בשנים הראשונות, לפני שהתייאשנו מהאפשרות לתקשר איתכם, זה היה קשה יותר. יכול להיות שלא רק בלונדון, אלא בכלל, הייאוש יותר נוח. בהתחלה דיברנו איתכם בהיגיון וגם ברוב רגש. ניסינו להסביר שיש לכם טעות, שלא אנחנו רצחנו את רבין.
נכון, הוא היה יריב פוליטי מר שלנו, באמת לא אהבנו אותו. יצאנו להפגנות, המצאנו לו כינויי גנאי, ניסינו לערער את אמינותו הציבורית, עשינו כל מה שאופוזיציה עושה ברגעי מחלוקת חריפים. כל מה שאתם עשיתם לבגין, לשרון, לנתניהו.
היינו אופוזיציה חוץ פרלמנטרית לוחמת, שזה בכלל ביטוי שלמדנו מכם. אבל זה לא אומר שאנחנו שותפים לרצח.
רגע, לעזאזל, אתם הרי מכירים אותנו מהמילואים. אתם יודעים שלא אנחנו צעקנו בוגד ורוצח. והרי כבר הראינו לכם בשקט, בהגיון, שהמנהיגים על המרפסת צולמו שעתיים לפני המתפרעים בקהל, ורק בעריכה הדביקו את זה. ואלף פעמים כבר הסברנו לכם, והוכחנו את זה בצילומים, שכל הסיפור על ארון המתים הוא שקר.
זה היה הארון של הציונות ולא של רבין. וטקסי ההשבעה המגוחכים של ארגון אי"ל, והציור של רבין במדי אס אס, אתם יודעים שאלה היו פרובוקציות של סוכן השב"כ אבישי רביב. נכון? הלו, אתם מקשיבים?
ברית הזוכרים והיורקים
בשלב השני כבר הבנו שאתם לא מקשיבים, אבל חשבנו שזה מרוב צער ופיזור נפש. ניסינו להסביר לכם שזכרו של רבין נפגע מזה. שאם אתם דוחקים אותנו החוצה, ואנחנו הרי המונים רבים, בכך אתם הופכים את רבין ליותר קטן ויותר סקטוריאלי. יותר מזה, הרגשת הניכור וההתנשאות שלכם, מולידה את היורקים והמלכלכים והמקללים, והסטיקרים שאומרים "הכול בגללך, חבר". לא על רבין הם יורקים אלא עליכם.
זה אותו העלבון והרוגז ההוא, שאתם תמיד לא מבינים אבל שולחים מדי פעם איזה אהוד לבקש סליחה ולא יודעים על מה. הנה כאן אתם מפנים אותו נגד זכרו של רבין. למה לכם? אתם רוצים לטפח את תופעת היורקים על הקבר והמלכלכים את האנדרטה?
רק בשלב השלישי קלטנו שהתשובה היא כן. אתם צריכים את היורקים והמקללים והרוקדים על הקבר. אתם יוצאים לחפש אותם, ואם לא תמצאו תתאכזבו מאוד. אתם יודעים שתשומת הלב וזמן המסך שאתם מעניקים לכל טמבל כזה, עושה אותו גיבור מקומי ומייצרת עוד עשרה טמבלים. אתם יודעים את זה, ועושים את זה בכוונה.
כי אתם מעוניינים בעוד עשרה יורקים ומקללים. הם חלק בלתי נפרד של יום הזיכרון, הם הנשמה שלו, הם אולי הנחמה. קיומם עושה אתכם טובים יותר, בטוחים יותר בצדקתכם. בלי היורקים והמקללים כל הטקסים הופכים להיות תפלים, והאמת? הייתם יותר מרוצים אם היו אלפי יורקים ולא עשרות.
הדוגמא הכי בוטה לזה הייתה שידור מסיבת הבת מצווה של פדרמן במרכז מהדורת החדשות של ערוץ 2. אמנם, הודתה הכתבה, הם לא רוקדים על קבר רבין אלא באולם שמחות, וזה גם לא בדיוק ביום הזיכרון לרבין אלא שלושה ימים לפני, ואמנם זה באמת בדיוק היום שבו מלאו לילדה 12 שנה, אבל עובדה: "רבין נרצח והמנוולים רוקדים. אנחנו בתל-אביב הולכים לבכות בפאבים, בקניונים, בטראנס ובדאנס, והמנוולים ההם בירושלים רוקדים להם בחגיגות בת מצווה".
מדינה קטנה ורבין קטן
עכשיו זה יותר קל. אנחנו כבר יודעים שאין עם מי לדבר ואין על מה, ושכאשר מגיע היום הזה צריך פשוט לחכות שהוא יעבור. בינינו לבין עצמנו כבר מתפתח ז'אנר של בדיחות מקאבריות על כל העניין , אבל זה באמת רק בחדר סגור. בחוץ אנחנו עדיין הולכים לפעמים לכל מיני אוהלי הדברות וצווי פיוס, ורק יותר ויותר מבינים שאין בזה הרבה טעם.
עם הרוב הגדול של הציבור הישראלי אנחנו לא מסוכסכים ואין לנו צורך בפיוס, ואיתכם אנחנו בהליכי גירושין, במצב אי הקשבה עקרוני, ואין סיכוי לפיוס. אתם רוצים רבין קטן ומדינה קטנה, רק שלכם. אתם רוצים להיות בטוחים שאנחנו נורא רעים ונורא בחוץ, כדי להרגיש שאתם מאוד טובים ומאוד בפנים.
ואתם יודעים מה? זה אנושי. יכול להיות שבמקרה הפוך גם אני הייתי בוחר להתחפר בתחושה המנחמת שכל השמאלנים רוצחים, ושהעובדה שהמנהיג שלי נרצח, היא הוכחה ניצחת לכך שאני צודק.
אבל זו נחמת שוטים. העובדה שרבין נרצח איננה מוכיחה שהוא צדק, ולא שאתם טובים יותר מאחרים, ובעיקר לא שההסתגרות בכיכר מפני המציאות, מועילה לכם או למדינה. המדינה לא קטנה ולא שלכם, ואין שום אפשרות להוציא החוצה כל מי שהוא אחר.
ואגב, גם לא נכון שלקחו לכם אותה, כי מההתחלה, המחשבה שלכם כאילו אתם לבדכם הקמתם את המדינה, הייתה אשליית שווא והתפארות שווא. אם אתם רוצים יום אחד בשנה לשחק בכאילו שלכם המדינה, נו, שיהיה. אבל האמת העצובה היא שאי אפשר להתגרש. אתם לא יכולים בלעדינו.
נכון, הוא היה יריב פוליטי מר שלנו, באמת לא אהבנו אותו. יצאנו להפגנות, המצאנו לו כינויי גנאי, ניסינו לערער את אמינותו הציבורית, עשינו כל מה שאופוזיציה עושה ברגעי מחלוקת חריפים. כל מה שאתם עשיתם לבגין, לשרון, לנתניהו.
היינו אופוזיציה חוץ פרלמנטרית לוחמת, שזה בכלל ביטוי שלמדנו מכם. אבל זה לא אומר שאנחנו שותפים לרצח.
רגע, לעזאזל, אתם הרי מכירים אותנו מהמילואים. אתם יודעים שלא אנחנו צעקנו בוגד ורוצח. והרי כבר הראינו לכם בשקט, בהגיון, שהמנהיגים על המרפסת צולמו שעתיים לפני המתפרעים בקהל, ורק בעריכה הדביקו את זה. ואלף פעמים כבר הסברנו לכם, והוכחנו את זה בצילומים, שכל הסיפור על ארון המתים הוא שקר.
זה היה הארון של הציונות ולא של רבין. וטקסי ההשבעה המגוחכים של ארגון אי"ל, והציור של רבין במדי אס אס, אתם יודעים שאלה היו פרובוקציות של סוכן השב"כ אבישי רביב. נכון? הלו, אתם מקשיבים?
ברית הזוכרים והיורקים
בשלב השני כבר הבנו שאתם לא מקשיבים, אבל חשבנו שזה מרוב צער ופיזור נפש. ניסינו להסביר לכם שזכרו של רבין נפגע מזה. שאם אתם דוחקים אותנו החוצה, ואנחנו הרי המונים רבים, בכך אתם הופכים את רבין ליותר קטן ויותר סקטוריאלי. יותר מזה, הרגשת הניכור וההתנשאות שלכם, מולידה את היורקים והמלכלכים והמקללים, והסטיקרים שאומרים "הכול בגללך, חבר". לא על רבין הם יורקים אלא עליכם.
זה אותו העלבון והרוגז ההוא, שאתם תמיד לא מבינים אבל שולחים מדי פעם איזה אהוד לבקש סליחה ולא יודעים על מה. הנה כאן אתם מפנים אותו נגד זכרו של רבין. למה לכם? אתם רוצים לטפח את תופעת היורקים על הקבר והמלכלכים את האנדרטה?
רק בשלב השלישי קלטנו שהתשובה היא כן. אתם צריכים את היורקים והמקללים והרוקדים על הקבר. אתם יוצאים לחפש אותם, ואם לא תמצאו תתאכזבו מאוד. אתם יודעים שתשומת הלב וזמן המסך שאתם מעניקים לכל טמבל כזה, עושה אותו גיבור מקומי ומייצרת עוד עשרה טמבלים. אתם יודעים את זה, ועושים את זה בכוונה.
כי אתם מעוניינים בעוד עשרה יורקים ומקללים. הם חלק בלתי נפרד של יום הזיכרון, הם הנשמה שלו, הם אולי הנחמה. קיומם עושה אתכם טובים יותר, בטוחים יותר בצדקתכם. בלי היורקים והמקללים כל הטקסים הופכים להיות תפלים, והאמת? הייתם יותר מרוצים אם היו אלפי יורקים ולא עשרות.
הדוגמא הכי בוטה לזה הייתה שידור מסיבת הבת מצווה של פדרמן במרכז מהדורת החדשות של ערוץ 2. אמנם, הודתה הכתבה, הם לא רוקדים על קבר רבין אלא באולם שמחות, וזה גם לא בדיוק ביום הזיכרון לרבין אלא שלושה ימים לפני, ואמנם זה באמת בדיוק היום שבו מלאו לילדה 12 שנה, אבל עובדה: "רבין נרצח והמנוולים רוקדים. אנחנו בתל-אביב הולכים לבכות בפאבים, בקניונים, בטראנס ובדאנס, והמנוולים ההם בירושלים רוקדים להם בחגיגות בת מצווה".
מדינה קטנה ורבין קטן
עכשיו זה יותר קל. אנחנו כבר יודעים שאין עם מי לדבר ואין על מה, ושכאשר מגיע היום הזה צריך פשוט לחכות שהוא יעבור. בינינו לבין עצמנו כבר מתפתח ז'אנר של בדיחות מקאבריות על כל העניין , אבל זה באמת רק בחדר סגור. בחוץ אנחנו עדיין הולכים לפעמים לכל מיני אוהלי הדברות וצווי פיוס, ורק יותר ויותר מבינים שאין בזה הרבה טעם.
עם הרוב הגדול של הציבור הישראלי אנחנו לא מסוכסכים ואין לנו צורך בפיוס, ואיתכם אנחנו בהליכי גירושין, במצב אי הקשבה עקרוני, ואין סיכוי לפיוס. אתם רוצים רבין קטן ומדינה קטנה, רק שלכם. אתם רוצים להיות בטוחים שאנחנו נורא רעים ונורא בחוץ, כדי להרגיש שאתם מאוד טובים ומאוד בפנים.
ואתם יודעים מה? זה אנושי. יכול להיות שבמקרה הפוך גם אני הייתי בוחר להתחפר בתחושה המנחמת שכל השמאלנים רוצחים, ושהעובדה שהמנהיג שלי נרצח, היא הוכחה ניצחת לכך שאני צודק.
אבל זו נחמת שוטים. העובדה שרבין נרצח איננה מוכיחה שהוא צדק, ולא שאתם טובים יותר מאחרים, ובעיקר לא שההסתגרות בכיכר מפני המציאות, מועילה לכם או למדינה. המדינה לא קטנה ולא שלכם, ואין שום אפשרות להוציא החוצה כל מי שהוא אחר.
ואגב, גם לא נכון שלקחו לכם אותה, כי מההתחלה, המחשבה שלכם כאילו אתם לבדכם הקמתם את המדינה, הייתה אשליית שווא והתפארות שווא. אם אתם רוצים יום אחד בשנה לשחק בכאילו שלכם המדינה, נו, שיהיה. אבל האמת העצובה היא שאי אפשר להתגרש. אתם לא יכולים בלעדינו.