אחת התכונות היסודיות המוטבעות בנפש האדם היא תכונת ההשתלמות. האדם נברא חסר ועל כן יש לו צורך להשתלם.

תכונת השתלמות זו מופיעה בין ברבדים הגשמיים שבחיים כגון השתלמות כלכלית גופנית וכד', ובין ברבדים הרוחניים כגון השתלמות מוסרית, שכלית ורוחנית. זוהי תכונה חיובית מאוד המכשירה את האדם להגיע למיצוי עצמי וממילא לסיפוק רב (רמח"ל תחילת דעת תבונות, מהר"ל תחילת תפארת ישראל ועוד).

מאידך גיסא, בתכונה זו טמונה בעייתיות גדולה – הפוכה – "יש חסרון בטבע האדם שמה שהוא חפץ הוא הרבה מאוד וכשאינו יכול להגיע למבוקשו הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל" (הרב קוק עולת ראיה ב עמ' קד).

חסרון זה נובע מחוסר הבנה והבחנה בין רצונו האובייקטיבי של האדם לבין יכולתו הסובייקטיבית. לא תמיד כל מה שהאדם רוצה להשיג ניתן להשגה וממילא כאשר איננו מצליח להגיע למבוקשו הרצוי התוצאה היא תסכול וייאוש עד כדי חוסר מעש ואי השתדלות כלל.

תופעה זו של "או הכל או לא כלום" אופיינית מאוד בשלבים שונים בחיים כשהאדם נדרש למצות את כוחותיו בתחומים שונים. זוהי טעות יסודית, טעות שכלית וטעות רוחנית-אלוקית. טעות שאינה מכירה את היחס הנכון שבין סגולתו – מסגולותיו של האדם לבחירתו בפועל בחיי המעשה.

הבחירה – ההשתדלות המעשית, צריכה להיות מכוונת להוצאת הסגולות, היכולות והכשרונות המוטבעים באדם, ולא לנסות בצורה כושלת "להמציא" ללא תועלת כוחות שאינם קיימים בו ואף לגרום נזקים. תפקידנו לחשוף ולגלות הקיים בנו, להוציא את הכוחות והכשרונות הטבועים בנו מן הכוח אל הפועל, ולא לחיות בדמיונות ובהזיות ולנסות להיות מה שאנחנו לא.

זהו כל יסוד החינוך "להוציא" מהמתחנך את הטבוע בו – להיכנס למשבצת שלו ולעזור לו לגלות את כוחותיו, יכולותיו וכשרונותיו הוא בצורה מקסימלית, ולא לאלפו – לא להכניסו למשבצת המדומה ששרטטנו לעצמנו, שאליה כביכול הוא צריך להיכנס ועל פיה להיות ולחיות.

בעלי חיים ניתן לאלף בני אדם צריך לחנך. הדבר נכון בין ביחס האדם לעצמו ובין ביחס האדם לסביבתו – "חייב האדם לחפש בעצמו איזה כוחות מיוחדים מוטבעים בו ולא ישליך אחרי גוו כל מה שימצא בנפשו הכנה לזה אלא יעיין ויסתכל להשתמש בהם כראוי, וכל שכן שאל יעלים עין מכוחות שכבר בלא עיון מוצא אותם לבטלם ולהרסם בלי לתת להם מקום ועבודה הגונה וסדורה" (הרב קוק, מוסר אביך, ד, ד, ועוד עיין בעין אי"ה ברכות ב, עמ' 265).

יותר מכך: לא רק שרצון האדם צריך להיות בהתאם ליכולתו, אלא שאף יכולות וכשרונות הקיימים באדם ובטבע, לא יוכלו להתגלות ולהופיע בעולם אלא אם כן קדמה להם ההכשרה וההכנה המתאימות לכך, וכמו שאמר החכם מכל אדם: "עת לכל חפץ".

הכשרה זו כוללת בין את התלוי באדם – השתדלות ומאמץ היוצרים מוכנות גופנית, נפשית שכלית ורוחנית, ובין את התלוי במציאות הסובבת החיצונית לאדם. ואדרבא אם ינסה האדם להקדים את מיצוי הכוח - השפע – האור, כל עוד אין "הכלי" מוכן, לא רק שלא יביא ברכה ותועלת אלא יגרום נזק והפסד .

"באשר עת לכל חפץ על כן יש להשריש שכל דבר יפה בעתו, וזה האור בעצמו שבבוא זמנו והעולם כבר הוכשר ליהנות מאור גדול הוא מועיל ומיישר ומקרב לאור ד' – טובו ואמיתו, הנה אם יתאמץ אחד להורידו להאירו טרם בו עתו, יהיה לא לברכה כי לא יוכלו רבים לסובלו ייזוקו ממנו ויטעו בו וייהפך על ידם לאפילה מנודח" (עולת ראיה ב, טו).

עיקרון זה נכון בין בגילוי ובמיצוי כשרונות באדם ובמציאות, ובין בלימוד – תוכנו, אופיו, רמתו, סגנונו החייבים להתאים ליכולתו הנפשית והשכלית של הלומד – "לכן ראוי להרגיל את האדם בעבודה ותלמוד דווקא כפי אותה המידה אשר יד הבנתו מגיעה להשגת כללות תכליתו, וכאשר ישים ערך התכלית של עניינים יותר גבוהים, אז יחנכוהו בעניינים יותר גבוהים, אבל אם ירגילו להעמיס אותו בעבודות ולימודים שאין שמץ מתכליתם יכול להצטייר בו, משרישים בו דעה נפסדת המקעקעת כל הבירה כולה חלילה… (עולת ראיה ב).

זהו יסוד חשוב ביותר בין בחיי הפרט כגון – לימוד מתאים וכד', נישואין טרום בגרות ובשלות מתאימים העלולים לעלות על שרטון וכד', ובין בחיי הכלל – הציבור – כגון גשם ההופך לשיטפון והורס כל חלקה טובה, חזון שלום עולמי או אזורי בין עמים כאשר המציאות עדיין שייכת להווית המלחמה… וכד'.

זוהי אם כן חובתנו בעולמנו. מצד אחד לשאוף למעלות עליונות, להתקדם ולהתפתח – וחייב אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב", ומצד שני לזהות את כשרונותינו ויכולתנו באופן כללי-פוטנציאלי ולממשם בפועל באופן מעשי-פרטני בכל תקופה מתקופת חיינו על פי הכנתנו והשתדלותנו, והכל מתוך הרגשת סיפוק ושמחה – "באמת אף על פי שצריך לחפוץ הרבה, מכל מקום כשאין עולה בידו צריך להוקיר הרבה כמה שיעלה בידו…. וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיוכל למבוקש הרם גם כשאינו יכול להגיע לו בשלמות (שם עמ' קס).

ונסכם הדברים בדבריו הנפלאים של הרב קוק (מידות הראיה, "תיקון", פסקה ב) – "מה שהאדם יכול לתקן טוב, הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו, ומה שאין בידו אל יתעסק בו תדיר ויקיים 'דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו', ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם בבהירות שכלית רוממה עד כמה שידו מגעת…"



המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .