ההד התקשורתי, שליווה את חגיגות הפאר לרגל יובל הגבורות של שמעון פרס, לא שיקף כצפוי שום חשבון נפש אישי או ציבורי של בעל השמחה ושותפיו לדרך.
במקביל לאווירת האופוריה שאפפה את יום הולדתו של פרס, צללה התקשורת לתוך נוסטלגיה עגומה ורווית הכאה עצמית שציינה מלאות שלושים שנה למלחמת יום כיפור.
פיצול האישיות התקשורתי בין שמחת יום ההולדת לבין עצבות מלחמת יום כיפור, ללא ציון הקשר המיידי שביניהם, הוא סימפטום מובהק למחלה התקשורתית שמנוונת את השיח הציבורי ללהג חסר ערך. שכן, הזיקה בין פסטיבל הגבורות של פרס לבין ציון מלחמת יום כיפור זועקת מאליה.
כל תקשורת ראויה לשמה הייתה מגדירה את חגיגות יום ההולדת כקרנבל החרפה של אדריכלי המחדלים לדורותיהם. שהרי, אותו חוט שני של עיוורון, יוהרה וציניות שזור ממלחמת יום כיפור, דרך הפקרת סיני ועד שואת אוסלו. למרות התדרדרותה המתמשכת של ישראל במדרון המחדלים, ממשיכים עדרי התקשורת לשעוט אל התהום כסומים באפילה.
במקום להוקיע את שמעון החוגג על גדות נהרות הדם, העדיפה התקשורת להריע לו ולפמליית סרסורי השלום שהתהוללה סביבו. בכך מסכלת התקשורת שוב ושוב כל מגמה של התפכחות ציבורית מתסמונת "וישמן ויבעט", שרוקנה את ערכי המנהיגות מתוכנם. כאש בשדה קוצים תוקפת פשיטת הרגל המוסרית את שרי הממשלה, חברי הכנסת ושאר נבחרי הציבור, וכיום כבר ניתן לאבחן בוודאות את קריסתו של מוסד המנהיגות בישראל.
תסמונת ההשמנה אורבת לכל מנהיג באשר הוא, אלא שבישראל היא הפכה לתופעה גנטית ההולכת ומחריפה עם חילופי השלטון, כאשר כל הנהגה המשלימה את כהונתה מורישה את דפוסי הכשל המנהיגותי ליורשתה. ייתכן שכבר עם קום המדינה לקו ההנהגות בסימפטומים הראשונים של כשל ערכי, אך מאפייניה החמורים של פשיטת הרגל המנהיגותית מסתברים ככל שמסתבכות בעיותיה הקיומיות של מדינת ישראל.
המעקב אחר התנהלותם של מנהיגים במהלך השנים יכול להניב תמונת רנטגן וירטואלית של אישיותם. מתוך הדמיית פנימיותם מצטיירת תודעתם של מנהיגי ישראל כטבולה בתוך שכבת שומן, שהולכת ומתעבה עם הזמן עד כדי ניכור כלפי סביבתם הלאומית הטבעית.
מלחמת ששת הימים נתפשת בתודעה הציבורית כנקודת מפנה בהלכי הנפש של החברה הישראלית מאווירה של צניעות לאומית לתחושת שכרון כוח שנבעה מהניצחון הצבאי המרשים שהתלווה בשגשוג ובהתעצמות. יחד עם תחושת העוצמה התמכר הציבור הישראלי לתרבות חיים חומרנית.
על רקע זה התגבשה הכרת עליונותה הבלתי מעורערת של הציונות החילונית, אשר העלתה את מדינת ישראל על דרך המלך וסיפקה לכאורה הוכחה ניצחת לצדקת הדרך הישראלית המנותקת משורשים יהודיים. מלחמת יום כיפור אומנם הכתה בהלם את החברה הישראלית, אך הלקח לא נלמד.
מאז השבר הלאומי של מלחמת יום כיפור, החברה הישראלית אומנם סיגלה לעצמה גינונים של צניעות ביחס לאויביה, אך באופן פרדוכסלי החריף הציבור היהודי רובו ככולו את גילויי הזלזול כלפי מורשתו הרוחנית. כלומר, גולת הכותרת החינוכית של מלחמת יום כיפור הוחמצה. במקום גילויי ענווה כלפי המורשת היהודית, כתוצאה מתחייבת מהלקח המר של מלחמת יום כיפור, השתרשה ביתר שאת תרבות החומרנות, השחצנות והזלזול במוסר המקראי.
ניסיונו הקיומי של העם היהודי מוכיח שזלזול מתנשא בערכי היהדות מלווה בתופעה אופיינית של התבטלות עצמית בפני עמי העולם. מתוך קרקע פורייה זו צמח מודל מנהיגות המחדלים, שמתבוססת בשומן, מתרפסת בפני אויבי העם היהודי ובועטת במורשת המקראית.
תסמונת ההשמנה, שמתחילה בתחושת העוצמה המתלווה לכהונה במשרות רמות, הולכת ומעמיקה עם הריחוק הכפוי מציבור האזרחים והקרבה המשכרת לשועי עולם. כאשר מתעבה שכבת השומן, מפתח המנהיג יחס של שותפות גורל כלפי עמיתיו בארצות חוץ, ובו בזמן הולכת וגוברת התנתקותו הרגשית מבני עמו. שהרי, המשותף רב מן המפריד בעולמם הפנימי של אותם מנהיגי מדינות השואבים את ערכם העצמי מתוך מעמדם הפוליטי הרם.
בעוד שציבור האזרחים נתפש בעיני המנהיגים כמקור לצרות, הרי בינם לבין עצמם מתרעננים הזאבים הפוליטיים בחילופי רעיונות יצירתיים לאסטרטגיות מתוחכמות של שמירת השלטון.
הדוגמא המובהקת ביותר לאותה סולידריות של שליטי עולם היא קרבתם הנפשית המדהימה של אדריכלי אוסלו למנהיגי אש"ף. האהדה שרחשה צמרת אוסלו למנהיגות הטרור הפלשתיני הפכה במהרה לידידות אמיצה, ככל שהתעבתה שכבת השומן סביב תודעתה הקולקטיבית של מנהיגות ישראל.
שכבת השומן שכיסתה את נשמתה של צמרת אוסלו, ואשר גרמה לה לבעוט בבני עמה, בערכי הנצח של העם היהודי ובמשאבים אסטרטגיים חיוניים, דבקה גם במנהיגות הימין. מתוך ועידות הפסגה המחודשות שיקפה התקשורת מחזות מבחילים של קירבה אינטימית בין חברי ממשלות הימין ובין מנהיגי הטרור הערבי. בכך חנכה מנהיגות המחנה הלאומי את הצטרפותה למועדון המשמינים ובועטים.
הנהגות המדינה בתחומי הפוליטיקה, הביטחון והכלכלה, על כל גוניהן הרעיוניים, מתבוננות בהוויה הישראלית מבעד לשכבת שומן עכורה המעוותת את עובדות המציאות. עדשת השומן המנהיגותית מסננת נכסי צאן ברזל מקראיים כבלתי רלוונטיים לקיומה של מדינת ישראל. לעומת זאת, מתמקדת העדשה המנהיגותית בסגולותיו המופלאות של אותו "פרגמטיזם" עכשווי הדוגל ביעדים בני-חלוף שנובעים מהתמכרות לנוחיות בכל מחיר. אך המחיר שמשלמים אזרחי המדינה הוא כבד מנשוא.
הפער הכלכלי המעמיק בין המוני העם לבין מעמדות העל משקף את קהות החושים של ההנהגה המתבוססת במרחצאות השומן, מרדימה את הציבור בהבטחות של קצפת ובו בזמן שקועה בתמרוני הישרדות פוליטית ובמנעמי החיים. מנהיגות שמנה ובועטת, המזלזלת בעקרונות הקיום של העם היהודי מקדמת דנא, מחזירה את העם לעידן שעבוד המלכויות ואף למטה מזה.
כל החלופות השלטוניות הריאליות לכודות כיום ללא מוצא בתוך מעגל קסמים של צעדי ענישה, מהלכים בוני אימון ואופק מדיני מעורפל, הננקטים לסירוגין כלפי הפלשתינים בהתאם להתנהגותם. ככל שמנהיגיה המדושנים של מדינת ישראל ממשיכים לכרכר כמריונטות בתיאטרון הבובות הפלשתיני, כך הולך המצב הלאומי ומסתבך. רק אופק ממלכתי המחויב ללא סייג לאסטרטגיה המקראית הוא זה שיחלץ את מדינת ישראל ממלכוד הכשל המנהיגותי.
יותר מתמיד זקוק העם היהודי למנהיגות יהודית שתגשים את הפתרון היהודי. כפי שמלמדת ההיסטוריה היהודית, דווקא הפתרונות "הפרגמטיים", שכופה מנהיגות השומן על העם היהודי, הם אלה הממיטים עליו אסונות, ואילו הפתרונות המקראיים, הבלתי-רציונליים כביכול, הם אלה המסתברים כפתרונות פרגמטיים שאין להם תחליף.
במקביל לאווירת האופוריה שאפפה את יום הולדתו של פרס, צללה התקשורת לתוך נוסטלגיה עגומה ורווית הכאה עצמית שציינה מלאות שלושים שנה למלחמת יום כיפור.
פיצול האישיות התקשורתי בין שמחת יום ההולדת לבין עצבות מלחמת יום כיפור, ללא ציון הקשר המיידי שביניהם, הוא סימפטום מובהק למחלה התקשורתית שמנוונת את השיח הציבורי ללהג חסר ערך. שכן, הזיקה בין פסטיבל הגבורות של פרס לבין ציון מלחמת יום כיפור זועקת מאליה.
כל תקשורת ראויה לשמה הייתה מגדירה את חגיגות יום ההולדת כקרנבל החרפה של אדריכלי המחדלים לדורותיהם. שהרי, אותו חוט שני של עיוורון, יוהרה וציניות שזור ממלחמת יום כיפור, דרך הפקרת סיני ועד שואת אוסלו. למרות התדרדרותה המתמשכת של ישראל במדרון המחדלים, ממשיכים עדרי התקשורת לשעוט אל התהום כסומים באפילה.
במקום להוקיע את שמעון החוגג על גדות נהרות הדם, העדיפה התקשורת להריע לו ולפמליית סרסורי השלום שהתהוללה סביבו. בכך מסכלת התקשורת שוב ושוב כל מגמה של התפכחות ציבורית מתסמונת "וישמן ויבעט", שרוקנה את ערכי המנהיגות מתוכנם. כאש בשדה קוצים תוקפת פשיטת הרגל המוסרית את שרי הממשלה, חברי הכנסת ושאר נבחרי הציבור, וכיום כבר ניתן לאבחן בוודאות את קריסתו של מוסד המנהיגות בישראל.
תסמונת ההשמנה אורבת לכל מנהיג באשר הוא, אלא שבישראל היא הפכה לתופעה גנטית ההולכת ומחריפה עם חילופי השלטון, כאשר כל הנהגה המשלימה את כהונתה מורישה את דפוסי הכשל המנהיגותי ליורשתה. ייתכן שכבר עם קום המדינה לקו ההנהגות בסימפטומים הראשונים של כשל ערכי, אך מאפייניה החמורים של פשיטת הרגל המנהיגותית מסתברים ככל שמסתבכות בעיותיה הקיומיות של מדינת ישראל.
המעקב אחר התנהלותם של מנהיגים במהלך השנים יכול להניב תמונת רנטגן וירטואלית של אישיותם. מתוך הדמיית פנימיותם מצטיירת תודעתם של מנהיגי ישראל כטבולה בתוך שכבת שומן, שהולכת ומתעבה עם הזמן עד כדי ניכור כלפי סביבתם הלאומית הטבעית.
מלחמת ששת הימים נתפשת בתודעה הציבורית כנקודת מפנה בהלכי הנפש של החברה הישראלית מאווירה של צניעות לאומית לתחושת שכרון כוח שנבעה מהניצחון הצבאי המרשים שהתלווה בשגשוג ובהתעצמות. יחד עם תחושת העוצמה התמכר הציבור הישראלי לתרבות חיים חומרנית.
על רקע זה התגבשה הכרת עליונותה הבלתי מעורערת של הציונות החילונית, אשר העלתה את מדינת ישראל על דרך המלך וסיפקה לכאורה הוכחה ניצחת לצדקת הדרך הישראלית המנותקת משורשים יהודיים. מלחמת יום כיפור אומנם הכתה בהלם את החברה הישראלית, אך הלקח לא נלמד.
מאז השבר הלאומי של מלחמת יום כיפור, החברה הישראלית אומנם סיגלה לעצמה גינונים של צניעות ביחס לאויביה, אך באופן פרדוכסלי החריף הציבור היהודי רובו ככולו את גילויי הזלזול כלפי מורשתו הרוחנית. כלומר, גולת הכותרת החינוכית של מלחמת יום כיפור הוחמצה. במקום גילויי ענווה כלפי המורשת היהודית, כתוצאה מתחייבת מהלקח המר של מלחמת יום כיפור, השתרשה ביתר שאת תרבות החומרנות, השחצנות והזלזול במוסר המקראי.
ניסיונו הקיומי של העם היהודי מוכיח שזלזול מתנשא בערכי היהדות מלווה בתופעה אופיינית של התבטלות עצמית בפני עמי העולם. מתוך קרקע פורייה זו צמח מודל מנהיגות המחדלים, שמתבוססת בשומן, מתרפסת בפני אויבי העם היהודי ובועטת במורשת המקראית.
תסמונת ההשמנה, שמתחילה בתחושת העוצמה המתלווה לכהונה במשרות רמות, הולכת ומעמיקה עם הריחוק הכפוי מציבור האזרחים והקרבה המשכרת לשועי עולם. כאשר מתעבה שכבת השומן, מפתח המנהיג יחס של שותפות גורל כלפי עמיתיו בארצות חוץ, ובו בזמן הולכת וגוברת התנתקותו הרגשית מבני עמו. שהרי, המשותף רב מן המפריד בעולמם הפנימי של אותם מנהיגי מדינות השואבים את ערכם העצמי מתוך מעמדם הפוליטי הרם.
בעוד שציבור האזרחים נתפש בעיני המנהיגים כמקור לצרות, הרי בינם לבין עצמם מתרעננים הזאבים הפוליטיים בחילופי רעיונות יצירתיים לאסטרטגיות מתוחכמות של שמירת השלטון.
הדוגמא המובהקת ביותר לאותה סולידריות של שליטי עולם היא קרבתם הנפשית המדהימה של אדריכלי אוסלו למנהיגי אש"ף. האהדה שרחשה צמרת אוסלו למנהיגות הטרור הפלשתיני הפכה במהרה לידידות אמיצה, ככל שהתעבתה שכבת השומן סביב תודעתה הקולקטיבית של מנהיגות ישראל.
שכבת השומן שכיסתה את נשמתה של צמרת אוסלו, ואשר גרמה לה לבעוט בבני עמה, בערכי הנצח של העם היהודי ובמשאבים אסטרטגיים חיוניים, דבקה גם במנהיגות הימין. מתוך ועידות הפסגה המחודשות שיקפה התקשורת מחזות מבחילים של קירבה אינטימית בין חברי ממשלות הימין ובין מנהיגי הטרור הערבי. בכך חנכה מנהיגות המחנה הלאומי את הצטרפותה למועדון המשמינים ובועטים.
הנהגות המדינה בתחומי הפוליטיקה, הביטחון והכלכלה, על כל גוניהן הרעיוניים, מתבוננות בהוויה הישראלית מבעד לשכבת שומן עכורה המעוותת את עובדות המציאות. עדשת השומן המנהיגותית מסננת נכסי צאן ברזל מקראיים כבלתי רלוונטיים לקיומה של מדינת ישראל. לעומת זאת, מתמקדת העדשה המנהיגותית בסגולותיו המופלאות של אותו "פרגמטיזם" עכשווי הדוגל ביעדים בני-חלוף שנובעים מהתמכרות לנוחיות בכל מחיר. אך המחיר שמשלמים אזרחי המדינה הוא כבד מנשוא.
הפער הכלכלי המעמיק בין המוני העם לבין מעמדות העל משקף את קהות החושים של ההנהגה המתבוססת במרחצאות השומן, מרדימה את הציבור בהבטחות של קצפת ובו בזמן שקועה בתמרוני הישרדות פוליטית ובמנעמי החיים. מנהיגות שמנה ובועטת, המזלזלת בעקרונות הקיום של העם היהודי מקדמת דנא, מחזירה את העם לעידן שעבוד המלכויות ואף למטה מזה.
כל החלופות השלטוניות הריאליות לכודות כיום ללא מוצא בתוך מעגל קסמים של צעדי ענישה, מהלכים בוני אימון ואופק מדיני מעורפל, הננקטים לסירוגין כלפי הפלשתינים בהתאם להתנהגותם. ככל שמנהיגיה המדושנים של מדינת ישראל ממשיכים לכרכר כמריונטות בתיאטרון הבובות הפלשתיני, כך הולך המצב הלאומי ומסתבך. רק אופק ממלכתי המחויב ללא סייג לאסטרטגיה המקראית הוא זה שיחלץ את מדינת ישראל ממלכוד הכשל המנהיגותי.
יותר מתמיד זקוק העם היהודי למנהיגות יהודית שתגשים את הפתרון היהודי. כפי שמלמדת ההיסטוריה היהודית, דווקא הפתרונות "הפרגמטיים", שכופה מנהיגות השומן על העם היהודי, הם אלה הממיטים עליו אסונות, ואילו הפתרונות המקראיים, הבלתי-רציונליים כביכול, הם אלה המסתברים כפתרונות פרגמטיים שאין להם תחליף.