הסוגיות המאיימות יותר מכל על פירוק השותפות היהודית במדינת ישראל בכלל ועל קיצה של מדינת ישראל בפרט, הן הטרנספר, המרי האזרחי ומלחמת אחים. אם תרצו, זהו המשולש הטמא של שנאת חינם, עבודה זרה והיוהרה המשתחצת של אלה הסבורים כי פינוי ישובים יהודיים מארץ ישראל יסתכם בתשלום "פיצויים נדיבים" לרוב המתנחלים, כדי שיסכימו "להתפנות" בשקט "ולחזור הביתה", כדברי הדוגלים בטיהור האתני של יהודים מארצם ומנחלתם. ולגבי "מיעוט" של מתנחלים, שהמטהרים האתניים חלוקים באשר למספרם (בין 15% לדברי ארבעת פרשי האפוקליפסה של השב"כ, ועד 1.5% 2% לדברי גורמים "במחנה השלום" הישראלי).
שלוש דוגמאות יסוד משקפות את "המחלוקת" בין המרבין לבין הממעיטין בחומרת תוצאות הטרנספר המתוכנן, בין אם לפי תוכניות נתיבי איילון ובין אם לשיטת "דרך-ביילין" באוטוסטרדת ג'נבה. אבל דבר אחד לפחות ייזקף לחובת מטהרי הארץ מיהודים: היעדר דרך ארץ בכבודן של הבריות, ובהערכת בינתן - לא לאלה ולא לאלה יש ממנה בידם, ולו קב אחד של בינה. וכבר נאמר כי מי שאיננו לומד לקח משגיאות העבר, עתיד ללמוד אותו בשנית.
החברה היהודית עברה בעת החדשה בא"י את הניסיון ראשון שהוביל אותה למלחמת אחים חד-צדדית, שלא התדרדרה למלחמה כוללת משום רצונו של הצד המותקף שלא להשיב מלחמה. כך התנהל הסיזון (צייד באנגלית) שערכו אנשי הש"י של ההגנה בעזרת הפלמ"ח באנשי האצ"ל והלח"י בשנות הארבעים של המאה הקודמת; זו הייתה מלחמה מכוערת של "יפי הבלורית והתואר" נערי הפלמ"ח ושירות הידיעות הש"י של ההגנה, אביו הממזר של ה"שין-בית", שהיה אמו הורתו של השב"כ בראשותם של בנדר-שלום, יעקב פרי, כרמי גילון ועמי איילון.
ניסיון שני היה הטבעת ספינת המעפילים נושאת הנשק והלוחמים פליטי השואה אלטלנה, ורצח 18 מאנשיה בידי דוד בן גוריון בעזרתו של סא"ל יצחק רבין; קלמן ארלוזורוב וחבריו להגנה, אנשי הפלמ"ח וחטיבת אלכסנדרוני בפיקודו של דן אבן, חטיבה שהייתה נאמנה אישית לדוד בן גוריון ועושת דברו בלא היסוס ופקפוק . הטענה השקרית של דוד בן גוריון הייתה, שהאונייה ניסתה, כביכול, לערוך "פוטש" בשלטון החוקי של הממשלה הזמנית, ולתפוס את השלטון בכוח. זה היה כמובן שקר גס. מנחם בגין, דמוקרט, יהודי ממסדר ההוד והדר הז'בוטינסקאי, לא העלה מעולם על דעתו לערוך הפיכה צבאית, ובוודאי שלא להשתמש בנשק לשם כך. בגין ביקש לקיים את ההסכם שנחתם עם ישראל גלילי ולהעביר כמות קטנה של אמצעי הלחימה ליחידות האצל בירושלים. באותה עת ירושלים לא נכללה, בשל מעמדה הזמני כעיר בינלאומית לפי הצעת האו"ם, בהכרזת הריבונות הישראלית על הארץ, וצה"ל לא פעל בה עד סתיו 1948 ככוח רשמי של המדינה. עובדה זו הוסתרה כל העת על ידי היסטוריונים מגויסים שכינו את אנשי האצ"ל בשם הגנאי: "הפורשים".
רצח אלטלנה הוא פרשה מתועבת ומזוהמת בשקרים, דם ודמעות של חפים מפשע. בן גוריון פחד שהנשק של אלטלנה, שהיה חיוני לצה"ל כאוויר לנשימה בהפוגה הראשונה, ישמש "כלי לעשיית הון פוליטי" בידי חירות הצהר שהוצגה לבחירות הראשונות כמפלגה פוליטית אזרחית בראשותו של מנחם בגין, לצידן של מפא"י, מפ"ם, הציונים הכלליים, המפד"ל, ומפלגות ציוניות אחרות לצידה של המפלגה הקומוניסטית.
בן גוריון שאף לקיים את "ההגמוניה של מחנה הפועלים הסוציאליסטי" הגמוניה שעברה מאז ועד 1977, עת התחלף השלטון לראשונה, גלגולים רבים מתנועה ציונית לוחמת המכירה בערך העבר היהודי והמורשת הציונית, לתנועה פוסט ציונית ופרו פלשתינאית המוכנה לוותר על נכסי צאן הברזל הלאומיים בעבור "פיסת נייר-שלום" חסר ערך, והקמת מדינת טרור ערבית בלב הארץ. מעשי נבלה נוראים עשו אנשי הפלמ"ח וההגנה, נאמניו של בן גוריון "בפורשים". חיילים רבים סרבו לירות על אחיהם, ואף נאסרו בשל סירובם זה.
הקצין שייקה גביש, לימים אלוף פיקוד דרום, הורה להשקות את חייליו ביין בערב שלפני הטבח בספינה, כדי לרפות את ידי החיילים ולהמריץ אותם לירות באחיהם. זה היה רצח מתועב, מתוכנן מראש, יזום על ידי ראש הממשלה הזמנית של המדינה שאך זה קמה, וכל כולו היה נועד להבטיח את הצלחת מפא"י בבחירות הראשונות כנגד תנועת החירות. יש לזכור כי הכנסת הראשונה אמורה הייתה לחוקק חוקה לישראל, ומיד לאחריה להתפזר ולהכריז על בחירות ראשונות. כנסת זו ערכה בהוראת בן גוריון "פוטש" בדמוקרטיה הישראלית שאך זה קמה ולא מנחם בגין! כנסת זו תפקדה, לדעת משפטנים ואנשי שציבור מכובדים, ככנסת הראשונה לית דין ולית דיין. פוטש זה נמשך מאז ועד היום, אך זהו כבר נושא לדיון אחר.
מצב זה של הכפפת אינטרס קיומי של מדינת ישראל לטובת מפא"י-המערך-העבודה, קרה גם בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר מהלכים צבאיים שיכלו להכריע את המלחמה באמצעות אוגדה 143 בפיקוד האלוף אריאל שרון, בוטלו במזיד על ידי הדרג המדיני והצבאי של מפלגת המערך, כדי למנוע מהליכוד הישגים בבחירות.
קציני צה"ל הגונים הנאמנים לחייליהם, נסו למנוע את הטבח של אלטלנה בחוף תל אביב, בהם מוקה לימון, מפקד חיל הים, אנשי חיל האוויר, ואף לוחמים ומפקדים מהפלמ"ח. אבל הרוב הלך בשנאת חינם אחר הפקודה הרצחנית, אותה רואים היום אנשי השמאל בישראל כהוראה שיש להתגאות בה, ולהעלותה על נס, "כמי שהצילה את הדמוקרטיה במדינת ישראל", כביכול.
אנשים כעמי איילון סבורים שלכל עם יש את האלטלנה שלו וכי אלטלנה זו תהיה בגדר הכרח בלתי יגונה להצלת הדמוקרטיה הישראלית, לדעתו. איילון טועה והוא איננו מבין עד כמה.
ניסיון שלישי שצלח לדעת מצדדי הטיהור האתני של היהודים מארץ ישראל הוא הרס ימית, אופירה וחבל פתחת רפיח.
איילון רואה באריאל שרון האיש שיממש את חלומו של השמאל לעקור נטוע ולהרוס את הבית השלישי על יושביו. רק שרון יכול, מאמין איילון. המאבק בימית הסתיים "בהצגת תכלית" ללא שפיכות דמים, עם טעם מר בפה ועם אזהרה שכל אחד מאיתנו חייב לשים את ליבו אליה. ימית הייתה עיר ואם בישראל, ואף על פי כן פקד ראש ממשלה יהודי לגרש יהודים מבתיהם.
הפצעים של הסיזון, ההלשנה המתועבת, הגירוש לארצות ניכר, רצח אלטלנה וחורבן ימית היו בזמנים אחרים ובמציאות שהשתנתה לאין הכר. רבע מיליון תושבים בנו את ביתם בהחלטת ממשלות חוקיות בישראל. לפני כל ממשלות ישראל היו מונחות חוות דעת משפטיות מוצקות שהתבססו על החלטות סן רמו ב 1920 והמנדט משנת 1922 של חבר הלאומים, המכירות בעם היהודי כריבון של ארץ ישראל.
החלטות אלה הן בסיס לגיטימי לישיבה של יהודים בכל חבלי הארץ, וכל ערעור עליהן מידי מי שבידיו ניתנה הרשאה לנהל מטעם העם היהודי את הארץ- הן בגדר של הפרה מהותית של הנאמנות שניתנה בידי ממשלת ישראל ומדינת ישראל. מדינת ישראל איננה הבעלים של הארץ אלא העם היהודי כולו. אפילו בן גוריון הבין זאת והשיב כדברים האלה לכל מי שניסה בזמנו להחזיר את הגלגל אחורנית לאחר תבוסת הערבים ב- 1948, ולהשיב את הפליטים לארץ. מדינת ישראל שנתכוננה על פי מגילת העצמאות בה' באייר תש"ח לא קבעה אומנם את גבולותיה בכתב, אבל גם לא הגבילה אותם לשטחים שהיו לאחר מכן "גבולות שביתת הנשק 1949 או "גבולות הקו הירוק".
לפיכך קיימים בידי מדינת ישראל לא רק צידוק משפטי בינלאומי, אלא חזקה שבעובדה שנוצקה בישובים שקמו בכל רחבי ארץ ישראל. עובדת היותם של חבלי יהודה, שומרון ועזה כבושים ביד כוח זר 19 שנים אין משמעותם וויתור של הטענה החוקית להחזרתם, מה עוד ששחרורם היה פועל יוצא של תוקפנות ערבית נוספת במאי 1967. הטענה שחבלי ארץ אלה הם "שטח כבוש" היא טענה שאין לה על מה לסמוך לא לפי החוק הבינלאומי ולא מתוך הזכות להגנה עצמית העומדת לכל מדינה חברה באו"ם מתוקף הזכות להגנה עצמית. לכן, משחזרו חבלים אלה ליד המדינה, הנאמנה של העם היהודי לפי הסכמי סן רמו, אין לממשלת ישראל כל בסיס חוקי לויתור על חלקי ארץ אלה, ובוודאי שלא לעקור ישובים שכבר קמו על אדמה זו.
לפיכך, אם בכל זאת יידרש הדבר משום ניסיון למנוע מחלוקת דמים בעם הרי ששאלה זו מחייבת הכרעה ברוב מיוחס של שלושה רבעים מהעם, רוב הנוהג בעמים אחרים בדבר הכרעות גורליות לקיומו ועתידו.
כותב הדברים מבקש להעלות לדיון ציבורי שלוש סוגיות יסוד:
האם החלטת ממשלה לנטישה חד-צדדית ולהרס ישובים היא החלטה חוקית?
האם החלטה ברוב בלתי מיוחס תהיה תקפה ושרירה?
מהו הסף אותו אין לעבור לכשיפרוץ מרי אזרחי בלתי אלים נגד ניסיון של המדינה לכפות נטישה או הסגרה של שטחי העם היהודי לידי האויב הערבי ו/או מסירת שטחים לידי כוח בינלאומי עוין?
זו שאלה ששני הצדדים חייבים לתת את הדעת עליה לקראת העימות שכבר החל בין הציונים של ציון לבין הנוטשים את הארץ. מעשה ההונאה של אוסלו א', ובמיוחד השוחד הפוליטי, הכלנתריזם הפלילי שבו שוחדו שני ח"כים מצומת להצביע עבור אוסלו ב', מוכיחים כי בישראל אין ולא קמה דמוקרטיה אמיתית אלא משטר דיקטטורי הנשען על כוח אלים של המדינה, קרי המשטרה, שירותי הביטחון, בית המשפט והצבא בגיבוי מערכת תעמולתית של התקשורת והאקדמיה המגויסות לביצור מעמדה של הדיקטטורה הזו.
תקדים הסיזון, אותו ממשיך מזה שנות דור להפעיל השמאל הישראלי על המתנחלים ותומכי הימין, הוא פצצת זמן המתקתקת על שרידותו של עם ישראל בימים אלה. הסיזון של היום מתנהל על כבודם של מפקדי צה"ל, על יוקרתו של צבא העם, המוצג בסיזון הזה כצבא קלגסים כובש ונאצי המנציח את "הכיבוש", כביכול, נגד "העם הפלשתיני האומלל".
פרשי התקשורת הרודפים אחר העם הנמלט על נפשו מאיימים עליו בשואה דמוגרפית ובקטסטרופה מדינית וצבאית שתיפול עליו אם לא יעשה כדבריהם וייכנע לאויב הפלשתיני ותומכיו האירופיים. אלטלנה היא פסגת אמונתם בצדקת דרך החיסול של הריבונות היהודית בארץ ישראל. הפרופסורית אניטה שפירא, מומחית בעיני רוחה לתולדות הציונות, אומרת בטלוויזיה, "שאין ברירה וכי אם רוצים לשמור על הציונות צריך לעקור מאות אלפי יהודים מלב הארץ". לא היא, ולא איש מחבריה לדרך, לא מעלה את דעתו מה חושבים על כך היהודים, אחיהם, אלה שאת ביתם היא וחבריה רוצים להרוס, את נחלתם למסור לאויב, ולהופכם לפליטים בארצם הם?!
כותב הדברים מציע למצדדי הטיהור האתני של היהודים שיפנו לשקספיר ויקראו את דבריו של שיילוק היהודי: ואם תפצעו אותי לא אזיל דם, ואם תכו אותי לא אבכה? האם כבודם של רבע מיליון יהודים החיים כחוק וכדין על אדמתם כשהבעלות החוקית על בתיהם היא בידם, איננה נחשבת? האם חוק היסוד בו משתמש אהרון ברק, כבודו הנכבד, נשיא בית המשפט העליון בכל פסיקותיו המלומדות להגנה על פלשתינאים, מחבלים, אנשי חיזבאללה, ערביי ישראל, גרים וזרים, איננו עומד כשמדובר בכבודם וחירותם של רבע מיליון איש ביהודה ושומרון, ועוד 300 אלף בירושלים המאוחדת?
אין תקדים למצב שבו מחליטה מדינה לוותר על ריבונותה מרצון לטובת עם אחר שהוא האויב שלה בנפש. העם היהודי חייב, סוף סוף, להשתחרר מהגנים של הכניעה למרצחים, מתן השוחד למאיימים, התבטלות בפני הפוגעים בכבוד הלאומי, ובריחה מפני כל מאיים ושונא. דומה שנותרו בנו, הצברים ובני הארץ, אותם חוליים של אבותינו, בגינם בזנו להם שלא בצדק, וגינינו אותם שלא כדין. עלינו להרכין ראש בפני אלה, אותם כינינו "ההולכים לשואה כצאן לטבח".
מי איננו זוכר כיצד בבתי הספר לימדו אותנו לבוז למקצת נטורי קרתא בירושלים של מלחמת השחרור, שיצאו עם דגלים לבנים להיכנע ללגיון הירדני. ומה עושים היום קציניו של יוסי ביילין ביוזמת ג'נבה? מרמטכ"ל לשעבר, ומפקד אוגדה בדימוס, ממח"ט יחידה מובחרת ועד קצין מטה במילואים. הם צועדים עם דגל לבן בידם לכניעה גמורה בג'נבה! יוסי ביילין, עמוס עוז ושותפיהם כותבים לאויב כתב כניעה מביש, ומציגים אותו "כשלום בדורנו", "קץ המלחמות!".
זוהי התנכרות מודעת לעברנו ומורשתנו בהר הבית וירושלים עיר הנצח! האם ראשית גאולתנו היא "בשלום של כבש הנשחט לטובת הזאבים על מזבחה של אירופה הנוצרית?".
האם זו הציונות שלכם, ציונות המתגלמת בחזרתה של "איליה קפיטולינה" הרומית והביזנטית לירושלים היהודית ששוחררה בכ"ז באייר תשכ"ז על ידי הצנחנים, שיריון, חיל הרגלים התותחנים וחיל האוויר של כל עם ישראל?
אומר לכל המזלזלים בנו המתנחלים: מלח ארץ אנו! באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה; מאסנו באתנן שלמוניכם, ונבוז לטירוף מערכותיכם! אנו לא נזוז מבתינו! אל תשלחו את המאכלת אל צווארנו!
אדונים נכבדים: אריאל שרון, שמעון פרס, טומי לפיד, יוסי ביילין, סופרים ואומנים תומכי הטיהור האתני! עצרו את החורבן של הבית השלישי בטרם יהיה מאוחר!
שלוש דוגמאות יסוד משקפות את "המחלוקת" בין המרבין לבין הממעיטין בחומרת תוצאות הטרנספר המתוכנן, בין אם לפי תוכניות נתיבי איילון ובין אם לשיטת "דרך-ביילין" באוטוסטרדת ג'נבה. אבל דבר אחד לפחות ייזקף לחובת מטהרי הארץ מיהודים: היעדר דרך ארץ בכבודן של הבריות, ובהערכת בינתן - לא לאלה ולא לאלה יש ממנה בידם, ולו קב אחד של בינה. וכבר נאמר כי מי שאיננו לומד לקח משגיאות העבר, עתיד ללמוד אותו בשנית.
החברה היהודית עברה בעת החדשה בא"י את הניסיון ראשון שהוביל אותה למלחמת אחים חד-צדדית, שלא התדרדרה למלחמה כוללת משום רצונו של הצד המותקף שלא להשיב מלחמה. כך התנהל הסיזון (צייד באנגלית) שערכו אנשי הש"י של ההגנה בעזרת הפלמ"ח באנשי האצ"ל והלח"י בשנות הארבעים של המאה הקודמת; זו הייתה מלחמה מכוערת של "יפי הבלורית והתואר" נערי הפלמ"ח ושירות הידיעות הש"י של ההגנה, אביו הממזר של ה"שין-בית", שהיה אמו הורתו של השב"כ בראשותם של בנדר-שלום, יעקב פרי, כרמי גילון ועמי איילון.
ניסיון שני היה הטבעת ספינת המעפילים נושאת הנשק והלוחמים פליטי השואה אלטלנה, ורצח 18 מאנשיה בידי דוד בן גוריון בעזרתו של סא"ל יצחק רבין; קלמן ארלוזורוב וחבריו להגנה, אנשי הפלמ"ח וחטיבת אלכסנדרוני בפיקודו של דן אבן, חטיבה שהייתה נאמנה אישית לדוד בן גוריון ועושת דברו בלא היסוס ופקפוק . הטענה השקרית של דוד בן גוריון הייתה, שהאונייה ניסתה, כביכול, לערוך "פוטש" בשלטון החוקי של הממשלה הזמנית, ולתפוס את השלטון בכוח. זה היה כמובן שקר גס. מנחם בגין, דמוקרט, יהודי ממסדר ההוד והדר הז'בוטינסקאי, לא העלה מעולם על דעתו לערוך הפיכה צבאית, ובוודאי שלא להשתמש בנשק לשם כך. בגין ביקש לקיים את ההסכם שנחתם עם ישראל גלילי ולהעביר כמות קטנה של אמצעי הלחימה ליחידות האצל בירושלים. באותה עת ירושלים לא נכללה, בשל מעמדה הזמני כעיר בינלאומית לפי הצעת האו"ם, בהכרזת הריבונות הישראלית על הארץ, וצה"ל לא פעל בה עד סתיו 1948 ככוח רשמי של המדינה. עובדה זו הוסתרה כל העת על ידי היסטוריונים מגויסים שכינו את אנשי האצ"ל בשם הגנאי: "הפורשים".
רצח אלטלנה הוא פרשה מתועבת ומזוהמת בשקרים, דם ודמעות של חפים מפשע. בן גוריון פחד שהנשק של אלטלנה, שהיה חיוני לצה"ל כאוויר לנשימה בהפוגה הראשונה, ישמש "כלי לעשיית הון פוליטי" בידי חירות הצהר שהוצגה לבחירות הראשונות כמפלגה פוליטית אזרחית בראשותו של מנחם בגין, לצידן של מפא"י, מפ"ם, הציונים הכלליים, המפד"ל, ומפלגות ציוניות אחרות לצידה של המפלגה הקומוניסטית.
בן גוריון שאף לקיים את "ההגמוניה של מחנה הפועלים הסוציאליסטי" הגמוניה שעברה מאז ועד 1977, עת התחלף השלטון לראשונה, גלגולים רבים מתנועה ציונית לוחמת המכירה בערך העבר היהודי והמורשת הציונית, לתנועה פוסט ציונית ופרו פלשתינאית המוכנה לוותר על נכסי צאן הברזל הלאומיים בעבור "פיסת נייר-שלום" חסר ערך, והקמת מדינת טרור ערבית בלב הארץ. מעשי נבלה נוראים עשו אנשי הפלמ"ח וההגנה, נאמניו של בן גוריון "בפורשים". חיילים רבים סרבו לירות על אחיהם, ואף נאסרו בשל סירובם זה.
הקצין שייקה גביש, לימים אלוף פיקוד דרום, הורה להשקות את חייליו ביין בערב שלפני הטבח בספינה, כדי לרפות את ידי החיילים ולהמריץ אותם לירות באחיהם. זה היה רצח מתועב, מתוכנן מראש, יזום על ידי ראש הממשלה הזמנית של המדינה שאך זה קמה, וכל כולו היה נועד להבטיח את הצלחת מפא"י בבחירות הראשונות כנגד תנועת החירות. יש לזכור כי הכנסת הראשונה אמורה הייתה לחוקק חוקה לישראל, ומיד לאחריה להתפזר ולהכריז על בחירות ראשונות. כנסת זו ערכה בהוראת בן גוריון "פוטש" בדמוקרטיה הישראלית שאך זה קמה ולא מנחם בגין! כנסת זו תפקדה, לדעת משפטנים ואנשי שציבור מכובדים, ככנסת הראשונה לית דין ולית דיין. פוטש זה נמשך מאז ועד היום, אך זהו כבר נושא לדיון אחר.
מצב זה של הכפפת אינטרס קיומי של מדינת ישראל לטובת מפא"י-המערך-העבודה, קרה גם בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר מהלכים צבאיים שיכלו להכריע את המלחמה באמצעות אוגדה 143 בפיקוד האלוף אריאל שרון, בוטלו במזיד על ידי הדרג המדיני והצבאי של מפלגת המערך, כדי למנוע מהליכוד הישגים בבחירות.
קציני צה"ל הגונים הנאמנים לחייליהם, נסו למנוע את הטבח של אלטלנה בחוף תל אביב, בהם מוקה לימון, מפקד חיל הים, אנשי חיל האוויר, ואף לוחמים ומפקדים מהפלמ"ח. אבל הרוב הלך בשנאת חינם אחר הפקודה הרצחנית, אותה רואים היום אנשי השמאל בישראל כהוראה שיש להתגאות בה, ולהעלותה על נס, "כמי שהצילה את הדמוקרטיה במדינת ישראל", כביכול.
אנשים כעמי איילון סבורים שלכל עם יש את האלטלנה שלו וכי אלטלנה זו תהיה בגדר הכרח בלתי יגונה להצלת הדמוקרטיה הישראלית, לדעתו. איילון טועה והוא איננו מבין עד כמה.
ניסיון שלישי שצלח לדעת מצדדי הטיהור האתני של היהודים מארץ ישראל הוא הרס ימית, אופירה וחבל פתחת רפיח.
איילון רואה באריאל שרון האיש שיממש את חלומו של השמאל לעקור נטוע ולהרוס את הבית השלישי על יושביו. רק שרון יכול, מאמין איילון. המאבק בימית הסתיים "בהצגת תכלית" ללא שפיכות דמים, עם טעם מר בפה ועם אזהרה שכל אחד מאיתנו חייב לשים את ליבו אליה. ימית הייתה עיר ואם בישראל, ואף על פי כן פקד ראש ממשלה יהודי לגרש יהודים מבתיהם.
הפצעים של הסיזון, ההלשנה המתועבת, הגירוש לארצות ניכר, רצח אלטלנה וחורבן ימית היו בזמנים אחרים ובמציאות שהשתנתה לאין הכר. רבע מיליון תושבים בנו את ביתם בהחלטת ממשלות חוקיות בישראל. לפני כל ממשלות ישראל היו מונחות חוות דעת משפטיות מוצקות שהתבססו על החלטות סן רמו ב 1920 והמנדט משנת 1922 של חבר הלאומים, המכירות בעם היהודי כריבון של ארץ ישראל.
החלטות אלה הן בסיס לגיטימי לישיבה של יהודים בכל חבלי הארץ, וכל ערעור עליהן מידי מי שבידיו ניתנה הרשאה לנהל מטעם העם היהודי את הארץ- הן בגדר של הפרה מהותית של הנאמנות שניתנה בידי ממשלת ישראל ומדינת ישראל. מדינת ישראל איננה הבעלים של הארץ אלא העם היהודי כולו. אפילו בן גוריון הבין זאת והשיב כדברים האלה לכל מי שניסה בזמנו להחזיר את הגלגל אחורנית לאחר תבוסת הערבים ב- 1948, ולהשיב את הפליטים לארץ. מדינת ישראל שנתכוננה על פי מגילת העצמאות בה' באייר תש"ח לא קבעה אומנם את גבולותיה בכתב, אבל גם לא הגבילה אותם לשטחים שהיו לאחר מכן "גבולות שביתת הנשק 1949 או "גבולות הקו הירוק".
לפיכך קיימים בידי מדינת ישראל לא רק צידוק משפטי בינלאומי, אלא חזקה שבעובדה שנוצקה בישובים שקמו בכל רחבי ארץ ישראל. עובדת היותם של חבלי יהודה, שומרון ועזה כבושים ביד כוח זר 19 שנים אין משמעותם וויתור של הטענה החוקית להחזרתם, מה עוד ששחרורם היה פועל יוצא של תוקפנות ערבית נוספת במאי 1967. הטענה שחבלי ארץ אלה הם "שטח כבוש" היא טענה שאין לה על מה לסמוך לא לפי החוק הבינלאומי ולא מתוך הזכות להגנה עצמית העומדת לכל מדינה חברה באו"ם מתוקף הזכות להגנה עצמית. לכן, משחזרו חבלים אלה ליד המדינה, הנאמנה של העם היהודי לפי הסכמי סן רמו, אין לממשלת ישראל כל בסיס חוקי לויתור על חלקי ארץ אלה, ובוודאי שלא לעקור ישובים שכבר קמו על אדמה זו.
לפיכך, אם בכל זאת יידרש הדבר משום ניסיון למנוע מחלוקת דמים בעם הרי ששאלה זו מחייבת הכרעה ברוב מיוחס של שלושה רבעים מהעם, רוב הנוהג בעמים אחרים בדבר הכרעות גורליות לקיומו ועתידו.
כותב הדברים מבקש להעלות לדיון ציבורי שלוש סוגיות יסוד:
האם החלטת ממשלה לנטישה חד-צדדית ולהרס ישובים היא החלטה חוקית?
האם החלטה ברוב בלתי מיוחס תהיה תקפה ושרירה?
מהו הסף אותו אין לעבור לכשיפרוץ מרי אזרחי בלתי אלים נגד ניסיון של המדינה לכפות נטישה או הסגרה של שטחי העם היהודי לידי האויב הערבי ו/או מסירת שטחים לידי כוח בינלאומי עוין?
זו שאלה ששני הצדדים חייבים לתת את הדעת עליה לקראת העימות שכבר החל בין הציונים של ציון לבין הנוטשים את הארץ. מעשה ההונאה של אוסלו א', ובמיוחד השוחד הפוליטי, הכלנתריזם הפלילי שבו שוחדו שני ח"כים מצומת להצביע עבור אוסלו ב', מוכיחים כי בישראל אין ולא קמה דמוקרטיה אמיתית אלא משטר דיקטטורי הנשען על כוח אלים של המדינה, קרי המשטרה, שירותי הביטחון, בית המשפט והצבא בגיבוי מערכת תעמולתית של התקשורת והאקדמיה המגויסות לביצור מעמדה של הדיקטטורה הזו.
תקדים הסיזון, אותו ממשיך מזה שנות דור להפעיל השמאל הישראלי על המתנחלים ותומכי הימין, הוא פצצת זמן המתקתקת על שרידותו של עם ישראל בימים אלה. הסיזון של היום מתנהל על כבודם של מפקדי צה"ל, על יוקרתו של צבא העם, המוצג בסיזון הזה כצבא קלגסים כובש ונאצי המנציח את "הכיבוש", כביכול, נגד "העם הפלשתיני האומלל".
פרשי התקשורת הרודפים אחר העם הנמלט על נפשו מאיימים עליו בשואה דמוגרפית ובקטסטרופה מדינית וצבאית שתיפול עליו אם לא יעשה כדבריהם וייכנע לאויב הפלשתיני ותומכיו האירופיים. אלטלנה היא פסגת אמונתם בצדקת דרך החיסול של הריבונות היהודית בארץ ישראל. הפרופסורית אניטה שפירא, מומחית בעיני רוחה לתולדות הציונות, אומרת בטלוויזיה, "שאין ברירה וכי אם רוצים לשמור על הציונות צריך לעקור מאות אלפי יהודים מלב הארץ". לא היא, ולא איש מחבריה לדרך, לא מעלה את דעתו מה חושבים על כך היהודים, אחיהם, אלה שאת ביתם היא וחבריה רוצים להרוס, את נחלתם למסור לאויב, ולהופכם לפליטים בארצם הם?!
כותב הדברים מציע למצדדי הטיהור האתני של היהודים שיפנו לשקספיר ויקראו את דבריו של שיילוק היהודי: ואם תפצעו אותי לא אזיל דם, ואם תכו אותי לא אבכה? האם כבודם של רבע מיליון יהודים החיים כחוק וכדין על אדמתם כשהבעלות החוקית על בתיהם היא בידם, איננה נחשבת? האם חוק היסוד בו משתמש אהרון ברק, כבודו הנכבד, נשיא בית המשפט העליון בכל פסיקותיו המלומדות להגנה על פלשתינאים, מחבלים, אנשי חיזבאללה, ערביי ישראל, גרים וזרים, איננו עומד כשמדובר בכבודם וחירותם של רבע מיליון איש ביהודה ושומרון, ועוד 300 אלף בירושלים המאוחדת?
אין תקדים למצב שבו מחליטה מדינה לוותר על ריבונותה מרצון לטובת עם אחר שהוא האויב שלה בנפש. העם היהודי חייב, סוף סוף, להשתחרר מהגנים של הכניעה למרצחים, מתן השוחד למאיימים, התבטלות בפני הפוגעים בכבוד הלאומי, ובריחה מפני כל מאיים ושונא. דומה שנותרו בנו, הצברים ובני הארץ, אותם חוליים של אבותינו, בגינם בזנו להם שלא בצדק, וגינינו אותם שלא כדין. עלינו להרכין ראש בפני אלה, אותם כינינו "ההולכים לשואה כצאן לטבח".
מי איננו זוכר כיצד בבתי הספר לימדו אותנו לבוז למקצת נטורי קרתא בירושלים של מלחמת השחרור, שיצאו עם דגלים לבנים להיכנע ללגיון הירדני. ומה עושים היום קציניו של יוסי ביילין ביוזמת ג'נבה? מרמטכ"ל לשעבר, ומפקד אוגדה בדימוס, ממח"ט יחידה מובחרת ועד קצין מטה במילואים. הם צועדים עם דגל לבן בידם לכניעה גמורה בג'נבה! יוסי ביילין, עמוס עוז ושותפיהם כותבים לאויב כתב כניעה מביש, ומציגים אותו "כשלום בדורנו", "קץ המלחמות!".
זוהי התנכרות מודעת לעברנו ומורשתנו בהר הבית וירושלים עיר הנצח! האם ראשית גאולתנו היא "בשלום של כבש הנשחט לטובת הזאבים על מזבחה של אירופה הנוצרית?".
האם זו הציונות שלכם, ציונות המתגלמת בחזרתה של "איליה קפיטולינה" הרומית והביזנטית לירושלים היהודית ששוחררה בכ"ז באייר תשכ"ז על ידי הצנחנים, שיריון, חיל הרגלים התותחנים וחיל האוויר של כל עם ישראל?
אומר לכל המזלזלים בנו המתנחלים: מלח ארץ אנו! באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה; מאסנו באתנן שלמוניכם, ונבוז לטירוף מערכותיכם! אנו לא נזוז מבתינו! אל תשלחו את המאכלת אל צווארנו!
אדונים נכבדים: אריאל שרון, שמעון פרס, טומי לפיד, יוסי ביילין, סופרים ואומנים תומכי הטיהור האתני! עצרו את החורבן של הבית השלישי בטרם יהיה מאוחר!