שלושה מקרים היו השבוע של התנגשות בין שלטון החוק לבין שלטון השכל, בשני מיקרים ניצח השכל, בשלישי הוא הפסיד.
היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמיד לדין את אהוד ברק ואת ח"כ יצחק הרצוג בפרשת מימון הבחירות של ברק, וכן את ח"כ זהבה גלאון באיזו פרשיית מימון אחרת.
אם אני צודק בניחוש, שזו מיקדמת איזון-פוליטי לקראת החלטתו העתידית שלא להעמיד לדין את אריאל שרון, אני מברך אותו על שיקוליו הפוליטיים הנבונים. זו אינה הערה צינית, אלא ברכה אמיתית. ברמות האלה איזונים פוליטיים בין שמאל וימין הם סוג של מבחן בוזגלו.
במדינת ישראל יכול היועץ המשפטי להוריד מכסאו את ראש הממשלה הנבחר מהיום למחר, בשיפוט של איש אחד, המתקבל בדלתיים סגורות ואין עליו שום אפשרות של ערעור בשום ערכאה. מבחינה דמוקרטית זה מצב בלתי נסבל, אלא שגם היפוכו הוא בלתי נסבל. "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי".
אוי ואבוי יהיה אם ראש הממשלה יעמוד מעל לחוק ויהיה חסין מפני כל העמדה לדין, אבל מצד שני אוי ואבוי יהיה למדינה, לאמון הציבור בדמוקרטיה, וגם לשלטון החוק, אם אי פעם יעשה היועץ המשפטי בסמכות הזאת שימוש בלתי זהיר, או בלתי מאוזן, או מטופש. והחוק היבש הוא לפעמים טיפש.
חוק מימון המפלגות בישראל הוא דוגמא בולטת לחוק טיפש, וכמוהו הקביעה הגורפת שכל תרומה שניתנת לאיש ציבור היא שוחד. כל הפוליטיקאים בכל המדינות הדמוקרטיות, ללא יוצאת מן הכלל, מגייסים תרומות לצורך הבחירות האישיות.
אף אחד עוד לא המציא פטנט אחר. אי אפשר להיבחר בלי כסף, פשוט אי אפשר. יש מדינות שמצאו דרכי ביניים וכל מיני פשרות כדי להתמודד עם דילמת ההון והשלטון, ויש שהשאירו את הפריצה הזו פתוחה לרווחה.
רק ישראל המציאה מחדש את הגלגל, וחוקקה חוק כזה, שברור במאה אחוז שכולם, אבל כולם, יחפשו שטיקים וקומבינות איך להפר אותו. החוק הזה הוא שעשה את עמותות ברק על שלל שמותיהן המגוחכים, נגב עכשיו, תיקווה לישראל, למען ילדינו וכבוד לזקנינו, והוא שגרם לשני ילדיו האילמים של אריאל שרון לאבד את כושר הדיבור שלהם.
נדמה לי שארבל ורובינשטיין החליטו השבוע, שהחוק הלא חכם הזה לא יהיה עילה להפלת ראש הממשלה הנבחר שלא בידי העם שבחר בו, ולתפקיד בוזגלו נבחר אהוד ברק.
החוק והבגידה
צדק מיכאל איתן, כשקבע שההחלטה הזו היא פגיעה בשלטון החוק. אכן במאבק הזה בין שלטון החוק לבין שלטון השכל, העניק רובינשטיין ניצחון בנקודות לצד של השכל. ועשה בשכל.
הדוגמא הבולטת השנייה היא קובלנת שאול יהלום. אני לא משפטן, אבל עברית אני מבין היטב, וכך כתוב בחוק העונשין תשל"ז, 1977, תחת הכותרת "סימן ב': בגידה":"מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו ייצא מריבונותה של המדינה, או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם."
מה לעשות, יהלום צודק. על פי החוק יוסי ביילין הוא בוגד, ואולי גם אריאל שרון. אהוד ברק בוודאי. שמעתי את כל התירוצים הדחוקים של משה נגבי ואחרים, שאין להם אומץ לומר את האמת: "החוק מעל הכול" היא רק סיסמה, כלל שיש לו הרבה יוצאים מן הכלל. החוק אינו מעל הכול. מעליו עומדים גם השכל וגם המצפון. החוק אמנם אומר שיוסי ביילין בוגד, אבל החוק הזה הוא מגוחך, ואוי ואבוי יהיה אם היועץ המשפטי יהיה טיפש עד כדי כך שינסה לאכוף אותו.
תקשורת לא עוינת
על הרקע הזה בולטת לרעה הדוגמא השלישית, זו שבה השכל הפסיד במערכה: ערוץ 7.
אם האנייה אכן עמדה קרוב לחוף ולא בלב ים, ואם אמנם התחנה העמידה משדרים ותחנות ממסר בכל מיני מקומות ביבשה, לשופט אין שום ברירה. האנשים עברו על החוק. אבל מי שהביא אותם בפני השופט, יכול היה גם שלא להביא אותם לשם.
ערוץ 7 הוא כלי תקשורת שענה על מאווייהם ורצונם של מאות אלפי מאזינים. בלבבות רבים מאוד, צודקים או לא צודקים, הוא יצר לראשונה מאז הקמת המדינה איזשהו מינימום של הרגשת איזון, של תחושה שיש בכל זאת כלי תקשורת לא עוין, רדיו שאפשר להאמין לו. שאתה לא מרגיש כל הזמן שהוא כולו נגדך.
אין גם חולק על כך שהוא איננו בין הערוצים שסיכנו את התחבורה האווירית. "חוק הרדיו והטלגרף", שבשמו סגרו אותו, איננו חוק חכם או עדכני. ברוב המדינות החופשיות אין כבר חוק כזה.
חבל שבמקרה הזה ניצח שלטון החוק הטיפש. את הרדיו הזה חייבים לפתוח מחדש, וזה מבחן יושר לכל מי שרואה את עצמו ליברל או תומך בחופש הדיבור.
היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמיד לדין את אהוד ברק ואת ח"כ יצחק הרצוג בפרשת מימון הבחירות של ברק, וכן את ח"כ זהבה גלאון באיזו פרשיית מימון אחרת.
אם אני צודק בניחוש, שזו מיקדמת איזון-פוליטי לקראת החלטתו העתידית שלא להעמיד לדין את אריאל שרון, אני מברך אותו על שיקוליו הפוליטיים הנבונים. זו אינה הערה צינית, אלא ברכה אמיתית. ברמות האלה איזונים פוליטיים בין שמאל וימין הם סוג של מבחן בוזגלו.
במדינת ישראל יכול היועץ המשפטי להוריד מכסאו את ראש הממשלה הנבחר מהיום למחר, בשיפוט של איש אחד, המתקבל בדלתיים סגורות ואין עליו שום אפשרות של ערעור בשום ערכאה. מבחינה דמוקרטית זה מצב בלתי נסבל, אלא שגם היפוכו הוא בלתי נסבל. "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי".
אוי ואבוי יהיה אם ראש הממשלה יעמוד מעל לחוק ויהיה חסין מפני כל העמדה לדין, אבל מצד שני אוי ואבוי יהיה למדינה, לאמון הציבור בדמוקרטיה, וגם לשלטון החוק, אם אי פעם יעשה היועץ המשפטי בסמכות הזאת שימוש בלתי זהיר, או בלתי מאוזן, או מטופש. והחוק היבש הוא לפעמים טיפש.
חוק מימון המפלגות בישראל הוא דוגמא בולטת לחוק טיפש, וכמוהו הקביעה הגורפת שכל תרומה שניתנת לאיש ציבור היא שוחד. כל הפוליטיקאים בכל המדינות הדמוקרטיות, ללא יוצאת מן הכלל, מגייסים תרומות לצורך הבחירות האישיות.
אף אחד עוד לא המציא פטנט אחר. אי אפשר להיבחר בלי כסף, פשוט אי אפשר. יש מדינות שמצאו דרכי ביניים וכל מיני פשרות כדי להתמודד עם דילמת ההון והשלטון, ויש שהשאירו את הפריצה הזו פתוחה לרווחה.
רק ישראל המציאה מחדש את הגלגל, וחוקקה חוק כזה, שברור במאה אחוז שכולם, אבל כולם, יחפשו שטיקים וקומבינות איך להפר אותו. החוק הזה הוא שעשה את עמותות ברק על שלל שמותיהן המגוחכים, נגב עכשיו, תיקווה לישראל, למען ילדינו וכבוד לזקנינו, והוא שגרם לשני ילדיו האילמים של אריאל שרון לאבד את כושר הדיבור שלהם.
נדמה לי שארבל ורובינשטיין החליטו השבוע, שהחוק הלא חכם הזה לא יהיה עילה להפלת ראש הממשלה הנבחר שלא בידי העם שבחר בו, ולתפקיד בוזגלו נבחר אהוד ברק.
החוק והבגידה
צדק מיכאל איתן, כשקבע שההחלטה הזו היא פגיעה בשלטון החוק. אכן במאבק הזה בין שלטון החוק לבין שלטון השכל, העניק רובינשטיין ניצחון בנקודות לצד של השכל. ועשה בשכל.
הדוגמא הבולטת השנייה היא קובלנת שאול יהלום. אני לא משפטן, אבל עברית אני מבין היטב, וכך כתוב בחוק העונשין תשל"ז, 1977, תחת הכותרת "סימן ב': בגידה":"מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו ייצא מריבונותה של המדינה, או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם."
מה לעשות, יהלום צודק. על פי החוק יוסי ביילין הוא בוגד, ואולי גם אריאל שרון. אהוד ברק בוודאי. שמעתי את כל התירוצים הדחוקים של משה נגבי ואחרים, שאין להם אומץ לומר את האמת: "החוק מעל הכול" היא רק סיסמה, כלל שיש לו הרבה יוצאים מן הכלל. החוק אינו מעל הכול. מעליו עומדים גם השכל וגם המצפון. החוק אמנם אומר שיוסי ביילין בוגד, אבל החוק הזה הוא מגוחך, ואוי ואבוי יהיה אם היועץ המשפטי יהיה טיפש עד כדי כך שינסה לאכוף אותו.
תקשורת לא עוינת
על הרקע הזה בולטת לרעה הדוגמא השלישית, זו שבה השכל הפסיד במערכה: ערוץ 7.
אם האנייה אכן עמדה קרוב לחוף ולא בלב ים, ואם אמנם התחנה העמידה משדרים ותחנות ממסר בכל מיני מקומות ביבשה, לשופט אין שום ברירה. האנשים עברו על החוק. אבל מי שהביא אותם בפני השופט, יכול היה גם שלא להביא אותם לשם.
ערוץ 7 הוא כלי תקשורת שענה על מאווייהם ורצונם של מאות אלפי מאזינים. בלבבות רבים מאוד, צודקים או לא צודקים, הוא יצר לראשונה מאז הקמת המדינה איזשהו מינימום של הרגשת איזון, של תחושה שיש בכל זאת כלי תקשורת לא עוין, רדיו שאפשר להאמין לו. שאתה לא מרגיש כל הזמן שהוא כולו נגדך.
אין גם חולק על כך שהוא איננו בין הערוצים שסיכנו את התחבורה האווירית. "חוק הרדיו והטלגרף", שבשמו סגרו אותו, איננו חוק חכם או עדכני. ברוב המדינות החופשיות אין כבר חוק כזה.
חבל שבמקרה הזה ניצח שלטון החוק הטיפש. את הרדיו הזה חייבים לפתוח מחדש, וזה מבחן יושר לכל מי שרואה את עצמו ליברל או תומך בחופש הדיבור.