למרות הגינוי הימני הגורף להסכם ז'נבה, הושמעו גם דעות אחרות בקרב כותבי הטורים של המחנה הלאומי, שהסתייגו מגינוי חסר אבחנה להסכם.
אותם בעלי טורים, ששללו הוקעה מוחלטת של יוזמי מסמך ז'נבה, גרסו שההסכם הוא אומנם הזוי אך בהחלט לגיטימי. שכן, כל מחנה פוליטי חייב לעשות כמיטב יכולתו לקידום השקפותיו, ולראיה גם שדולת הימין פועלת בקונגרס האמריקני להשרשת סדר היום של המחנה הלאומי.
כלומר, אותם הוגי ימין פוסקים גזירה ערכית שווה בין פעילותו של הימין בקרב אוהדיה של ישראל בעולם ובין פעילות "השלום" של השמאל בקרב האיחוד האירופאי ושאר "שוחרי השלום" בעולם. אך הנימוק, שעליו נסמכת טענת הגזירה השווה, כלל אינו משכנע. בעוד השדולה הימנית פועלת בעולם למניעת ויתורים טריטוריאליים, דוחקת שדולת השמאל הבינלאומית להאצתם של הוויתורים.
מבחן ההשוואה בין שדולות הימין והשמאל חייב להיות מעוגן בתפישת האבסורד האסטרטגי המשתמע מתוך גזירה שווה בין וויתורים לאי-וויתורים. שכן, בעוד וויתורים טריטוריאליים הם בלתי הפיכים, ההימנעות מוויתורים היא הפיכה.
השוני המהותי בין שדולות הימין והשמאל בא לידי ביטוי מובהק בהשלכות התדמיתניות של פעילותן. פעילותו הדיפלומטית של השמאל בעולם כרוכה תמיד בטיפוח תדמיתה השלילית של ישראל. עד כדי כך שדיפלומטית השמאל מנוצלת ככלי תעמולתי רב עוצמה לניגוח מדינת ישראל על ידי אויביה. לעומת זאת, מנותבת פעילותה הדיפלומטית של שדולת הימין להעלאת קרנה של ישראל בעולם.
מכאן שאין גזירה שווה בין פעילות השמאל הדוחקת את ישראל לויתורים בלתי הפיכים, על כל הנזק הקיומי המשתמע מכך, לבין פעילות הימין לשמירת הנכסים הלאומיים. שכן, על נכסים לאומיים הרי תמיד ניתן לוותר. אם כי הזרם האקטיביסטי במחנה השלום נוהג להתייחס גם לוויתורים טריטוריאליים כאל מהלך הפיך. אלא שהשבתם של שטחים שהופקרו כרוכה במחיר לאומי כבד, כפי שהוכיחה מלחמת אוסלו.
מתוך להיטותם האובססיבית להתכווצות טריטוריאלית, מרחיקים אנשי השמאל לכת וטוענים שהימנעות מוויתורים גוררת את ישראל למצב מדיני בלתי הפיך. שכן, על פי השקפת השמאל, ללא אופק מדיני יופר מאזן האימה בין ישראל לשכנותיה עד כדי נחיתות ישראלית אסטרטגית שתאיים על עצם קיומה.
או אז, מתריע השמאל, לא יעזרו גם וויתורים טריטוריאליים. כך מגיע השמאל לגזירה שווה כביכול בין וויתורים, שאינם הפיכים, ובין אי-וויתורים, שעל פי היגיון מפותל מוגדרים גם הם כטקטיקה בלתי הפיכה.
הכשל הלוגי הגלום בגזירה השווה, שגורס השמאל בין וויתורים לאי-וויתורים, ממחיש את הלהיטות האידיאולוגית שמעוורת את עיניו של מחנה השלום. שכן, אם מאזן האימה הוא זה שאמור להכתיב לישראל ויתורים טריטוריאליים, הרי דינה לכליה נחרץ.
מחנה השלום מתקשה עדיין לעכל את העובדה שהעולם הערבי ממתין לסימן הזעיר ביותר של נחיתות ישראלית במאזן האימה האסטרטגי. דינמיקת וויתורים, המוכתבת על ידי חשש מפני הפרת מאזן האימה לרעת ישראל, היא מתכון בדוק להנצחת הסכסוך המזרח תיכוני.
שכן, כחית טרף האורבת לקורבנה יחושו אויבי ישראל את "ניחוחו" של הדכדוך הלאומי, שמדרבן את הנהגת המדינה לגלוש למהלכים פטליים של התכווצות טריטוריאלית, ולא ירפו ממנה עד לאובדנה.
פרט לניסיון הלוגי הכושל להצדיק את מדיניות הנסיגות בשיקולים אסטרטגיים נלעגים, מנסה השמאל להצדיק את הוויתורים גם מתוך טיעונים מוסריים. הגזירה האסטרטגית השווה, שגורס השמאל בין וויתורים לאי-וויתורים, משקפת את השוואותיו האבסורדיות בין מלחמת הקוממיות של העם היהודי ובין מלחמת השחרור כביכול של "העם הפלשתינאי הכבוש".
כלומר, הצורך האידיאולוגי להצדיק התנתקות מערכים לאומיים בסיסיים הוא זה המטביע מעגלים נרחבים של מחנה השמאל בתוך ביצת הבלבול האינטלקטואלי, המוסרי והרגשי.
השמאל הישראלי על גווניו השונים אומנם אינו עשוי מקשה אחת, ומרבית אנשי מחנהו אף מזהים את עצמם כפטריוטים למרות רתיעתם האינסטינקטיבית מפני "פוטנציאל הרוע" הגלום בפטריוטיזם.
יתרה מזאת, מחנה השמאל גם חלוק בדעתו ביחס להסכם ז'נבה, וחלק ניכר מאנשי השמאל הביעו הסתייגות חריפה מיוזמת ז'נבה. ובכל זאת, מחנה השמאל רובו ככולו נותר שרוי במצולות ההתמכרות לאוטופית השלום הנכסף.
ההיסטוריה ככלל, והמציאות הישראלית בפרט, מלמדות שתודעה פטריוטית ותאוות שלום אובססיבית אינן עולות בקנה אחד. ואכן מסתמנת זליגה מתמדת, ההולכת ומתעצמת עם הזמן, ממחנה השמאל הפטריוטי אל השוליים האנטי-פטריוטיים המתרחבים. כך, מאחורי סיסמאות חובקות עולם הולך השמאל ומתפורר, משתמט ממילוי חובות לאומיות ומסתגל לנייטרליזציה של ערכים עד כדי טשטוש האבחנה בין טוב לרע.
בעולמו של מחנה השלום, האנטי-פטריוט הוא פטריוט, האויב הוא אח, האח הוא אויב, הוויתור הוא ניצחון, הניצחון הוא תבוסה, השלום הוא מלחמה. חכמת העמים, הזוכה ליחס של הערכה עמוקה מצד נאורי השמאל, שזורה אמרות כנף המדגישות את חיוניותו של הערך הפטריוטי. את ערכו של הרגש הפטריוטי ביטא באופן קולע המשורר האנגלי לורד ביירון במשפט: "מי שאינו אוהב את מולדתו איננו מסוגל לאהוב דבר".
אמרתו של ביירון ממצה את מצבו של מחנה השלום, שהולך ומאבד לא רק את היכולת להרגיש אלא גם את הכישורים לחשוב ולהבחין. שיקולים אסטרטגיים כושלים המשמשים כסות לתבוסתנות מושרשת, הזדהות עם האויב, שנאה עזה למחנה הלאומי, הסתייעות בכספי שלמונים של עוכרי ישראל, גילויי בוגדנות, מלשינות והוצאת דיבת הארץ רעה - כל אלה מייחדים לרעה את השמאל ופעילותו העוינת בעולם.
מכאן שתהום של אלף אלפי הבדלות פעורה בין חתרנותו האנטי-פטריוטית של השמאל בעולם לבין שדולת הימין המונעת מתוקף אהבת העם והארץ. כל ניסיון להקיש גזירה שווה בין חתרני השמאל לבין שדולת הימין הוא מופרך מעיקרו. אשר על כן, התנהלותו האנטי-פטריוטית של השמאל הישראלי מגדירה את מהלכיו הפוליטיים בעולם, ובכללם הסכם ז'נבה, כפעילות בלתי לגיטימית שיש לעגנה בחוק כמעשה איבה נגד מדינת ישראל.
אותם בעלי טורים, ששללו הוקעה מוחלטת של יוזמי מסמך ז'נבה, גרסו שההסכם הוא אומנם הזוי אך בהחלט לגיטימי. שכן, כל מחנה פוליטי חייב לעשות כמיטב יכולתו לקידום השקפותיו, ולראיה גם שדולת הימין פועלת בקונגרס האמריקני להשרשת סדר היום של המחנה הלאומי.
כלומר, אותם הוגי ימין פוסקים גזירה ערכית שווה בין פעילותו של הימין בקרב אוהדיה של ישראל בעולם ובין פעילות "השלום" של השמאל בקרב האיחוד האירופאי ושאר "שוחרי השלום" בעולם. אך הנימוק, שעליו נסמכת טענת הגזירה השווה, כלל אינו משכנע. בעוד השדולה הימנית פועלת בעולם למניעת ויתורים טריטוריאליים, דוחקת שדולת השמאל הבינלאומית להאצתם של הוויתורים.
מבחן ההשוואה בין שדולות הימין והשמאל חייב להיות מעוגן בתפישת האבסורד האסטרטגי המשתמע מתוך גזירה שווה בין וויתורים לאי-וויתורים. שכן, בעוד וויתורים טריטוריאליים הם בלתי הפיכים, ההימנעות מוויתורים היא הפיכה.
השוני המהותי בין שדולות הימין והשמאל בא לידי ביטוי מובהק בהשלכות התדמיתניות של פעילותן. פעילותו הדיפלומטית של השמאל בעולם כרוכה תמיד בטיפוח תדמיתה השלילית של ישראל. עד כדי כך שדיפלומטית השמאל מנוצלת ככלי תעמולתי רב עוצמה לניגוח מדינת ישראל על ידי אויביה. לעומת זאת, מנותבת פעילותה הדיפלומטית של שדולת הימין להעלאת קרנה של ישראל בעולם.
מכאן שאין גזירה שווה בין פעילות השמאל הדוחקת את ישראל לויתורים בלתי הפיכים, על כל הנזק הקיומי המשתמע מכך, לבין פעילות הימין לשמירת הנכסים הלאומיים. שכן, על נכסים לאומיים הרי תמיד ניתן לוותר. אם כי הזרם האקטיביסטי במחנה השלום נוהג להתייחס גם לוויתורים טריטוריאליים כאל מהלך הפיך. אלא שהשבתם של שטחים שהופקרו כרוכה במחיר לאומי כבד, כפי שהוכיחה מלחמת אוסלו.
מתוך להיטותם האובססיבית להתכווצות טריטוריאלית, מרחיקים אנשי השמאל לכת וטוענים שהימנעות מוויתורים גוררת את ישראל למצב מדיני בלתי הפיך. שכן, על פי השקפת השמאל, ללא אופק מדיני יופר מאזן האימה בין ישראל לשכנותיה עד כדי נחיתות ישראלית אסטרטגית שתאיים על עצם קיומה.
או אז, מתריע השמאל, לא יעזרו גם וויתורים טריטוריאליים. כך מגיע השמאל לגזירה שווה כביכול בין וויתורים, שאינם הפיכים, ובין אי-וויתורים, שעל פי היגיון מפותל מוגדרים גם הם כטקטיקה בלתי הפיכה.
הכשל הלוגי הגלום בגזירה השווה, שגורס השמאל בין וויתורים לאי-וויתורים, ממחיש את הלהיטות האידיאולוגית שמעוורת את עיניו של מחנה השלום. שכן, אם מאזן האימה הוא זה שאמור להכתיב לישראל ויתורים טריטוריאליים, הרי דינה לכליה נחרץ.
מחנה השלום מתקשה עדיין לעכל את העובדה שהעולם הערבי ממתין לסימן הזעיר ביותר של נחיתות ישראלית במאזן האימה האסטרטגי. דינמיקת וויתורים, המוכתבת על ידי חשש מפני הפרת מאזן האימה לרעת ישראל, היא מתכון בדוק להנצחת הסכסוך המזרח תיכוני.
שכן, כחית טרף האורבת לקורבנה יחושו אויבי ישראל את "ניחוחו" של הדכדוך הלאומי, שמדרבן את הנהגת המדינה לגלוש למהלכים פטליים של התכווצות טריטוריאלית, ולא ירפו ממנה עד לאובדנה.
פרט לניסיון הלוגי הכושל להצדיק את מדיניות הנסיגות בשיקולים אסטרטגיים נלעגים, מנסה השמאל להצדיק את הוויתורים גם מתוך טיעונים מוסריים. הגזירה האסטרטגית השווה, שגורס השמאל בין וויתורים לאי-וויתורים, משקפת את השוואותיו האבסורדיות בין מלחמת הקוממיות של העם היהודי ובין מלחמת השחרור כביכול של "העם הפלשתינאי הכבוש".
כלומר, הצורך האידיאולוגי להצדיק התנתקות מערכים לאומיים בסיסיים הוא זה המטביע מעגלים נרחבים של מחנה השמאל בתוך ביצת הבלבול האינטלקטואלי, המוסרי והרגשי.
השמאל הישראלי על גווניו השונים אומנם אינו עשוי מקשה אחת, ומרבית אנשי מחנהו אף מזהים את עצמם כפטריוטים למרות רתיעתם האינסטינקטיבית מפני "פוטנציאל הרוע" הגלום בפטריוטיזם.
יתרה מזאת, מחנה השמאל גם חלוק בדעתו ביחס להסכם ז'נבה, וחלק ניכר מאנשי השמאל הביעו הסתייגות חריפה מיוזמת ז'נבה. ובכל זאת, מחנה השמאל רובו ככולו נותר שרוי במצולות ההתמכרות לאוטופית השלום הנכסף.
ההיסטוריה ככלל, והמציאות הישראלית בפרט, מלמדות שתודעה פטריוטית ותאוות שלום אובססיבית אינן עולות בקנה אחד. ואכן מסתמנת זליגה מתמדת, ההולכת ומתעצמת עם הזמן, ממחנה השמאל הפטריוטי אל השוליים האנטי-פטריוטיים המתרחבים. כך, מאחורי סיסמאות חובקות עולם הולך השמאל ומתפורר, משתמט ממילוי חובות לאומיות ומסתגל לנייטרליזציה של ערכים עד כדי טשטוש האבחנה בין טוב לרע.
בעולמו של מחנה השלום, האנטי-פטריוט הוא פטריוט, האויב הוא אח, האח הוא אויב, הוויתור הוא ניצחון, הניצחון הוא תבוסה, השלום הוא מלחמה. חכמת העמים, הזוכה ליחס של הערכה עמוקה מצד נאורי השמאל, שזורה אמרות כנף המדגישות את חיוניותו של הערך הפטריוטי. את ערכו של הרגש הפטריוטי ביטא באופן קולע המשורר האנגלי לורד ביירון במשפט: "מי שאינו אוהב את מולדתו איננו מסוגל לאהוב דבר".
אמרתו של ביירון ממצה את מצבו של מחנה השלום, שהולך ומאבד לא רק את היכולת להרגיש אלא גם את הכישורים לחשוב ולהבחין. שיקולים אסטרטגיים כושלים המשמשים כסות לתבוסתנות מושרשת, הזדהות עם האויב, שנאה עזה למחנה הלאומי, הסתייעות בכספי שלמונים של עוכרי ישראל, גילויי בוגדנות, מלשינות והוצאת דיבת הארץ רעה - כל אלה מייחדים לרעה את השמאל ופעילותו העוינת בעולם.
מכאן שתהום של אלף אלפי הבדלות פעורה בין חתרנותו האנטי-פטריוטית של השמאל בעולם לבין שדולת הימין המונעת מתוקף אהבת העם והארץ. כל ניסיון להקיש גזירה שווה בין חתרני השמאל לבין שדולת הימין הוא מופרך מעיקרו. אשר על כן, התנהלותו האנטי-פטריוטית של השמאל הישראלי מגדירה את מהלכיו הפוליטיים בעולם, ובכללם הסכם ז'נבה, כפעילות בלתי לגיטימית שיש לעגנה בחוק כמעשה איבה נגד מדינת ישראל.