעקת האמהות". אמרתי קודם שהבעיה הזאת היא בעיה אשכנזית בעיקר, וראוי לציין כי המתנגדים היחידים לעיסקאות השבויים היו שרים ספרדים: יצחק נבון התנגד לעיסקת ג'יבריל, ושאול מופז מתנגד לעיסקה הנוכחית.
הקמנו מדינה אחרי 2,000 שנות גלות. יישבנו שוב את הארץ והקמנו צבא עברי. מסתבר שזה לא מספיק. בכדי שישוב להרתיע את אויביו, העם הזה צריך, איכשהו, להינתק מהחיק החם של האם הגלותית הקולקטיבית שלו, לאזור אומץ ולהיות גבר. צריך לשקם את ה"פטריארכיה". ואולי, פשוט מאוד, צריך ראש ממשלה ספרדי.
מי שמסתכל על התנהלותו של העם הזה מול אויביו לא יכול שלא לשים לב לכך שכמה מההחלטות הקריטיות ביותר של ממשלות ישראל, מבחינת ההשפעה על כושר ההרתעה של צה"ל, התקבלו בגלל שמדינאינו לא היו יכולים לעמוד מול לחצן של נשים. הדוגמא הראשונה היא עיסקת השבויים הזכורה לשמצה עם ג'יבריל, מ-1985.
השבוע נזכר יואל מרקוס, ב"הארץ", ברגע שבו נטשה מדינת ישראל את מדיניות "שבוי אחד תמורת שבוי אחד" בה דגלה מ-1948: "המפנה חל בעסקת ג'יבריל ב-85' שבה שוחררו 1,150 מחבלים, ביניהם גדולי הרוצחים, תמורת שלושה חיילים.
יצחק רבין הודה לאחר מעשה שלא יכול היה לעמוד בלחץ ההורים, בפרט במאבקה של מרים גרוף...
עסקת ג'יבריל לימדה את הערבים שישראל לחיצה. חשפה את העקב אכילס שלה , רגישותה לקורבנות . ולדעת רבים הציתה את האינתיפאדה הראשונה".
המקרה השני הוא הנסיגה מלבנון . מהלך שנעשה לאחר קמפיין ממושך ואפקטיבי של ארגון "ארבע אמהות", שנעזר בהרעשה ארטילרית בלתי פוסקת של "תותחניות" כמו שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה שקראו "להחזיר את הילדים הביתה". כמו שמייחסים את פרוץ "האינתיפאדה" הראשונה לעיסקת ג'יבריל, רבים מקשרים בין נסיגת צה"ל מלבנון (והאופן שבו נעשתה) לבין פרוץ מלחמת הטירור הנוכחית.
אני טוען שהעם היהודי התעוות במהלך תקופת הגלות, וכי העיוות הזה בא לידי ביטוי, בין היתר, בהיחלשות מעמדו של הגבר, אבי המשפחה, והפיכת האשה או האמא לדומיננטית באופן קיצוני ולא-בריא.
אני מאמץ בשמחה את המינוח הפמיניסטי בדבר קיומה של "פטריארכיה". אני רק טוען שאצל היהודים , ובמיוחד אצל האשכנזים , ה"פטריארכיה" חדלה לשלוט בעם לפני הרבה מאוד דורות, ואת מקומה תפסה המטריארכיה.
הציונות והקמת המדינה בישרו מהפכה בכל התחומים, אבל מהפכה נפשית לא עושים בדור אחד. כאשר נמוגה השפעתה של האידיאולוגיה הציונית חזרנו אל האופי היהודי-גלותי שלנו. זה קרה דווקא אצל ראשי הממשלות הצברים.
קשה לי להאמין שמנחם בגין או דוד בן גוריון היו נשברים מלחצה של מרים גרוף. אבל יצחק רבין נשבר. הפלמ"חניק לא עמד מול אמא של יוסק'ה. גם אריק שרון, כך אומרים, הזיל דמעה במפגש עם הורי נעדרים המוחזקים ע"י החיזבאללה. סיסמת הקמפיין של הנעדרים: "אמא מחכה".
נשותינו היקרות מודעות היטב לכוח המאגי והמהפנט שיש למילה "אמא" על הגבר היהודי. ראו למשל את קמפיין ויקי כנפו, שניסה לסחוט מיליארדים מקופת המדינה הריקה , וכמעט הצליח , תחת הסיסמא המניפולטיבית "זעקת האמהות". אמרתי קודם שהבעיה הזאת היא בעיה אשכנזית בעיקר, וראוי לציין כי המתנגדים היחידים לעיסקאות השבויים היו שרים ספרדים: יצחק נבון התנגד לעיסקת ג'יבריל, ושאול מופז מתנגד לעיסקה הנוכחית.
הקמנו מדינה אחרי 2,000 שנות גלות. יישבנו שוב את הארץ והקמנו צבא עברי. מסתבר שזה לא מספיק. בכדי שישוב להרתיע את אויביו, העם הזה צריך, איכשהו, להינתק מהחיק החם של האם הגלותית הקולקטיבית שלו, לאזור אומץ ולהיות גבר. צריך לשקם את ה"פטריארכיה". ואולי, פשוט מאוד, צריך ראש ממשלה ספרדי.