נדמה לי שהשורה התחתונה היא, שמי שבוער לו משהו בליבו, נאבק עליו עד טיפת דמו האחרונה.
אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ציבורי, כיצד קרה שהתבטלנו בתחום הזה שנות דור, ובעיקר, כיצד מתקנים זאת בתשובת המשקל, ונרתמים למהפכה בכל הכוח.
וזאת לדעת, בעוד שהציבור החרדי, כשהוא נפגש עם ציבור חילוני, צריך לא רק למכור לו יהדות, אלא גם להסביר מדוע התורה היא נגד הממלכה, ומדוע הוא אינו נושא בעול עם חבריו, הן בצבא והן בעבודה ובתשלום מיסים לקופה הציבורית, הרי שאנחנו פטורים משאלות אלה.
ולא עוד, אלא שאנחנו נמצאים במגע ישיר עם אחינו החילונים בכל מקום, בעבודה, במילואים, בשכונה (למי שעדיין גר בארץ ישראל הישנה והטובה). כך שהיכולת להיות נגיש, ולהגיע ליוזמות אישיות בעניין הוא עצום. כל מה שחסר הוא התודעה והביטחון העצמי שהדבר אפשרי וכבר מצליח.
יש העוסקים באופן מקצועי ב"הדיברות". בשיח הישראלי הפכה מילה נפלאה זו למקום של פשרות, "ויתורים כואבים", ובכלל נטייה נפשית לאי התעקשות על כלום. בעמדה נפשית זו, כדי לחיות בשלום עם עם ישראל, היה כבר מי שוויתר על ארץ ישראל. ולאחרונה, באווירת ההידברות, ומתוך כוונות טובות, גם בנושא הפרהסיא הציבורית בשבת, יש לנו נציגים המוכנים, בהתנדבות (בשמנו!) לוותר.
אנחנו לא מוותרים על שום דבר. לא על הארץ, לא על העם, ולא על נשמת האומה. וכשאמרת אמירה קיצונית שכזו, מייד יהיה מי שיאמר את ההיפך לשוליים קיצוניים, או תוליד את הטומי לפיד הבא.
לאמיתו של דבר, לא רק שיש חשש כזה, אלא ההיפך הוא הנכון. האמירה הבריאה, הטבעית, הנורמלית והישרה היא: יש לי עמדה, היא חשובה לי מאוד, ואני אביע אותה בגאון, בישרות, בעוצמה, ואף ארצה להשפיע עליך לקבל אותה, בדיוק כמו כל אדם ישר שיש לו משהו טוב להגיד לחברו.
הסיבה לתופעת "שינוי" היא לעניות דעתי, לא תנועת התשובה, אלא הגודש והמועקה של ציבור שנמאס לו לפרנס אחרים, ולהיהרג למען ציבור אחר, שהפך את הפרישה מדרכי הציבור לאידיאולוגיה חברתית.
אנו נקראים להתעורר, ולעסוק בתשובה מתוך האורות, , תשובה של נשמת הדור כולו, ולא רק נשמת יחידים. תשובה מאהבה, המקיפה חיי אדם עם ועולם.
את הכלים ודאי אפשר ללמוד מאחרים. מחסידי ברסלב ניקח את השמחה, מהספרדים את הנשמה, מתנועת חב"ד את האומץ, מהליטאים את השיטתיות ומהחסידים את היחס האישי. אבל מכולם ניקח את האמונה בניצחון, את הדבקות במשימה, את מסירות הנפש. אנחנו נעשה את זה הרבה יותר טוב, כי אנחנו למודים כבר שנים בהתנחלות, ובהתנחלות בלבבות.
כל אחד יכול לתרום לפי מדרגתו. הצעירים ייצאו לרחובות (כפשוטו) ויחלקו חומר הסברה ערכי, עם הפנייה לאן שאפשר להגיע כדי לשמוע עוד. לא קשה להקים דוכן ברחובה של עיר, וכך גם לחלק חומר בתיבות דואר או בצמתים.
בני ובנות הישיבה, שכבר למדו מעט, ייקחו על עצמם ליזום חברותא עם שכן, מכר, קרוב, או חבר מהיחידה.
הרבנים ייזמו חוגי בית ושיעורי תורה לציבור חילוני ומסורתי בכל מקום שרק אפשר, מבית כנסת ועד בית קפה, מבית פרטי ועד כנסים המוניים. ברוך ה', יש כבר ניסיונות ראשוניים, ויש גם הצלחות.
בעזרת ה', נעשה ונצליח.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב/
אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ציבורי, כיצד קרה שהתבטלנו בתחום הזה שנות דור, ובעיקר, כיצד מתקנים זאת בתשובת המשקל, ונרתמים למהפכה בכל הכוח.
וזאת לדעת, בעוד שהציבור החרדי, כשהוא נפגש עם ציבור חילוני, צריך לא רק למכור לו יהדות, אלא גם להסביר מדוע התורה היא נגד הממלכה, ומדוע הוא אינו נושא בעול עם חבריו, הן בצבא והן בעבודה ובתשלום מיסים לקופה הציבורית, הרי שאנחנו פטורים משאלות אלה.
ולא עוד, אלא שאנחנו נמצאים במגע ישיר עם אחינו החילונים בכל מקום, בעבודה, במילואים, בשכונה (למי שעדיין גר בארץ ישראל הישנה והטובה). כך שהיכולת להיות נגיש, ולהגיע ליוזמות אישיות בעניין הוא עצום. כל מה שחסר הוא התודעה והביטחון העצמי שהדבר אפשרי וכבר מצליח.
יש העוסקים באופן מקצועי ב"הדיברות". בשיח הישראלי הפכה מילה נפלאה זו למקום של פשרות, "ויתורים כואבים", ובכלל נטייה נפשית לאי התעקשות על כלום. בעמדה נפשית זו, כדי לחיות בשלום עם עם ישראל, היה כבר מי שוויתר על ארץ ישראל. ולאחרונה, באווירת ההידברות, ומתוך כוונות טובות, גם בנושא הפרהסיא הציבורית בשבת, יש לנו נציגים המוכנים, בהתנדבות (בשמנו!) לוותר.
אנחנו לא מוותרים על שום דבר. לא על הארץ, לא על העם, ולא על נשמת האומה. וכשאמרת אמירה קיצונית שכזו, מייד יהיה מי שיאמר את ההיפך לשוליים קיצוניים, או תוליד את הטומי לפיד הבא.
לאמיתו של דבר, לא רק שיש חשש כזה, אלא ההיפך הוא הנכון. האמירה הבריאה, הטבעית, הנורמלית והישרה היא: יש לי עמדה, היא חשובה לי מאוד, ואני אביע אותה בגאון, בישרות, בעוצמה, ואף ארצה להשפיע עליך לקבל אותה, בדיוק כמו כל אדם ישר שיש לו משהו טוב להגיד לחברו.
הסיבה לתופעת "שינוי" היא לעניות דעתי, לא תנועת התשובה, אלא הגודש והמועקה של ציבור שנמאס לו לפרנס אחרים, ולהיהרג למען ציבור אחר, שהפך את הפרישה מדרכי הציבור לאידיאולוגיה חברתית.
אנו נקראים להתעורר, ולעסוק בתשובה מתוך האורות, , תשובה של נשמת הדור כולו, ולא רק נשמת יחידים. תשובה מאהבה, המקיפה חיי אדם עם ועולם.
את הכלים ודאי אפשר ללמוד מאחרים. מחסידי ברסלב ניקח את השמחה, מהספרדים את הנשמה, מתנועת חב"ד את האומץ, מהליטאים את השיטתיות ומהחסידים את היחס האישי. אבל מכולם ניקח את האמונה בניצחון, את הדבקות במשימה, את מסירות הנפש. אנחנו נעשה את זה הרבה יותר טוב, כי אנחנו למודים כבר שנים בהתנחלות, ובהתנחלות בלבבות.
כל אחד יכול לתרום לפי מדרגתו. הצעירים ייצאו לרחובות (כפשוטו) ויחלקו חומר הסברה ערכי, עם הפנייה לאן שאפשר להגיע כדי לשמוע עוד. לא קשה להקים דוכן ברחובה של עיר, וכך גם לחלק חומר בתיבות דואר או בצמתים.
בני ובנות הישיבה, שכבר למדו מעט, ייקחו על עצמם ליזום חברותא עם שכן, מכר, קרוב, או חבר מהיחידה.
הרבנים ייזמו חוגי בית ושיעורי תורה לציבור חילוני ומסורתי בכל מקום שרק אפשר, מבית כנסת ועד בית קפה, מבית פרטי ועד כנסים המוניים. ברוך ה', יש כבר ניסיונות ראשוניים, ויש גם הצלחות.
בעזרת ה', נעשה ונצליח.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב/