בשאר אל אסד הצעיר השמיע איזה חצי הגיג פילוסופי בזכות השלום, ומייד החלו כל המיקרופונים לחפש להם פוליטיקאים שידקלמו את הטקסט ההכרחי "בוודאי שאנחנו בעד משא ומתן מיידי בלי תנאים מוקדמים, עם סוריה ועם כל מדינה שכנה, אלא שהוא לא מתכוון ברצינות". לכאורה זו התחמקות אלגנטית מוויכוח מיותר. למה להיכנס לוויכוח סרק עם אמריקה ועם אירופה ועם עצמנו.
אנחנו אמרנו "בלי תנאים מוקדמים", מה שאומר שבינתיים הכול פתוח והכדור אצלו. על הגולן בינתיים לא אמרנו כלום.
טעות. במקרה הזה השתיקה היא אמירה. כל פעם שאתם משמיעים את המשפט השחוק על מו"מ ללא תנאים מוקדמים, כאילו חזרתם ואמרתם שהגולן הוא סורי. בשל ההתחמקות הנמשכת שלנו מן הוויכוח, הכול יודעים כלה זו למה נכנסת לחופה, ולחש הקסם "בלי תנאים מוקדמים" לא פועל.
הנסיגה מכל הגולן כבר איננה תנאי מוקדם לשלום עם סוריה, אלא מילה נרדפת שלו. לומר "אני בוודאי בעד שלום עם סוריה", זה כמו לומר "אני בוודאי מסכים שהגולן שייך לסוריה". ואם פעם חשבנו שהדיבורים לא חשובים, והמעשים הם שקובעים את העתיד, נדמה שמפת הדרכים ומסמך ז'נבה וכל המתרחש סביב יש"ע, מעמידים את ההשקפה הזו בספק.
דיבורים יכולים להיות יותר חזקים ממעשים. יש להצטער על כך, שהשבוע אף אחד, כולל יובל שטייניץ, לא הגיב במילים "בוודאי שאנחנו בעד שלום עם סוריה, אבל הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". מי ששתק ולא אמר את זה, כאילו אמר במפורש את ההיפך.
נשיאים ורוח (רעה)
ההישג החשוב ביותר שהשיגו הפלשתינים בז'נבה, היה נאומו של נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, שאמר במפורש ובקול רם את מה שכל האנטישמים לוחשים מפה לאוזן: ישראל אשמה בטרור האיסלמי שממנו סובל עכשיו כל העולם המערבי. היהודים הם שהרעילו את הבארות והביאו עלינו את המגפה.
אבל מי שהביא את קרטר לז'נבה, וגם התפאר בהישג המפוקפק, היה הצד הישראלי בחבורה. וזה אופייני. מקובל לחשוב שלפני אוסלו, כאשר היינו הרבה יותר 'כובשים', אמנם שלטנו בסמטאות עזה ובקסבות של שכם, והבעיה הביטחונית המרכזית שלנו הייתה זריקות אבנים של ילדים, אבל מצבנו המדיני היה בכי רע.
העובדות אומרות אחרת: לא רק מצבנו הביטחוני היה טוב יותר לאין ערוך. גם מעמדנו הבינלאומי, תדמיתנו בעולם, יחסינו עם אירופה, ואפילו יחסינו עם ערביי ישראל, כל אלה הורעו בהרבה, ללא השוואה, מאז התחלנו בתהליך הפיוס עם אש"ף.
ג'ימי קרטר הוא רק דוגמא מייצגת. לא רק רובים נתנו להם. שנאת ישראל הפלשתינית קיבלה מאיתנו כלים, אמצעים, במות ומיקרופונים. הצלחתה של שנאת ישראל לשוב מהגלות בטוניס ולהתבסס בשכם ורמאללה, עשתה לה כנפיים. היא דילגה משנאת ישראל פלשתינית לשנאת ישראל כלל ערבית וכלל איסלמית, ועכשיו היא מדלגת משם לאנטישמיות עולמית.
בכל מקום שאליו תגרור את חבורת ערפאת, בכל אירוע של התפייסות איתם, תמיד תמצא שבשורה התחתונה נתת במה בינלאומית וזמן מסך לשונאי ישראל ולאנטישמיות.
מפלגה מתאבדת
ראשית, גילוי נאות: הקטע הזה איננו פרשנות אובייקטיבית, אפי איתם הוא חבר שלי, והמפד"ל היא המפלגה הקרובה לליבי. שנית, תגידו חברים יקרים אתם השתגעתם? אתם נראים כמו מפלגה שהחליטה לאבד את עצמה לדעת. לא לפתוח שורות, לא לתת מקום לצעירים, לא לצרף חילונים שתומכים ברעיונות המפלגה, לא להסכים לשום שינוי, לא להוציא מהידיים של חברי המרכז שום בדל של סמכות. מה קרה לכם, מי הוביל אתכם לפינה הזאת?
זה מצחיק. אף אחד לא הכריח אתכם לבחור באפי איתם לתפקיד היו"ר. יכולתם לבחור באורלב או בלוי או בשאול יהלום. אבל ברגע אחד של הבנת הצורך בשינוי עמוק, אתם הבאתם את איתם, אתם נתתם לו את השרביט ביד, אתם קראתם לו להוביל את השינוי.
היום נראה כאילו אחרי רבע שעה התחלתם לעשות הכול כדי להכשיל אותו. לא אותו אתם מכשילים, חברים, אלא את המפלגה שלכם, ובעקבותיה את הרעיון שלכם. וגם שלי.
אנחנו אמרנו "בלי תנאים מוקדמים", מה שאומר שבינתיים הכול פתוח והכדור אצלו. על הגולן בינתיים לא אמרנו כלום.
טעות. במקרה הזה השתיקה היא אמירה. כל פעם שאתם משמיעים את המשפט השחוק על מו"מ ללא תנאים מוקדמים, כאילו חזרתם ואמרתם שהגולן הוא סורי. בשל ההתחמקות הנמשכת שלנו מן הוויכוח, הכול יודעים כלה זו למה נכנסת לחופה, ולחש הקסם "בלי תנאים מוקדמים" לא פועל.
הנסיגה מכל הגולן כבר איננה תנאי מוקדם לשלום עם סוריה, אלא מילה נרדפת שלו. לומר "אני בוודאי בעד שלום עם סוריה", זה כמו לומר "אני בוודאי מסכים שהגולן שייך לסוריה". ואם פעם חשבנו שהדיבורים לא חשובים, והמעשים הם שקובעים את העתיד, נדמה שמפת הדרכים ומסמך ז'נבה וכל המתרחש סביב יש"ע, מעמידים את ההשקפה הזו בספק.
דיבורים יכולים להיות יותר חזקים ממעשים. יש להצטער על כך, שהשבוע אף אחד, כולל יובל שטייניץ, לא הגיב במילים "בוודאי שאנחנו בעד שלום עם סוריה, אבל הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". מי ששתק ולא אמר את זה, כאילו אמר במפורש את ההיפך.
נשיאים ורוח (רעה)
ההישג החשוב ביותר שהשיגו הפלשתינים בז'נבה, היה נאומו של נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, שאמר במפורש ובקול רם את מה שכל האנטישמים לוחשים מפה לאוזן: ישראל אשמה בטרור האיסלמי שממנו סובל עכשיו כל העולם המערבי. היהודים הם שהרעילו את הבארות והביאו עלינו את המגפה.
אבל מי שהביא את קרטר לז'נבה, וגם התפאר בהישג המפוקפק, היה הצד הישראלי בחבורה. וזה אופייני. מקובל לחשוב שלפני אוסלו, כאשר היינו הרבה יותר 'כובשים', אמנם שלטנו בסמטאות עזה ובקסבות של שכם, והבעיה הביטחונית המרכזית שלנו הייתה זריקות אבנים של ילדים, אבל מצבנו המדיני היה בכי רע.
העובדות אומרות אחרת: לא רק מצבנו הביטחוני היה טוב יותר לאין ערוך. גם מעמדנו הבינלאומי, תדמיתנו בעולם, יחסינו עם אירופה, ואפילו יחסינו עם ערביי ישראל, כל אלה הורעו בהרבה, ללא השוואה, מאז התחלנו בתהליך הפיוס עם אש"ף.
ג'ימי קרטר הוא רק דוגמא מייצגת. לא רק רובים נתנו להם. שנאת ישראל הפלשתינית קיבלה מאיתנו כלים, אמצעים, במות ומיקרופונים. הצלחתה של שנאת ישראל לשוב מהגלות בטוניס ולהתבסס בשכם ורמאללה, עשתה לה כנפיים. היא דילגה משנאת ישראל פלשתינית לשנאת ישראל כלל ערבית וכלל איסלמית, ועכשיו היא מדלגת משם לאנטישמיות עולמית.
בכל מקום שאליו תגרור את חבורת ערפאת, בכל אירוע של התפייסות איתם, תמיד תמצא שבשורה התחתונה נתת במה בינלאומית וזמן מסך לשונאי ישראל ולאנטישמיות.
מפלגה מתאבדת
ראשית, גילוי נאות: הקטע הזה איננו פרשנות אובייקטיבית, אפי איתם הוא חבר שלי, והמפד"ל היא המפלגה הקרובה לליבי. שנית, תגידו חברים יקרים אתם השתגעתם? אתם נראים כמו מפלגה שהחליטה לאבד את עצמה לדעת. לא לפתוח שורות, לא לתת מקום לצעירים, לא לצרף חילונים שתומכים ברעיונות המפלגה, לא להסכים לשום שינוי, לא להוציא מהידיים של חברי המרכז שום בדל של סמכות. מה קרה לכם, מי הוביל אתכם לפינה הזאת?
זה מצחיק. אף אחד לא הכריח אתכם לבחור באפי איתם לתפקיד היו"ר. יכולתם לבחור באורלב או בלוי או בשאול יהלום. אבל ברגע אחד של הבנת הצורך בשינוי עמוק, אתם הבאתם את איתם, אתם נתתם לו את השרביט ביד, אתם קראתם לו להוביל את השינוי.
היום נראה כאילו אחרי רבע שעה התחלתם לעשות הכול כדי להכשיל אותו. לא אותו אתם מכשילים, חברים, אלא את המפלגה שלכם, ובעקבותיה את הרעיון שלכם. וגם שלי.