קונספצית הוויתורים הכואבים, שצמחה בשמאל והשתרשה גם בימין, טומנת בחובה את חורבן מדינת ישראל. מכל הקונספציות המופרכות, שערערו את קיומה של מדינת ישראל במשך קורותיה הקצרות, תפישת הויתורים הכואבים היא המסוכנת ביותר.
שכן, בניגוד לשאר הקונספציות הרות-האסון, שהתעלמו מאיומים חיצוניים על קיומה של ישראל או שגו באבחונם, תפישת הויתורים הכואבים מספקת את התנאים האידיאליים להתפתחותם של איומים פנימיים החודרים לליבה, מוחה וכליותיה של האומה ומפוררים אותה מתוכה.
אסטרטגית ה"שלום" הערבית לחיסולה של מדינת ישראל מתבססת על הקונספציה הישראלית של נכונות לוויתורים כואבים. תהליך אוסלו סיפק הוכחה חותכת ליעילותה הקטלנית של אסטרטגית ה"שלום" הערבית, שניצלה את ויתורי ישראל לביסוסה של תשתית טרור משגשגת ורצחנית, המשמשת השראה לכל אויביה של מדינת ישראל בעולם.
הטרור הערבי, שצמח מתוך קרקע הוויתורים הכואבים, חובט לא רק בגופה של המדינה אלא אף מכה אנושות בנשמתה של האומה. שכן, בערמומיות אופיינית המזהה את חולשותיה של המנטליות הישראלית יוצרים מנהיגי ערב את התחושה המדומה שהטרור ידעך ככל שירבו הוויתורים הישראליים.
כך, בעוד הטרור רק הולך וגובר ככל שמעמיקים ויתוריה של מדינת ישראל, ממשיכה ישראל להסתחרר במערבולת הפלגנות וההתחבטות בסוגיות הויתורים הכואבים המתישות את כוחותיה הנפשיים שכה נדרשים למאבקיה הקיומיים.
הפגיעה הנפשית האנושה בנשמתו של העם היהודי היא ההישג הגדול ביותר של אסטרטגיית ה"שלום" הערבית. סביר להניח שהערבים עצמם מתקשים כיום לעכל את עוצמת הצלחתה של אסטרטגיית השלום, שדרדרה את ישראל לעיוורון אסטרטגי מוחלט, עד כדי כך שגם אבירי הימין הישראלי מדברים כיום על וויתורים כואבים.
הנה כי כן, שמאל וימין ממשיכים להיאחז בקרנות המזבח של קונספצית הויתורים הכואבים, בעוד המציאות טופחת על פניהם ומוכיחה באופן חד משמעי שהוויתורים הטריטוריאליים הם אלה המצמיחים את הטרור, מורידים את קרנה של ישראל בעולם ומדלדלים את תעצומותיה.
ככל שחולף הזמן, מחדדת המציאות את תרחיש הישרדותה של מדינת ישראל כאלטרנטיבה קיומית בין ציונות הנורמליזציה לבין הציונות האימונית. תמצית השוני בין התפישה הנורמליסטית לבין ההשקפה האימונית באה לידי ביטוי מובהק בפיצול הקוטבי של יחסן לוויתורים הכואבים.
השמאל ונספחיו הפוליטיים מקרב אנשי הימין, הדתיים והחרדים מתייחסים לכאב הפשרה הטריטוריאלית כאל כורח מציאות שנועד לשים קץ לסבלו של העם היהודי לאחר אלפיים שנות ייסורי גלות. לעומת זאת, מזהה המחנה האמוני את ייסורי הגלות כשלב הכנה שנועד להכשיר את העם היהודי לשאת את הכאב הכרוך בהתמודדות עם הגשמתם של יעדי שיבת ציון.
מכאן שמבחינתה של קונספצית הפשרה הטריטוריאלית, בין אם הדוגל בה הוא חילוני או חרדי, אין שום משמעות מעשית למוסר המקראי המחייב את ההתמודדות הלאומית עם הכאב הכרוך בשחרור ארץ ישראל ויישובה. מאחר שקונספצית הוויתורים שוללת את עצם קיומו של השכר הלאומי הגלום במאבק ממוקד וסבלני למען שלמות הארץ, לוקים תומכיה במורך לב המשרת את יעדיהם של האסטרטגים הערבים.
אסון אוסלו הוא הוכחה היסטורית נוספת לטרגדיות הניחתות על העם היהודי כאשר הוא מנסה להימלט מגורלו. במשך עשור דמים דרדרה קונספצית אוסלו את העם לשפל מדרגה של בלבול חושים עד כדי הפיכתו לקורבן חסר-ישע של הערמומיות הערבית שממשיכה להשתעשע בטרפה היהודי המתחבט במלכודת הוויתורים הכואבים.
הציונות הנורמליסטית ניתקה את רצף הגורל היהודי בכך שהגדירה מחדש את יעדי שיבת ציון ואת טבעו של העם היהודי. שקיעתה של מדינת ישראל היא תוצאה צפויה של ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין קונספצית הנורמליזציה, השולטת עדיין בכל המגזרים הרעיוניים במדינת ישראל, לבין התפתחותו הטבעית של העם היהודי על פי עקרונותיו הקיומיים הייחודיים.
שכן, ייחודו של העם היהודי עומד בסתירה מוחלטת למיזוגו המאולץ במשפחת העמים. כמו כן, עיצוב צביונה של מדינת ישראל כבית לאומי גרידא לעם היהודי ה"מנורמל" סותר את תכליתה כמסגרת ממלכתית למימוש יעדיו המקראיים האוניברסליים של עם ישראל. מכאן שהוויתורים על הר הבית, על גבולות ההבטחה ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל מכשירים את הקרקע לאסון בקנה מידה גלובלי.
באופן פרדוכסלי, דווקא כאשר המציאות מספקת הוכחה ניצחת לטרגדיה הלאומית הגלומה במדיניות הוויתורים הכואבים, זוכה קונספצית הפשרות לעדנה משונה על חשבון ההשקפה האימונית הנדחקת לפינה. אלא שהאודם בלחייה של תפישת הפשרנות המדינית אינו מעיד על מצבה הבריאותי האיתן אלא על גסיסתה.
נוסחת "שטחים תמורת שלום" מפרפרת ברעש גדול לקראת גוויעתה. ככל ששוחרי השלום מנסים ליצור את הרושם התקשורתי שנוסחת הוויתורים היא עובדה מוגמרת ומקובלת על הציבור, אשר מפנה כעת את מרכז השיח הציבורי לטובת סוגיות חברתיות ותרבותיות, טופחת המציאות על פניהם ומציבה באופן חריף וכואב את סוגיית ארץ ישראל מעל לכל הסוגיות הקיומיות הבוערות.
יתרה מזאת, הקיצוניות הערבית חסרת-הפשרות מחדדת את ההכרה שאין דרך ביניים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. המציאות הפוליטית מלמדת שהברירה הקיומית היחידה לעם היהודי היא בין דרך הפשרה העמוקה בנוסח השמאל הקיצוני לבין הדרך האימונית בנוסח המוסר המקראי ככתבו וכלשונו. ההרפתקאות המדיניות של ממשלות הימין והשמאל מוכיחות שהדרך לחורבן ישראל רצופה וויתורים כואבים. כך שכחלופה קיומית יחידה נותרת דרכה של הציונות האימונית המחויבת לרצף התפתחותו הטבעית של העם היהודי מתקופת הגלות אל עידן התחייה הלאומית.
בתקופת הגלות מלאה סאת הייסורים של העם היהודי שספג בהכנעה את הכאב הכרוך בוויתורים לאומיים. ניסיון הגלות אומנם ריכך את אופיו הלאומי של העם היהודי, אך בו-בזמן הכשיר אותו לתחייתו הלאומי שהתממשה בשיבת ציון של העת החדשה. תמצית ההבדל בין הגלות לשיבת ציון נעוצה בתכליתו של הכאב הלאומי. בעוד שכאבי הגלות נבעו מפשרות לאומיות, שזורים כאבי התחייה בהגשמת היעדים הלאומיים תוך התמקדות בגאולת נכסיו הטריטוריאליים, הרוחניים והתרבותיים של העם היהודי בארצו.
מכאן שקונספצית הוויתורים הכואבים מחזירה את העם היהודי אל תחלואי הקיום הגלותי. ההשלכה החמורה ביותר של הצמצום הגלותי, הנובע מיחסו הפשרני של העם היהודי לנכסי צאן ברזל לאומיים, מתבטאת במזעור מורשתו הרוחנית שהטביעה את חותמה הבלעדי על התרבות האנושית. יש לקוות שהציבור היהודי אכן יבין בעוד מועד את השלכותיה הקשות של ההתנכרות למורשת המקראית, בטרם ידרדרו הוויתורים הכואבים את מדינת ישראל אל תהום שאין ממנה מוצא.
שכן, בניגוד לשאר הקונספציות הרות-האסון, שהתעלמו מאיומים חיצוניים על קיומה של ישראל או שגו באבחונם, תפישת הויתורים הכואבים מספקת את התנאים האידיאליים להתפתחותם של איומים פנימיים החודרים לליבה, מוחה וכליותיה של האומה ומפוררים אותה מתוכה.
אסטרטגית ה"שלום" הערבית לחיסולה של מדינת ישראל מתבססת על הקונספציה הישראלית של נכונות לוויתורים כואבים. תהליך אוסלו סיפק הוכחה חותכת ליעילותה הקטלנית של אסטרטגית ה"שלום" הערבית, שניצלה את ויתורי ישראל לביסוסה של תשתית טרור משגשגת ורצחנית, המשמשת השראה לכל אויביה של מדינת ישראל בעולם.
הטרור הערבי, שצמח מתוך קרקע הוויתורים הכואבים, חובט לא רק בגופה של המדינה אלא אף מכה אנושות בנשמתה של האומה. שכן, בערמומיות אופיינית המזהה את חולשותיה של המנטליות הישראלית יוצרים מנהיגי ערב את התחושה המדומה שהטרור ידעך ככל שירבו הוויתורים הישראליים.
כך, בעוד הטרור רק הולך וגובר ככל שמעמיקים ויתוריה של מדינת ישראל, ממשיכה ישראל להסתחרר במערבולת הפלגנות וההתחבטות בסוגיות הויתורים הכואבים המתישות את כוחותיה הנפשיים שכה נדרשים למאבקיה הקיומיים.
הפגיעה הנפשית האנושה בנשמתו של העם היהודי היא ההישג הגדול ביותר של אסטרטגיית ה"שלום" הערבית. סביר להניח שהערבים עצמם מתקשים כיום לעכל את עוצמת הצלחתה של אסטרטגיית השלום, שדרדרה את ישראל לעיוורון אסטרטגי מוחלט, עד כדי כך שגם אבירי הימין הישראלי מדברים כיום על וויתורים כואבים.
הנה כי כן, שמאל וימין ממשיכים להיאחז בקרנות המזבח של קונספצית הויתורים הכואבים, בעוד המציאות טופחת על פניהם ומוכיחה באופן חד משמעי שהוויתורים הטריטוריאליים הם אלה המצמיחים את הטרור, מורידים את קרנה של ישראל בעולם ומדלדלים את תעצומותיה.
ככל שחולף הזמן, מחדדת המציאות את תרחיש הישרדותה של מדינת ישראל כאלטרנטיבה קיומית בין ציונות הנורמליזציה לבין הציונות האימונית. תמצית השוני בין התפישה הנורמליסטית לבין ההשקפה האימונית באה לידי ביטוי מובהק בפיצול הקוטבי של יחסן לוויתורים הכואבים.
השמאל ונספחיו הפוליטיים מקרב אנשי הימין, הדתיים והחרדים מתייחסים לכאב הפשרה הטריטוריאלית כאל כורח מציאות שנועד לשים קץ לסבלו של העם היהודי לאחר אלפיים שנות ייסורי גלות. לעומת זאת, מזהה המחנה האמוני את ייסורי הגלות כשלב הכנה שנועד להכשיר את העם היהודי לשאת את הכאב הכרוך בהתמודדות עם הגשמתם של יעדי שיבת ציון.
מכאן שמבחינתה של קונספצית הפשרה הטריטוריאלית, בין אם הדוגל בה הוא חילוני או חרדי, אין שום משמעות מעשית למוסר המקראי המחייב את ההתמודדות הלאומית עם הכאב הכרוך בשחרור ארץ ישראל ויישובה. מאחר שקונספצית הוויתורים שוללת את עצם קיומו של השכר הלאומי הגלום במאבק ממוקד וסבלני למען שלמות הארץ, לוקים תומכיה במורך לב המשרת את יעדיהם של האסטרטגים הערבים.
אסון אוסלו הוא הוכחה היסטורית נוספת לטרגדיות הניחתות על העם היהודי כאשר הוא מנסה להימלט מגורלו. במשך עשור דמים דרדרה קונספצית אוסלו את העם לשפל מדרגה של בלבול חושים עד כדי הפיכתו לקורבן חסר-ישע של הערמומיות הערבית שממשיכה להשתעשע בטרפה היהודי המתחבט במלכודת הוויתורים הכואבים.
הציונות הנורמליסטית ניתקה את רצף הגורל היהודי בכך שהגדירה מחדש את יעדי שיבת ציון ואת טבעו של העם היהודי. שקיעתה של מדינת ישראל היא תוצאה צפויה של ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין קונספצית הנורמליזציה, השולטת עדיין בכל המגזרים הרעיוניים במדינת ישראל, לבין התפתחותו הטבעית של העם היהודי על פי עקרונותיו הקיומיים הייחודיים.
שכן, ייחודו של העם היהודי עומד בסתירה מוחלטת למיזוגו המאולץ במשפחת העמים. כמו כן, עיצוב צביונה של מדינת ישראל כבית לאומי גרידא לעם היהודי ה"מנורמל" סותר את תכליתה כמסגרת ממלכתית למימוש יעדיו המקראיים האוניברסליים של עם ישראל. מכאן שהוויתורים על הר הבית, על גבולות ההבטחה ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל מכשירים את הקרקע לאסון בקנה מידה גלובלי.
באופן פרדוכסלי, דווקא כאשר המציאות מספקת הוכחה ניצחת לטרגדיה הלאומית הגלומה במדיניות הוויתורים הכואבים, זוכה קונספצית הפשרות לעדנה משונה על חשבון ההשקפה האימונית הנדחקת לפינה. אלא שהאודם בלחייה של תפישת הפשרנות המדינית אינו מעיד על מצבה הבריאותי האיתן אלא על גסיסתה.
נוסחת "שטחים תמורת שלום" מפרפרת ברעש גדול לקראת גוויעתה. ככל ששוחרי השלום מנסים ליצור את הרושם התקשורתי שנוסחת הוויתורים היא עובדה מוגמרת ומקובלת על הציבור, אשר מפנה כעת את מרכז השיח הציבורי לטובת סוגיות חברתיות ותרבותיות, טופחת המציאות על פניהם ומציבה באופן חריף וכואב את סוגיית ארץ ישראל מעל לכל הסוגיות הקיומיות הבוערות.
יתרה מזאת, הקיצוניות הערבית חסרת-הפשרות מחדדת את ההכרה שאין דרך ביניים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. המציאות הפוליטית מלמדת שהברירה הקיומית היחידה לעם היהודי היא בין דרך הפשרה העמוקה בנוסח השמאל הקיצוני לבין הדרך האימונית בנוסח המוסר המקראי ככתבו וכלשונו. ההרפתקאות המדיניות של ממשלות הימין והשמאל מוכיחות שהדרך לחורבן ישראל רצופה וויתורים כואבים. כך שכחלופה קיומית יחידה נותרת דרכה של הציונות האימונית המחויבת לרצף התפתחותו הטבעית של העם היהודי מתקופת הגלות אל עידן התחייה הלאומית.
בתקופת הגלות מלאה סאת הייסורים של העם היהודי שספג בהכנעה את הכאב הכרוך בוויתורים לאומיים. ניסיון הגלות אומנם ריכך את אופיו הלאומי של העם היהודי, אך בו-בזמן הכשיר אותו לתחייתו הלאומי שהתממשה בשיבת ציון של העת החדשה. תמצית ההבדל בין הגלות לשיבת ציון נעוצה בתכליתו של הכאב הלאומי. בעוד שכאבי הגלות נבעו מפשרות לאומיות, שזורים כאבי התחייה בהגשמת היעדים הלאומיים תוך התמקדות בגאולת נכסיו הטריטוריאליים, הרוחניים והתרבותיים של העם היהודי בארצו.
מכאן שקונספצית הוויתורים הכואבים מחזירה את העם היהודי אל תחלואי הקיום הגלותי. ההשלכה החמורה ביותר של הצמצום הגלותי, הנובע מיחסו הפשרני של העם היהודי לנכסי צאן ברזל לאומיים, מתבטאת במזעור מורשתו הרוחנית שהטביעה את חותמה הבלעדי על התרבות האנושית. יש לקוות שהציבור היהודי אכן יבין בעוד מועד את השלכותיה הקשות של ההתנכרות למורשת המקראית, בטרם ידרדרו הוויתורים הכואבים את מדינת ישראל אל תהום שאין ממנה מוצא.