לילה , חושך , אפילה כבדה ירדה על העולם. זה מכבר שקעה השמש , גם קווי האורה האחרונים שעוד נראו ברקיע השמים נמחו מקו האופק. הציפורים שעוד נשאו קולן בשיר , בציוץ אחרון מעל כל ענף נמות את שנתן העמוקה מאוד. שקט מוחלט , דממת מוות מסביב. נדמה כי תרדמת אלוקים נפלה על כל חי. "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה...והנה אימה חשכה גדולה..." (בר' טו יב).
רק צרצר בודד שחור ואפרורי משמיע צרצור צורם וטורדני.
כך חולפות להן השעות בדומיה... והנה , לפתע , נשמע קול מרחוק ...מי הוא הקורא בשעה מאוחרת זו , מפר את דממת הלילה ומפריע את שנתם של כל בעלי כנף ?
אוו... , הן זהו התרנגול . אך מה קרה לו ? האם ביעותי לילה תקפוהו ? האם נדודי שינה הנידו תנומה מעפעפיו ? מדוע אינו ישן ? מדוע מפריע הוא את תנומתם ושנתם המתוקה של אחיו בעלי הכנף ? בקריאותיו הראשונות לא גרם עדיין התרנגול למהומה כלשהי. החושך המוחלט סביב והחלומות המתוקים לא הופרו על-ידי קריאותיו - הכל ישנים. אך עת המשיך ה"גבר" ונשא קולו חזור וקרוא , החלו אחדים מבעלי כנף ששנתם קלה הייתה , לגעור בו כי יפסיק להפריע את שנתם.
אך התרנגול , בשלו. האינכם רואים ? שאל אותם. "עוד מעט קט יעלה עמוד השחר וקווים ראשונים של אור יקיפו את כיפת השמים". על מה אתה מדבר ? השיבו הם. "ודאי הוזה אתה בחלומך , שווא תדבר . חזור לישון ואל נא תגזול את שנתנו" השיבו לו ברוגז ! והתרנגול , הוא בשלו . ממשיך וקורא , מוסיף ונושא קולו בעוז.
ככל שתכפו קריאותיו הלכה המהומה וגדלה פי כמה , והויכוח - סוער.
התעוררו בעלי כנף שונים למשמע המהומה והחלו רבים ומתווכחים עימו."מדוע זה השתבשו עליך הזמנים ? ללילה תקרא יום וליום עוד תקרא לילה , בעוד חושך ואפילה תקרא לנו לקום ולהקביל פני השחר הבוקע ?! "
לאחר דין ודברים ומשראו כי לא הועילו טענותיהם , שבו עופות השמים לשינה שנטרפה עליהם בטרם עת ,לדעתם, בעטיו של תרנגול. נים לא נים , רק עיניהם עצומות , "אני ישנה וליבי ער".
והתרנגול , מקרקר בעוז וכשופר מרים קולו.
לפתע , בעודו קורא בקול ומבטו אל פני המזרח , רואה הוא קו ראשון של אור חיוור , עמום ואפרורי בקו האופק.זהו זה -אומר הוא לעצמו- עתה לא יוכלו הם להכחיש כי השחר מפציע .והוא מתחזק בקריאתו בגרון ניחר . אך הם -כן , בעלי הכנף , רוכבי שחקים - העדיפו להתאמץ בשנתם ולא לשעות לתרנגול טורדן.
והאור הולך ומתחזק , ועל פני הרקיע אור בהיר יותר מופיע והנה הוא הולך ומאיר יותר. צבעו הופך מאדמדם לכתום ומכתום לצהוב גובר , עד כי החל אף לחדור לעיניהם של משכימי קום
מבין הציפורים . התעוררו , ויבינו כי אכן צדק התרנגול בקראו. אכן חזה הוא את השחר הקרב ובא , והחלו אף הם להתכונן לעבודת היום וזמרתו.
ובבוא הרגע , גם השמש הציצה מעל ראשי ההרים וקרניה החדות והחודרות חדרו לעין כל , ושוב לא הכחיש כל חי כי בא היום. (עפ"י מו"ר הרב משה בלייכר בשם הגאון הרב שלמה פישר שליט"א)
השבוע מלאו 90 שנה למסע הרבנים למושבות החדשות בראשותו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל
אז , רבה של יפו והמושבות. באותם ימים בהם היה עדיין אור הגאולה מעולף במטמוני מסתרים ונדמה היה כי חשכת הלילה רק מתגברת , היה זה הרב קוק שהרים קולו בעוז וקרא - "השחר עולה".
כתרנגול זה המבשר את עלות השחר בעוד כל בעלי כנף נמים. באותן השנים כתב הרב : "בתרדמה עמוקה ישנים הם רועי עמנו , לא מרוע לב כי אם מחולשת נשמה אשר לא טעמה ימים ושנים וגם תקופות , מזון מחיה ומבריא באמת שהוא המאור החי שבפנימיות אור העליון שבאור התורה".
הפירוד והקיטוב בין אנשי הישוב הישן לצעירים חלוצי היישוב החדש הטרידו את מנוחתו של הרב , והוא החליט לצאת למסע למושבות החדשות עם משלחת רבנים מהישוב הישן מסע שיהיה בו פתח לקירוב הלבבות והדעות ולקירוב אלו שנתרחקו לתורה ומצוותיה.
הרב בעזרת שלוחו הנאמן הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל מצליח לעורר את רבה של העדה החרדית בירושלים שהתנגד נמרצות לדרכו של הרב הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל להצטרף והמסע יצא לדרך .
באותם ימים לא קל היה לחבר הפירודים. אור השחר עוד לא ניכר בבירור מחד ובעלי כנף -אלו ת"ח- נתונים בתרדמת גלות , ומאידך דור צעיר שזה עתה נטש מסורת דורות מתוך אידיאל של התחדשות וניעור עפרות הגלות שלא ישוב למה שנדמה לו לאחור.
היום - תשעים שנה אחרי - כשהגאולה נישאת בפי כל ותורה בפנימיותה חוזרת ללומדיה , ומאידך חזון חילוני לציונות קודש ההולך ומתנפץ לעינינו ורבים המבקשים לשבור צמאונם בבורות אשר יכילו המים , הקרקע מוכשרת יותר להשבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם , חובה עלינו לנקוט בשיפולי גלימתו של הכהן הגדול מאחיו להשקות בצמא מים חיים להמונים.
במלאות 90 שנה למסע המושבות י"ט במרחשוון התרע"ד.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב
רק צרצר בודד שחור ואפרורי משמיע צרצור צורם וטורדני.
כך חולפות להן השעות בדומיה... והנה , לפתע , נשמע קול מרחוק ...מי הוא הקורא בשעה מאוחרת זו , מפר את דממת הלילה ומפריע את שנתם של כל בעלי כנף ?
אוו... , הן זהו התרנגול . אך מה קרה לו ? האם ביעותי לילה תקפוהו ? האם נדודי שינה הנידו תנומה מעפעפיו ? מדוע אינו ישן ? מדוע מפריע הוא את תנומתם ושנתם המתוקה של אחיו בעלי הכנף ? בקריאותיו הראשונות לא גרם עדיין התרנגול למהומה כלשהי. החושך המוחלט סביב והחלומות המתוקים לא הופרו על-ידי קריאותיו - הכל ישנים. אך עת המשיך ה"גבר" ונשא קולו חזור וקרוא , החלו אחדים מבעלי כנף ששנתם קלה הייתה , לגעור בו כי יפסיק להפריע את שנתם.
אך התרנגול , בשלו. האינכם רואים ? שאל אותם. "עוד מעט קט יעלה עמוד השחר וקווים ראשונים של אור יקיפו את כיפת השמים". על מה אתה מדבר ? השיבו הם. "ודאי הוזה אתה בחלומך , שווא תדבר . חזור לישון ואל נא תגזול את שנתנו" השיבו לו ברוגז ! והתרנגול , הוא בשלו . ממשיך וקורא , מוסיף ונושא קולו בעוז.
ככל שתכפו קריאותיו הלכה המהומה וגדלה פי כמה , והויכוח - סוער.
התעוררו בעלי כנף שונים למשמע המהומה והחלו רבים ומתווכחים עימו."מדוע זה השתבשו עליך הזמנים ? ללילה תקרא יום וליום עוד תקרא לילה , בעוד חושך ואפילה תקרא לנו לקום ולהקביל פני השחר הבוקע ?! "
לאחר דין ודברים ומשראו כי לא הועילו טענותיהם , שבו עופות השמים לשינה שנטרפה עליהם בטרם עת ,לדעתם, בעטיו של תרנגול. נים לא נים , רק עיניהם עצומות , "אני ישנה וליבי ער".
והתרנגול , מקרקר בעוז וכשופר מרים קולו.
לפתע , בעודו קורא בקול ומבטו אל פני המזרח , רואה הוא קו ראשון של אור חיוור , עמום ואפרורי בקו האופק.זהו זה -אומר הוא לעצמו- עתה לא יוכלו הם להכחיש כי השחר מפציע .והוא מתחזק בקריאתו בגרון ניחר . אך הם -כן , בעלי הכנף , רוכבי שחקים - העדיפו להתאמץ בשנתם ולא לשעות לתרנגול טורדן.
והאור הולך ומתחזק , ועל פני הרקיע אור בהיר יותר מופיע והנה הוא הולך ומאיר יותר. צבעו הופך מאדמדם לכתום ומכתום לצהוב גובר , עד כי החל אף לחדור לעיניהם של משכימי קום
מבין הציפורים . התעוררו , ויבינו כי אכן צדק התרנגול בקראו. אכן חזה הוא את השחר הקרב ובא , והחלו אף הם להתכונן לעבודת היום וזמרתו.
ובבוא הרגע , גם השמש הציצה מעל ראשי ההרים וקרניה החדות והחודרות חדרו לעין כל , ושוב לא הכחיש כל חי כי בא היום. (עפ"י מו"ר הרב משה בלייכר בשם הגאון הרב שלמה פישר שליט"א)
השבוע מלאו 90 שנה למסע הרבנים למושבות החדשות בראשותו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל
אז , רבה של יפו והמושבות. באותם ימים בהם היה עדיין אור הגאולה מעולף במטמוני מסתרים ונדמה היה כי חשכת הלילה רק מתגברת , היה זה הרב קוק שהרים קולו בעוז וקרא - "השחר עולה".
כתרנגול זה המבשר את עלות השחר בעוד כל בעלי כנף נמים. באותן השנים כתב הרב : "בתרדמה עמוקה ישנים הם רועי עמנו , לא מרוע לב כי אם מחולשת נשמה אשר לא טעמה ימים ושנים וגם תקופות , מזון מחיה ומבריא באמת שהוא המאור החי שבפנימיות אור העליון שבאור התורה".
הפירוד והקיטוב בין אנשי הישוב הישן לצעירים חלוצי היישוב החדש הטרידו את מנוחתו של הרב , והוא החליט לצאת למסע למושבות החדשות עם משלחת רבנים מהישוב הישן מסע שיהיה בו פתח לקירוב הלבבות והדעות ולקירוב אלו שנתרחקו לתורה ומצוותיה.
הרב בעזרת שלוחו הנאמן הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל מצליח לעורר את רבה של העדה החרדית בירושלים שהתנגד נמרצות לדרכו של הרב הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל להצטרף והמסע יצא לדרך .
באותם ימים לא קל היה לחבר הפירודים. אור השחר עוד לא ניכר בבירור מחד ובעלי כנף -אלו ת"ח- נתונים בתרדמת גלות , ומאידך דור צעיר שזה עתה נטש מסורת דורות מתוך אידיאל של התחדשות וניעור עפרות הגלות שלא ישוב למה שנדמה לו לאחור.
היום - תשעים שנה אחרי - כשהגאולה נישאת בפי כל ותורה בפנימיותה חוזרת ללומדיה , ומאידך חזון חילוני לציונות קודש ההולך ומתנפץ לעינינו ורבים המבקשים לשבור צמאונם בבורות אשר יכילו המים , הקרקע מוכשרת יותר להשבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם , חובה עלינו לנקוט בשיפולי גלימתו של הכהן הגדול מאחיו להשקות בצמא מים חיים להמונים.
במלאות 90 שנה למסע המושבות י"ט במרחשוון התרע"ד.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב