אם וכאשר תפרוץ השביתה הגדולה, הציבור יקבל את זה לא כמאבק שהוא לוקח בו חלק, אלא כאיזו מכת טבע מטרידה, שצריך לכופף את הראש ולעבור אותה בשלום.
אין זעם ברחובות. "העם" לא השתכנע שהאוצר רוצה ברעתו וההסתדרות באה להצילו. בטלוויזיה ראינו את ראשי עסקני ההסתדרות מקיפים את עמיר פרץ בין פגישה לפגישה באוצר, מניפים אגרופים, ודורשים ממנו להפסיק את המו"מ חסר הטעם ולצאת מייד לרחובות. אבל אפילו הם לא הצליחו להעמיד פנים, והטקסטים שלהם נשמעו ונראו כמו הצגה לתקשורת. אף אחד לא נלהב "לצאת לרחובות".
נראה שהאיש ברחוב מבין שאף אחד לא נלחם כאן מלחמת בני אור, שצעדי האוצר הכרחיים במצב הכלכלי הנתון, וגם ההסתדרות יודעת את זה. ושבניגוד לפרשנויות רבות צילצולים, אין כאן מחלוקת ענקית על "תפיסת העולם הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל", אלא משחק תפקידים צפוי, שבו כל אחד מדקלם את הרפליקה שלו, במסגרת כיפוף ידיים על שאלות שוליים.
באווירה כזו אי אפשר להפעיל 'מגה שביתה' ולשתק את כל המשק. זה מחוץ לכל פרופורציה, שימוש בפצצה גרעינית נגד חוליית חי"ר. אולי זו הסיבה לכך, שהדיבורים הולכים ומתמקדים בשאלת הפנסיה. פה אפשר להפחיד את האנשים. זה נושא עתיר חישובים אקטואריים שאיש לא יודע מאיזה צד מתחילים לקרוא אותם, והוא נוגע לימי זקנתנו, עניין בהחלט מעורר חרדות.
הקופסה שתחת המיטה
לאמיתו של דבר רעיון הפנסיה, ומשבר הפנסיה, הם עניין פשוט מאוד, שלא צריך שום ידע בכלכלה כדי להבין אותו. הפנסיה היא קופת חסכון שאתה מחזיק מתחת למיטה. כל חודש אתה שם בקופסה חלק מהמשכורת שלך, ומישהו עשה לך חשבון כמה אתה צריך לשים כדי שכאשר שתגיע לגיל 65, יהיה לך בקופסה מספיק כסף בשביל לחיות ממנו עד מאה ועשרים.
אבל "עד מאה ועשרים" זה רק ביטוי. בדרך כלל אנחנו הולכים קצת יותר מוקדם, וזה כמובן הובא בחשבון. השיטה נקבעה בזמן שאנשים היו מתחילים לעבוד לפני גיל 20, ותוחלת החיים היתה פחות מ-70 שנה. כך שעד הפרישה העובד היה חוסך בקרן הפנסיה קרוב ל-50 שנה, ואחרי הפרישה היה אוכל מהקרן פחות מחמש שנים.
ברור שמי שהאריך ימים עד גיל 80 קיבל מהקופסה יותר כסף ממה שהוא הכניס אליה. אבל אלה היו מעט אנשים. כנגדם היה מי שמת בגיל 60. הוא, מסכן, חסך וחסך ובסוף לא קיבל כלום. זה הרוויח וזה הפסיד, אך בממוצע אנשים הכניסו כסף כ-45 שנה, ולקחו כסף 4 - 5 שנים.
היום כמעט כל האנשים לוקחים מהקופסה יותר ממה שהם הכניסו. היום אנשים מתחילים לעבוד בגיל 30, ורבים מאוד חיים ברוך השם עד 80 ו-90. בקיצור, סבא שלנו השקיע חמישים שנה בשביל לאכול חמש שנים, ואנחנו משקיעים שלושים שנה ורוצים לאכול עשרים. זה המשבר.
אבא אכל את הכסף
ברור לגמרי שאם נמשיך לחסוך בשיטה של סבא, הכסף לא יספיק. אם רוב הפנסיונרים אוכלים יותר ממה שהם הכניסו, איך זה עוד לא התייבש? במה זה מתאזן? בכספי הפנסיונרים של מחר. בקופסה יש הרבה כסף, כי אנשים צעירים מכניסים אליה את מה שהם חוסכים למחרתיים.
אבל מחרתיים יבואו ילדינו לבקש את הפנסיה שלהם, והקופה תאמר מצטערים ילדים, אבא אכל לכם את כל הכסף. ברור לגמרי שבמצב הזה חייבים לארגן מחדש את כל העניין, וככל שנדחה את שעת ההתמודדות עם הבעיה כך רגע האמת יהיה כואב יותר. את זה כל אחד יכול להבין.
כל אחד גם מבין מה אפשר לעשות, גם בשביל זה לא צריך מי יודע איזה ידע מקצועי: צריך להכניס קצת יותר כסף לקופסה כל חודש, צריך להכניס קצת יותר זמן לפני שמתחילים להוציא, וכדאי גם להפקיד את הכסף לא מתחת למיטה, אלא במקום שנותן קצת רווחים.
זה מה שהאוצר הציע, והממשלה קיבלה, והכנסת כבר התחילה לחוקק. אבל ההסתדרות צועקת אל תגעו בפנסיה. אנחנו התרגלנו לנהל את זה בשיטה של סבא, תנו לנו להמשיך לאכול את הכסף שהדור הבא מכניס לקופה.
עד שייגמר הכסף הרי או שהפריץ ימות או שהכלב ימות או שהעולם יתהפך, או שעמיר פרץ כבר יהיה בתפקיד אחר, ומישהו אחר יצטרך להיות זה שאומר לפנסיונרים לכו הביתה אין כסף. על זה ההסתדרות הולכת לעשות את אם כל השביתות וסגירת כל השלטרים.
אני מציע את הסיסמה הזו: "תנו לעובד להמשיך לאכול את החסכונות של ילדיו".
אין זעם ברחובות. "העם" לא השתכנע שהאוצר רוצה ברעתו וההסתדרות באה להצילו. בטלוויזיה ראינו את ראשי עסקני ההסתדרות מקיפים את עמיר פרץ בין פגישה לפגישה באוצר, מניפים אגרופים, ודורשים ממנו להפסיק את המו"מ חסר הטעם ולצאת מייד לרחובות. אבל אפילו הם לא הצליחו להעמיד פנים, והטקסטים שלהם נשמעו ונראו כמו הצגה לתקשורת. אף אחד לא נלהב "לצאת לרחובות".
נראה שהאיש ברחוב מבין שאף אחד לא נלחם כאן מלחמת בני אור, שצעדי האוצר הכרחיים במצב הכלכלי הנתון, וגם ההסתדרות יודעת את זה. ושבניגוד לפרשנויות רבות צילצולים, אין כאן מחלוקת ענקית על "תפיסת העולם הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל", אלא משחק תפקידים צפוי, שבו כל אחד מדקלם את הרפליקה שלו, במסגרת כיפוף ידיים על שאלות שוליים.
באווירה כזו אי אפשר להפעיל 'מגה שביתה' ולשתק את כל המשק. זה מחוץ לכל פרופורציה, שימוש בפצצה גרעינית נגד חוליית חי"ר. אולי זו הסיבה לכך, שהדיבורים הולכים ומתמקדים בשאלת הפנסיה. פה אפשר להפחיד את האנשים. זה נושא עתיר חישובים אקטואריים שאיש לא יודע מאיזה צד מתחילים לקרוא אותם, והוא נוגע לימי זקנתנו, עניין בהחלט מעורר חרדות.
הקופסה שתחת המיטה
לאמיתו של דבר רעיון הפנסיה, ומשבר הפנסיה, הם עניין פשוט מאוד, שלא צריך שום ידע בכלכלה כדי להבין אותו. הפנסיה היא קופת חסכון שאתה מחזיק מתחת למיטה. כל חודש אתה שם בקופסה חלק מהמשכורת שלך, ומישהו עשה לך חשבון כמה אתה צריך לשים כדי שכאשר שתגיע לגיל 65, יהיה לך בקופסה מספיק כסף בשביל לחיות ממנו עד מאה ועשרים.
אבל "עד מאה ועשרים" זה רק ביטוי. בדרך כלל אנחנו הולכים קצת יותר מוקדם, וזה כמובן הובא בחשבון. השיטה נקבעה בזמן שאנשים היו מתחילים לעבוד לפני גיל 20, ותוחלת החיים היתה פחות מ-70 שנה. כך שעד הפרישה העובד היה חוסך בקרן הפנסיה קרוב ל-50 שנה, ואחרי הפרישה היה אוכל מהקרן פחות מחמש שנים.
ברור שמי שהאריך ימים עד גיל 80 קיבל מהקופסה יותר כסף ממה שהוא הכניס אליה. אבל אלה היו מעט אנשים. כנגדם היה מי שמת בגיל 60. הוא, מסכן, חסך וחסך ובסוף לא קיבל כלום. זה הרוויח וזה הפסיד, אך בממוצע אנשים הכניסו כסף כ-45 שנה, ולקחו כסף 4 - 5 שנים.
היום כמעט כל האנשים לוקחים מהקופסה יותר ממה שהם הכניסו. היום אנשים מתחילים לעבוד בגיל 30, ורבים מאוד חיים ברוך השם עד 80 ו-90. בקיצור, סבא שלנו השקיע חמישים שנה בשביל לאכול חמש שנים, ואנחנו משקיעים שלושים שנה ורוצים לאכול עשרים. זה המשבר.
אבא אכל את הכסף
ברור לגמרי שאם נמשיך לחסוך בשיטה של סבא, הכסף לא יספיק. אם רוב הפנסיונרים אוכלים יותר ממה שהם הכניסו, איך זה עוד לא התייבש? במה זה מתאזן? בכספי הפנסיונרים של מחר. בקופסה יש הרבה כסף, כי אנשים צעירים מכניסים אליה את מה שהם חוסכים למחרתיים.
אבל מחרתיים יבואו ילדינו לבקש את הפנסיה שלהם, והקופה תאמר מצטערים ילדים, אבא אכל לכם את כל הכסף. ברור לגמרי שבמצב הזה חייבים לארגן מחדש את כל העניין, וככל שנדחה את שעת ההתמודדות עם הבעיה כך רגע האמת יהיה כואב יותר. את זה כל אחד יכול להבין.
כל אחד גם מבין מה אפשר לעשות, גם בשביל זה לא צריך מי יודע איזה ידע מקצועי: צריך להכניס קצת יותר כסף לקופסה כל חודש, צריך להכניס קצת יותר זמן לפני שמתחילים להוציא, וכדאי גם להפקיד את הכסף לא מתחת למיטה, אלא במקום שנותן קצת רווחים.
זה מה שהאוצר הציע, והממשלה קיבלה, והכנסת כבר התחילה לחוקק. אבל ההסתדרות צועקת אל תגעו בפנסיה. אנחנו התרגלנו לנהל את זה בשיטה של סבא, תנו לנו להמשיך לאכול את הכסף שהדור הבא מכניס לקופה.
עד שייגמר הכסף הרי או שהפריץ ימות או שהכלב ימות או שהעולם יתהפך, או שעמיר פרץ כבר יהיה בתפקיד אחר, ומישהו אחר יצטרך להיות זה שאומר לפנסיונרים לכו הביתה אין כסף. על זה ההסתדרות הולכת לעשות את אם כל השביתות וסגירת כל השלטרים.
אני מציע את הסיסמה הזו: "תנו לעובד להמשיך לאכול את החסכונות של ילדיו".