אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק על ארץ-ישראל ועל ירושלים, מאבק מדיני וצבאי. המלחמה על זכותנו על ארץ-ישראל ועל ירושלים לא נסתיימה.
טיבעה של מלחמה שהיא מחייבת להוציא אל הפועל כוחות גנוזים על-מנת להתגבר ולנצח. אי-אפשר לנצח במלחמה בלי מוטיבציה, בלי הכרה עמוקה בצדקתנו, וככל שהמלחמה נמשכת יותר, כן נדרשת יותר העמקה בערכה של ארץ-ישראל לנו, בערכה של ירושלים לעם ישראל.
לשם הצלחה במאבקנו גם במישור המדיני וגם במישור הצה"לי, אנו נדרשים להעמיק בנו את אהבת הארץ ואהבת ירושלים עיר-הקודש, עיר המלכות והמקדש.
ואכן כך מתרחש עתה: הגישה השטחית - הרדודה כלפי ארץ-ישראל הולכת ונעלמת, ולעומתה מתגלה ומופיעה הגישה העמוקה, שארץ-ישראל עבורנו אינה רק מקלט מדיני, אלא היא ארץ הקודש, ארץ מולדת רוחנו ונשמתנו.
הקשר שלנו לארץ אינו רק קשר רגשי-סנטימנטאלי בעלמא, אלא בכל מהותנו, בכל ייחודנו, קשורים אנו בארץ-ישראל. ואם יש כאלה שכהו החושים שלהם וכהתה הרגישות שלהם לארץ-ישראל, באים אויבינו ונוגעים בלב ליבה של ארצנו, בלב-ליבה של האומה, בירושלים. ואז גם אלו שכהו החושים שלהם, מתעוררים ומזדעזעים. האויבים מאלצים אותנו לחשוף את העומק הפנימי של הקשר שלנו לירושלים - ליבה של ארץ-ישראל וליבה של האומה.
הווי אומר, המלחמה המדינית על ארץ-ישראל היא מבחן עבורנו, מבחן ליחס שלנו לארצנו, ותפקידו של מבחן הוא לא רק לברר את המציאות, אלא לפעול על המציאות, לגרום להעמקה ולהשתדלות, על-מנת להצליח במבחן.
הקב"ה מעמיד אותנו במבחן על-מנת שנצליח בו. ואם הועמדנו במלחמה זו, אין זה אלא כי יש בכוחנו לנצח אותה. הקב"ה לא מעמיד את ישראל במבחן שאין הם יכולים לעמוד בו, ועל-כרחך שיכול נוכל, גם למבחן המדיני וגם למבחן הצה"לי.
אדרבא, בהתמודדות המדינית עיקר כוחנו, זהו כוחם של ישראל: כח הדיבור, "הקול קול יעקב". עברנו כבר את השלב של החששות "פן ינחם העם בראותם מלחמה", קם כבר דור חדש משוחרר מהשפעת הגלות, שיש לו הכוח הרוחני והנפשי להתגבר ולנצח.
ובמלחמה הכלל הוא, שאומרים (דברים כ ; ח) "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו", מי שירא, שלא ישתתף במלחמה, ואל יפיל את פחדו על אחרים.
מי שלא בנוי למאבקים, מי שאינו יודע לעמוד בלחצים, מי שלא יודע להפעיל לחץ על אחרים, מי שאינו איש מלחמה מדינית או צבאית, ילך וישב לביתו ואל ימס לב אחיו כלבבו, בין מי שירא כפשוטו, מפני שהוא פחדן, ובין מי שהוא ירא מסיבות אידיאולוגיות, כלומר ירא מעבירות שבידו (סוטה מד.), או ירא מעבירות של הכלל, שהוא אומר שהמצב הרוחני שלנו לא טוב ושקודם שנהיה ראויים לארץ-ישראל, נתקן תחילה את המצב הרוחני והמוסרי, הוא אומר כי היום לפי המצב הדתי והרוחני זה לא מגיע לנו ולכן לא נצליח, גם לאיש כזה, הירא מעבירות, צריך לומר "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו".
המלחמה על ארץ-ישראל מלחמת מצווה היא, כי מלחמת ד' אנו לוחמים וסייעתא-דשמיא מובטחת, ו"עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (במדבר יג ; ל), "וד' אתנו אל תראם" (במדבר יד ; ט).
טיבעה של מלחמה שהיא מחייבת להוציא אל הפועל כוחות גנוזים על-מנת להתגבר ולנצח. אי-אפשר לנצח במלחמה בלי מוטיבציה, בלי הכרה עמוקה בצדקתנו, וככל שהמלחמה נמשכת יותר, כן נדרשת יותר העמקה בערכה של ארץ-ישראל לנו, בערכה של ירושלים לעם ישראל.
לשם הצלחה במאבקנו גם במישור המדיני וגם במישור הצה"לי, אנו נדרשים להעמיק בנו את אהבת הארץ ואהבת ירושלים עיר-הקודש, עיר המלכות והמקדש.
ואכן כך מתרחש עתה: הגישה השטחית - הרדודה כלפי ארץ-ישראל הולכת ונעלמת, ולעומתה מתגלה ומופיעה הגישה העמוקה, שארץ-ישראל עבורנו אינה רק מקלט מדיני, אלא היא ארץ הקודש, ארץ מולדת רוחנו ונשמתנו.
הקשר שלנו לארץ אינו רק קשר רגשי-סנטימנטאלי בעלמא, אלא בכל מהותנו, בכל ייחודנו, קשורים אנו בארץ-ישראל. ואם יש כאלה שכהו החושים שלהם וכהתה הרגישות שלהם לארץ-ישראל, באים אויבינו ונוגעים בלב ליבה של ארצנו, בלב-ליבה של האומה, בירושלים. ואז גם אלו שכהו החושים שלהם, מתעוררים ומזדעזעים. האויבים מאלצים אותנו לחשוף את העומק הפנימי של הקשר שלנו לירושלים - ליבה של ארץ-ישראל וליבה של האומה.
הווי אומר, המלחמה המדינית על ארץ-ישראל היא מבחן עבורנו, מבחן ליחס שלנו לארצנו, ותפקידו של מבחן הוא לא רק לברר את המציאות, אלא לפעול על המציאות, לגרום להעמקה ולהשתדלות, על-מנת להצליח במבחן.
הקב"ה מעמיד אותנו במבחן על-מנת שנצליח בו. ואם הועמדנו במלחמה זו, אין זה אלא כי יש בכוחנו לנצח אותה. הקב"ה לא מעמיד את ישראל במבחן שאין הם יכולים לעמוד בו, ועל-כרחך שיכול נוכל, גם למבחן המדיני וגם למבחן הצה"לי.
אדרבא, בהתמודדות המדינית עיקר כוחנו, זהו כוחם של ישראל: כח הדיבור, "הקול קול יעקב". עברנו כבר את השלב של החששות "פן ינחם העם בראותם מלחמה", קם כבר דור חדש משוחרר מהשפעת הגלות, שיש לו הכוח הרוחני והנפשי להתגבר ולנצח.
ובמלחמה הכלל הוא, שאומרים (דברים כ ; ח) "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו", מי שירא, שלא ישתתף במלחמה, ואל יפיל את פחדו על אחרים.
מי שלא בנוי למאבקים, מי שאינו יודע לעמוד בלחצים, מי שלא יודע להפעיל לחץ על אחרים, מי שאינו איש מלחמה מדינית או צבאית, ילך וישב לביתו ואל ימס לב אחיו כלבבו, בין מי שירא כפשוטו, מפני שהוא פחדן, ובין מי שהוא ירא מסיבות אידיאולוגיות, כלומר ירא מעבירות שבידו (סוטה מד.), או ירא מעבירות של הכלל, שהוא אומר שהמצב הרוחני שלנו לא טוב ושקודם שנהיה ראויים לארץ-ישראל, נתקן תחילה את המצב הרוחני והמוסרי, הוא אומר כי היום לפי המצב הדתי והרוחני זה לא מגיע לנו ולכן לא נצליח, גם לאיש כזה, הירא מעבירות, צריך לומר "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו".
המלחמה על ארץ-ישראל מלחמת מצווה היא, כי מלחמת ד' אנו לוחמים וסייעתא-דשמיא מובטחת, ו"עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (במדבר יג ; ל), "וד' אתנו אל תראם" (במדבר יד ; ט).