על שלושה נדבכים נשענת הצדקתו של יום הזיכרון ליצחק רבין. הנדבך הראשון הוא מסר של פיוס לאומי השולל פתרון מחלוקות לאומיות בדרך האלימות. הנדבך השני מעלה על נס את דמותו של ראש הממשלה המנוח כסמל לתקוות השלום. הנדבך השלישי הוא לקח חינוכי של שמירת ערכי הדמוקרטיה.
כבר בקטגוריה הראשונה של מחאה נגד אלימות פוליטית מתבקשים אזרחי המדינה לבצע אקרובטיקה נפשית של הטעייה עצמית. שכן, אותו ראש ממשלה, שנפל קורבן לרצח פוליטי, היה בכבודו ובעצמו שותף נלהב לרציחתם הפוליטית של אנשי אלטלנה.
דמם השפוך של נרצחי אלטלנה היה חייב להעיק על מצפונם הסלקטיבי של אנשי השמאל. אך אלה מעדיפים לכפות על הציבור להזדהות עם אישיותו של אדם שקורות חייו מוכתמים ברצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.
גם השקר הגלום בדמותו של רבין כסמל לתקוות השלום הופך את יום הזיכרון לחיזיון סוריאליסטי על פי מיטב מסורת השמאל. שכן, הציבור היהודי המלקק את פצעיו המדממים מיוזמות "השלום" של ממשל רבין, מתבקש להצדיע לדמותו של ראש ממשלה המזוהה עם האחריות המיניסטריאלית לגרימתו של אסון "השלום".
השמאל הישראלי, שאינו מתעניין במציאות אלא אך ורק ברעיונותיו "הנשגבים", כבר מורגל להתבונן בעולם מבעד לעדשה מסננת, היודעת לעוות את המציאות עד כדי התאמה לאידיאולוגיה. אך שום ציבור שפוי אינו יכול להשלים עם האיום הקיומי הגלום במנטליות הסכיזופרנית של השמאל.
את היומרה המזויפת להאדרת תדמיתו של יום הזיכרון כסמל לשמירת ערכי הדמוקרטיה ניתן להגדיר כסמל של חוצפה. שכן, מימשל רבין רמס כל ערך דמוקרטי בשעטתו הדורסנית לקידום תהליך אוסלו. יתרה מזאת, ממשל אוסלו תרם את חלקו המכריע להתפוררות ערכי הדמוקרטיה בישראל.
שכן, רבין הפר את הבטחותיו לציבור הבוחרים שלא לנהל מו"מ עם ארגוני טרור, השיג את אישור הכנסת להסכם אוסלו באמצעות שוחד פוליטי, וכאילו לא די בכך, לגלג באופן בוטה למחאותיה של האופוזיציה המודאגת.
הסתירה הפנימית הגלומה ביום הזיכרון הופכת אותו ליום של קרע לאומי, בניגוד מוחלט לתכליתו המוצהרת כסמל של פיוס לאומי ושלילת האלימות הפוליטית. שכן, השמאל הקיצוני מנצל את במת יום הזיכרון להפצת מסרים של קנאות פוליטית תוך גילויים של אלימות מילולית ההולכת ומחריפה מיום זיכרון אחד למשנהו.
התנהלותו השערורייתית של השמאל הקיצוני, אשר יזם את כינון יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח, חושפת למעשה את כוונותיו המקוריות לניצול יום הזיכרון כמכשיר לקידום השקפותיו הפוליטיות, על פי המודל המניפולטיבי של רצח ארלוזורוב.
מנהיגים דגולים נרצחו בארצות העולם, אך שום מדינה מהן אינה מייחדת יום זיכרון מיוחד לציון רציחתו של מנהיג זה או אחר. מטבע הדברים, מנהיגים מהווים מטרה לרוצחים פוטנציאליים, לכן חייבת כל מדינה דמוקרטית לשמור על מנהיגיה מכל משמר. רציחתו של ראש ממשלת ישראל היא בראש ובראשונה כשל ביטחוני.
עד היום לא נמצא הסבר מניח את הדעת לתעלומה כיצד זה שוטט יגאל עמיר, שהיה מוכר לשב"כ, בשטח הסטרילי זמן כה רב וללא כל הפרעה. כל מבקשי האמת, ובכללם משפחת רבין, שואלים את עצמם איך קרה הדבר. סימני שאלה כבדים מרחפים מעל אירועי רצח רבין, אך ועדת שמגר וכן משפט עמיר העדיפו לחמוק מדיון רציני בנסיבות התמוהות של רצח ראש הממשלה.
בריאיון לעיתון "עולם האישה", שנערך בנובמבר 1999, חשפה דליה רבין-פילוסוף את תהיותיה לגבי נסיבות רצח אביה. במסגרת הריאיון הביעה דליה רבין-פילוסוף את ספקותיה ביחס לגרסה הרשמית של רצח אביה. דליה רבין-פילוסוף הושתקה על ידי מנגנוני השמאל, המגייסים את עוצמתם התקשורתית לדיכוי כל חקירה בעניין נסיבותיו האמיתיות של רצח ראש הממשלה. שורשיו השקריים של יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח נטועים בסוד האפל של נסיבות הירצחו.
לפיכך, עלינו ללמוד פרק בהלכות מסורת ממלכתית ממדינות העולם, ולבטל בהקדם את יום הזיכרון הממלכתי לרבין. את אשר הבינו מדינות העולם זה מכבר, אנחנו חשים על בשרנו כעת. מחד גיסא, מחדד יום הזיכרון את השסע הלאומי.
מאידך גיסא, מקבל יום הזיכרון צביון תקשורתי של פולחן פגני המזכיר תקופות היסטוריות חשוכות. דווקא מוקירי זכרו של רבין הם אלה החייבים לעמוד בחזית המאבק למען ביטולו של יום הזיכרון. שכן, במוקדם או במאוחר ידעך יום הזיכרון ויתנוון לממדים של בדיחה לאומית שחוקה.
כבר בקטגוריה הראשונה של מחאה נגד אלימות פוליטית מתבקשים אזרחי המדינה לבצע אקרובטיקה נפשית של הטעייה עצמית. שכן, אותו ראש ממשלה, שנפל קורבן לרצח פוליטי, היה בכבודו ובעצמו שותף נלהב לרציחתם הפוליטית של אנשי אלטלנה.
דמם השפוך של נרצחי אלטלנה היה חייב להעיק על מצפונם הסלקטיבי של אנשי השמאל. אך אלה מעדיפים לכפות על הציבור להזדהות עם אישיותו של אדם שקורות חייו מוכתמים ברצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.
גם השקר הגלום בדמותו של רבין כסמל לתקוות השלום הופך את יום הזיכרון לחיזיון סוריאליסטי על פי מיטב מסורת השמאל. שכן, הציבור היהודי המלקק את פצעיו המדממים מיוזמות "השלום" של ממשל רבין, מתבקש להצדיע לדמותו של ראש ממשלה המזוהה עם האחריות המיניסטריאלית לגרימתו של אסון "השלום".
השמאל הישראלי, שאינו מתעניין במציאות אלא אך ורק ברעיונותיו "הנשגבים", כבר מורגל להתבונן בעולם מבעד לעדשה מסננת, היודעת לעוות את המציאות עד כדי התאמה לאידיאולוגיה. אך שום ציבור שפוי אינו יכול להשלים עם האיום הקיומי הגלום במנטליות הסכיזופרנית של השמאל.
את היומרה המזויפת להאדרת תדמיתו של יום הזיכרון כסמל לשמירת ערכי הדמוקרטיה ניתן להגדיר כסמל של חוצפה. שכן, מימשל רבין רמס כל ערך דמוקרטי בשעטתו הדורסנית לקידום תהליך אוסלו. יתרה מזאת, ממשל אוסלו תרם את חלקו המכריע להתפוררות ערכי הדמוקרטיה בישראל.
שכן, רבין הפר את הבטחותיו לציבור הבוחרים שלא לנהל מו"מ עם ארגוני טרור, השיג את אישור הכנסת להסכם אוסלו באמצעות שוחד פוליטי, וכאילו לא די בכך, לגלג באופן בוטה למחאותיה של האופוזיציה המודאגת.
הסתירה הפנימית הגלומה ביום הזיכרון הופכת אותו ליום של קרע לאומי, בניגוד מוחלט לתכליתו המוצהרת כסמל של פיוס לאומי ושלילת האלימות הפוליטית. שכן, השמאל הקיצוני מנצל את במת יום הזיכרון להפצת מסרים של קנאות פוליטית תוך גילויים של אלימות מילולית ההולכת ומחריפה מיום זיכרון אחד למשנהו.
התנהלותו השערורייתית של השמאל הקיצוני, אשר יזם את כינון יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח, חושפת למעשה את כוונותיו המקוריות לניצול יום הזיכרון כמכשיר לקידום השקפותיו הפוליטיות, על פי המודל המניפולטיבי של רצח ארלוזורוב.
מנהיגים דגולים נרצחו בארצות העולם, אך שום מדינה מהן אינה מייחדת יום זיכרון מיוחד לציון רציחתו של מנהיג זה או אחר. מטבע הדברים, מנהיגים מהווים מטרה לרוצחים פוטנציאליים, לכן חייבת כל מדינה דמוקרטית לשמור על מנהיגיה מכל משמר. רציחתו של ראש ממשלת ישראל היא בראש ובראשונה כשל ביטחוני.
עד היום לא נמצא הסבר מניח את הדעת לתעלומה כיצד זה שוטט יגאל עמיר, שהיה מוכר לשב"כ, בשטח הסטרילי זמן כה רב וללא כל הפרעה. כל מבקשי האמת, ובכללם משפחת רבין, שואלים את עצמם איך קרה הדבר. סימני שאלה כבדים מרחפים מעל אירועי רצח רבין, אך ועדת שמגר וכן משפט עמיר העדיפו לחמוק מדיון רציני בנסיבות התמוהות של רצח ראש הממשלה.
בריאיון לעיתון "עולם האישה", שנערך בנובמבר 1999, חשפה דליה רבין-פילוסוף את תהיותיה לגבי נסיבות רצח אביה. במסגרת הריאיון הביעה דליה רבין-פילוסוף את ספקותיה ביחס לגרסה הרשמית של רצח אביה. דליה רבין-פילוסוף הושתקה על ידי מנגנוני השמאל, המגייסים את עוצמתם התקשורתית לדיכוי כל חקירה בעניין נסיבותיו האמיתיות של רצח ראש הממשלה. שורשיו השקריים של יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח נטועים בסוד האפל של נסיבות הירצחו.
לפיכך, עלינו ללמוד פרק בהלכות מסורת ממלכתית ממדינות העולם, ולבטל בהקדם את יום הזיכרון הממלכתי לרבין. את אשר הבינו מדינות העולם זה מכבר, אנחנו חשים על בשרנו כעת. מחד גיסא, מחדד יום הזיכרון את השסע הלאומי.
מאידך גיסא, מקבל יום הזיכרון צביון תקשורתי של פולחן פגני המזכיר תקופות היסטוריות חשוכות. דווקא מוקירי זכרו של רבין הם אלה החייבים לעמוד בחזית המאבק למען ביטולו של יום הזיכרון. שכן, במוקדם או במאוחר ידעך יום הזיכרון ויתנוון לממדים של בדיחה לאומית שחוקה.