פעמיים עמד העולם בפני השמדה. בפעם הראשונה, בימי נח, עמד העולם להישמד מבחינה חומרית כשביקש הבורא להביא מבול ולהשמיד את כל היקום. בפעם השניה, בימי פרעה , עמד העולם להישמד מבחינה רוחנית לאחר שפרעה גזר, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" שבזה רצה להשמיד את ישראל מן העולם.
בשתי הפעמים הצילה התיבה את העולם. בימי נח היתה זאת תיבת-נח ובימי פרעה היתה זאת תיבת-משה.
מה יש בה בתיבה שהיא חשובה כל כך להצלת העולם?
בעולם טבועה השאיפה לאחדות. קיימת שאיפה כמוסה לראות את העולם כולו ביחד, כיחידה אחת.
שאיפה זו לפרוץ מחיצות נמצאת ביסוד תורתנו, "ונהרו אליו כל גויים", "ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המידות הרעות היוצאות מחילוקי העמים" (הראי"ה "אורות ישראל" פ"ה, יא.).
לא רק האנושות תתאחד אלא גם "וגר זאב עם כבש". אבל השאיפה האוניברסלית הזו צריכה להתברר ולהיבנות בדרך ארוכה ועמוקה שאין בה כל קיצורי דרך.
נח חי בעולם שבו עדיין לא היה עם נבחר, עולם לכאורה שוויוני יותר ומאוחד יותר, ומכל מקום, נח היה "צדיק בפרווה" - צדיק לעצמו. לעומתו, אברהם אבינו חי כבר בעולם שיש בו אומה נבחרת, יש אדם הנבחר מכל האחרים ומתכנס תחת כותרת מבדילה, והוא, מכל מקום, זה שרגיש לכלל הבריאה ודואג אפילו לאנשי סדום ועמורה.
בתפיסה האוניברסלית יש משהו מטשטש ומשחית מבחינה מוסרית. הוא מטשטש מפני שהוא מאפשר לאדם לברוח מייחודיותו ומשליחותו בעולם. "אני כמו כולם" מביא אנשים לא לחשוב כל כך על חייהם ומעשיהם ואחריותם, ולתלות כל כשלון ואי מוסריות באווירה הכללית.
הוא משחית משום שאי אפשר לחיות כאילו אין הבדלים וכאילו "כל העדה כולם קדושים". הרי לכולם ידוע וברור כי קיים הבדל בין בעלי חיים לבני אדם וברור לכל שיש הבדלים גם בין בני אדם. הניסיון לא לחשוב על הבדלים בין הנבראים השונים ולדבר על שוויון כביכול, מוביל בהכרח לאפליות שרירותיות ומעוותות ולא לאפליות ערכיות ומוסריות הנובעות מבירור המציאות והבחנות האמת שבה.
כך אנו מוצאים במגדל בבל, כאשר חיפשו ליצור אחדות ואוניברסליות מדומה, הם הגיעו לשפל המדרגה בכך שעל אדם שנפל ונהרג הם אפילו לא הצטערו אבל על כל לבנה שנפלה, הם בכו.
כך אומר הרב קוק : " רחבות הלב, שבאה לפעמים להכניס את העולם כולו,... היא צריכה בדיקה. .. יש שיסוד התרחבות של חיבה זו באה מתוך כהות הרגש והאפלת אור הקודש... ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה הוא מלא הירוס נורא" ("אורות ישראל" פ"ח, ה.).
גם בימינו אפשר לראות ולשמוע כאלה אשר רוממות האוניברסליות בגרונם, אך זו אוניברסליות מצומצמת ומוגבלת ביותר. למשל, יש כאלה המדברים על הרצון לחיות בהרמוניה עם הערבים, להקשיב להם ולהרגיש את מצוקותיהם, אבל עם מתנחלים או חרדים אינם מוכנים לדבר! זהו טשטוש והשחתה הנובעים מחוסר התכנסות מעמיקה לתוך התיבה האישית והלאומית.
מצד אחד, אי אפשר לאחד את העולם באופן שכולם יהיו בו שווים, ומצד שני אי אפשר ליצור הבדלות על פי הקפריזה האנושית, תהא אשר תהא.
כדי להגיע לעולם אחדותי באמת יש לברר בעומק ובאמת מה המאחד האמיתי את העולם ומהו המייחד כל ברייה לעצמה. בירור היכול להיעשות רק בעזרת בורא העולם ובורא את כל פרטיו.
זוהי ההתכנסות לתוך התיבה. המפגש עם העולם כולו חייב לבוא מתוך בירור מעמיק בנקודה השורשית של האדם והאומה ורק מתוך התכנסות זו אפשר לפתוח צוהר לעולם כולו. דווקא ההתכנסות לתיבה הצילה את העולם מחורבנו. רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות נוכל לחבר ולאחד את כל האנושות.
לכן, חג הסוכות - המבטא את נקודות החיבור שבין ישראל לאומות העולם ואנו מקריבים בו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם - הוא האחרון בשלוש הרגלים. כדי להגיע לסוכת שלם יש לעבור דרך חג הפסח וחג השבועות המבטאים את הייחודיות של עם ישראל.
בפסח עם ישראל מופרד ומובדל ממצרים ומאומות העולם ובשבועות הוא מקבל את תורתו המיוחדת לו - תורה הנקראת "תורת משה". ורק אז, בסוף התהליך אנו נוכל לדבר על קיום נבואות האחדות של "ונהרו אליו כל גויים".
המאמר יופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
בשתי הפעמים הצילה התיבה את העולם. בימי נח היתה זאת תיבת-נח ובימי פרעה היתה זאת תיבת-משה.
מה יש בה בתיבה שהיא חשובה כל כך להצלת העולם?
בעולם טבועה השאיפה לאחדות. קיימת שאיפה כמוסה לראות את העולם כולו ביחד, כיחידה אחת.
שאיפה זו לפרוץ מחיצות נמצאת ביסוד תורתנו, "ונהרו אליו כל גויים", "ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המידות הרעות היוצאות מחילוקי העמים" (הראי"ה "אורות ישראל" פ"ה, יא.).
לא רק האנושות תתאחד אלא גם "וגר זאב עם כבש". אבל השאיפה האוניברסלית הזו צריכה להתברר ולהיבנות בדרך ארוכה ועמוקה שאין בה כל קיצורי דרך.
נח חי בעולם שבו עדיין לא היה עם נבחר, עולם לכאורה שוויוני יותר ומאוחד יותר, ומכל מקום, נח היה "צדיק בפרווה" - צדיק לעצמו. לעומתו, אברהם אבינו חי כבר בעולם שיש בו אומה נבחרת, יש אדם הנבחר מכל האחרים ומתכנס תחת כותרת מבדילה, והוא, מכל מקום, זה שרגיש לכלל הבריאה ודואג אפילו לאנשי סדום ועמורה.
בתפיסה האוניברסלית יש משהו מטשטש ומשחית מבחינה מוסרית. הוא מטשטש מפני שהוא מאפשר לאדם לברוח מייחודיותו ומשליחותו בעולם. "אני כמו כולם" מביא אנשים לא לחשוב כל כך על חייהם ומעשיהם ואחריותם, ולתלות כל כשלון ואי מוסריות באווירה הכללית.
הוא משחית משום שאי אפשר לחיות כאילו אין הבדלים וכאילו "כל העדה כולם קדושים". הרי לכולם ידוע וברור כי קיים הבדל בין בעלי חיים לבני אדם וברור לכל שיש הבדלים גם בין בני אדם. הניסיון לא לחשוב על הבדלים בין הנבראים השונים ולדבר על שוויון כביכול, מוביל בהכרח לאפליות שרירותיות ומעוותות ולא לאפליות ערכיות ומוסריות הנובעות מבירור המציאות והבחנות האמת שבה.
כך אנו מוצאים במגדל בבל, כאשר חיפשו ליצור אחדות ואוניברסליות מדומה, הם הגיעו לשפל המדרגה בכך שעל אדם שנפל ונהרג הם אפילו לא הצטערו אבל על כל לבנה שנפלה, הם בכו.
כך אומר הרב קוק : " רחבות הלב, שבאה לפעמים להכניס את העולם כולו,... היא צריכה בדיקה. .. יש שיסוד התרחבות של חיבה זו באה מתוך כהות הרגש והאפלת אור הקודש... ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה הוא מלא הירוס נורא" ("אורות ישראל" פ"ח, ה.).
גם בימינו אפשר לראות ולשמוע כאלה אשר רוממות האוניברסליות בגרונם, אך זו אוניברסליות מצומצמת ומוגבלת ביותר. למשל, יש כאלה המדברים על הרצון לחיות בהרמוניה עם הערבים, להקשיב להם ולהרגיש את מצוקותיהם, אבל עם מתנחלים או חרדים אינם מוכנים לדבר! זהו טשטוש והשחתה הנובעים מחוסר התכנסות מעמיקה לתוך התיבה האישית והלאומית.
מצד אחד, אי אפשר לאחד את העולם באופן שכולם יהיו בו שווים, ומצד שני אי אפשר ליצור הבדלות על פי הקפריזה האנושית, תהא אשר תהא.
כדי להגיע לעולם אחדותי באמת יש לברר בעומק ובאמת מה המאחד האמיתי את העולם ומהו המייחד כל ברייה לעצמה. בירור היכול להיעשות רק בעזרת בורא העולם ובורא את כל פרטיו.
זוהי ההתכנסות לתוך התיבה. המפגש עם העולם כולו חייב לבוא מתוך בירור מעמיק בנקודה השורשית של האדם והאומה ורק מתוך התכנסות זו אפשר לפתוח צוהר לעולם כולו. דווקא ההתכנסות לתיבה הצילה את העולם מחורבנו. רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות נוכל לחבר ולאחד את כל האנושות.
לכן, חג הסוכות - המבטא את נקודות החיבור שבין ישראל לאומות העולם ואנו מקריבים בו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם - הוא האחרון בשלוש הרגלים. כדי להגיע לסוכת שלם יש לעבור דרך חג הפסח וחג השבועות המבטאים את הייחודיות של עם ישראל.
בפסח עם ישראל מופרד ומובדל ממצרים ומאומות העולם ובשבועות הוא מקבל את תורתו המיוחדת לו - תורה הנקראת "תורת משה". ורק אז, בסוף התהליך אנו נוכל לדבר על קיום נבואות האחדות של "ונהרו אליו כל גויים".
המאמר יופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .