אחי יוסף החליטו כי הם חייבים להרוג אותו, ובסופו של דבר "הסתפקו" במכירתו. אין ספק כי לאחים היו הסברים מעמיקים ליחסם זה כלפי יוסף. לא מדובר באספסוף ולא באנשים מחפשי דמים כי אם ביסוד של שבטי ישראל אשר הגיעו למסקנה כי זהו המעשה הראוי. הקושי הגדול הוא לא בעצם המכירה כי אם בדרך התמודדותם עם המעשה שעשו.
נראה כי בקלות הם מרמים את אביהם וגורמים לו צער גדול, ואף שוכחים את אחיהם אשר מכרו לישמעאלים. האין יהודה הצדיק, ראובן הבכור וכל יתר האחים בודקים מה קורה עם אחיהם?
משונה עוד יותר תגובתם לכל מה שקורה להם במצרים. מלך מצרים חושד בהם שהם מרגלים והוא בכבודו מזמין אותם לסעוד עמו סעודה כשרה. האם אינם מבחינים שמשהו מוזר קורה להם? האין הם חושדים במאומה?
הקשיים במצרים מביאים אותם לומר משפט כמו "אשמים אנחנו", אבל מיד לאחר מכן הם מאשימים את ריבונו של עולם: "מה זאת עשה אלקים לנו". יש בהתייחסותם מעין אמירה: אולי לא היינו כל כך בסדר והקב"ה מעניש אותנו. אך אין הם מכירים בעומק טעותם וודאי שאינם מבינים את הקשר ההדוק בין מה שקורה להם במצרים לבין מכירת יוסף.
הגמרא במסכת תענית מספרת שר' יוחנן מצא את הינוקא של ריש לקיש אומר את הפסוק: "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף", ור"י שואל האם יש לפסוק זה סמך בתורה? וענה הינוקא כי זה נלמד מאחי יוסף שנאמר: "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלקים לנו". דהיינו , "איוולת ושטות של אדם מסלף ומקלקל דרכיו ומעשיו וגם על ה' יזעף לבו שמהרהר על ה' בדבר אמוני" (מהרש"א).
בני אדם יכולים לבנות באיוולתם עולם דמיוני בסוברם שהוא הוא העולם באמת. אין הם מסוגלים להביט בפני המציאות ולראות את אמיתתה כי הם שבויים בקונספציה שבנו למציאות.
גם אנשים גדולים עלולים ליפול בפח האיוולת.
במצב כזה, אם המציאות לא מסתדרת על פי דמיונם ו"איוולתם" הם דואגים למצוא את האשמים "האמיתיים". בראש ובראשונה אשמים כל מי שלא חושבים כמותם. לאחר מכן, אחרים אשמים, המתנחלים, ההתנחלויות וכמובן ריבונו של עולם. הם מסתפקים בהאשמה עצמית מזערית ביותר: איננו אשמים והצדק אתנו, אבל "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". צדקנו אבל היינו צריכים להיות קצת יותר רחמנים.
גם אנשים גדולים עלולים ליפול בפח האיוולת. אם הם בנו תפיסת עולם לגבי עניין מסוים על פי הבנתם ללא נאמנות מוחלטת לתורה ולהכוונה האלקית, הם יתקשו לראות את טעותם. כך היה עם האחים, כך עם המרגלים ועוד.
רק כאשר מתחילים האחים להתבונן באמת על מה שעשו. הם מבינים לפתע את הצער הגדול שהסבו לאביהם, הם צריכים להיזכר ולהתמודד עם מכירת יוסף עוד פעם "ואחיו מת", אז ורק אז יוסף מבין שאחיו יוכלו לעמוד אל מול פני האמת ולהתמודד איתה כראוי.
"איוולת אדם תסלף דרכו" "ה' הכין את האדם בענין שיוכל ללכת בדרך הטוב והחיים, על ידי חוקי החכמה אשר גילה לו. כל זמן שהאדם מאמין בחוקי החכמה ילך בדרך הטוב ולא יתרעם על ה', רק איוולתו וספיקו בדרכי החכמה היא תסלף את דרכו" (מלבי"ם).
שכל האדם האנושי מוגבל ומלא ספקות. האיוולת היא הניסיון להכריע בשאלות החיים על פי השכל האנושי בלבד. אנשים נתקלים במציאות מסובכת וקשה ונגררים לומר כי התורה, החכמה האלקית, אינה מאירה דרך למציאות עכשווית מסובכת שכזו, או שכרגע אפשר להתעלם מהחכמה שה' הכין לנו.
לפעמים, גם אנשי תורה עוזבים את החכמה האלקית בשאלות מסוימות. "צדיקים שאינם מאמינים".
אדם אשר בונה לו תפיסת עולם המנוגדת לחכמה האלקית היא האיוולת שמסלפת את דרך החיים. אדם כזה "יזעף על ה'". הוא זועף על הערכים שמפריעים לו לבנות מציאות על פי איוולתו, הוא מאשים את ריבונו של עולם שסיבך את העולם.
הלימוד הגדול שלומדים האחים הוא "לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלקים". יוסף מלמד אותם להפסיק ולהתבונן על המציאות במשקפי בשר ודם כי אם באספקלריה מאירה. תפיסת עולם צריכה להיבנות על פי החכמה האלקית, יש להיות נאמנים לה ועל פיה להתבונן על המציאות, כפי שהבינו המכבים כשיצאו למלחמה למרות ה"נאורים" שהזהירום כי אין סיכוי ואין טעם.
כך נאמר בספר החשמונאים: "ויען יהודה ויאמר: היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים, ואם יש מעצור לו להושיע ברב או במעט? הן לה' התשועה ורוב חיל לא ימלט".
נראה כי בקלות הם מרמים את אביהם וגורמים לו צער גדול, ואף שוכחים את אחיהם אשר מכרו לישמעאלים. האין יהודה הצדיק, ראובן הבכור וכל יתר האחים בודקים מה קורה עם אחיהם?
משונה עוד יותר תגובתם לכל מה שקורה להם במצרים. מלך מצרים חושד בהם שהם מרגלים והוא בכבודו מזמין אותם לסעוד עמו סעודה כשרה. האם אינם מבחינים שמשהו מוזר קורה להם? האין הם חושדים במאומה?
הקשיים במצרים מביאים אותם לומר משפט כמו "אשמים אנחנו", אבל מיד לאחר מכן הם מאשימים את ריבונו של עולם: "מה זאת עשה אלקים לנו". יש בהתייחסותם מעין אמירה: אולי לא היינו כל כך בסדר והקב"ה מעניש אותנו. אך אין הם מכירים בעומק טעותם וודאי שאינם מבינים את הקשר ההדוק בין מה שקורה להם במצרים לבין מכירת יוסף.
הגמרא במסכת תענית מספרת שר' יוחנן מצא את הינוקא של ריש לקיש אומר את הפסוק: "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף", ור"י שואל האם יש לפסוק זה סמך בתורה? וענה הינוקא כי זה נלמד מאחי יוסף שנאמר: "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלקים לנו". דהיינו , "איוולת ושטות של אדם מסלף ומקלקל דרכיו ומעשיו וגם על ה' יזעף לבו שמהרהר על ה' בדבר אמוני" (מהרש"א).
בני אדם יכולים לבנות באיוולתם עולם דמיוני בסוברם שהוא הוא העולם באמת. אין הם מסוגלים להביט בפני המציאות ולראות את אמיתתה כי הם שבויים בקונספציה שבנו למציאות.
גם אנשים גדולים עלולים ליפול בפח האיוולת.
במצב כזה, אם המציאות לא מסתדרת על פי דמיונם ו"איוולתם" הם דואגים למצוא את האשמים "האמיתיים". בראש ובראשונה אשמים כל מי שלא חושבים כמותם. לאחר מכן, אחרים אשמים, המתנחלים, ההתנחלויות וכמובן ריבונו של עולם. הם מסתפקים בהאשמה עצמית מזערית ביותר: איננו אשמים והצדק אתנו, אבל "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". צדקנו אבל היינו צריכים להיות קצת יותר רחמנים.
גם אנשים גדולים עלולים ליפול בפח האיוולת. אם הם בנו תפיסת עולם לגבי עניין מסוים על פי הבנתם ללא נאמנות מוחלטת לתורה ולהכוונה האלקית, הם יתקשו לראות את טעותם. כך היה עם האחים, כך עם המרגלים ועוד.
רק כאשר מתחילים האחים להתבונן באמת על מה שעשו. הם מבינים לפתע את הצער הגדול שהסבו לאביהם, הם צריכים להיזכר ולהתמודד עם מכירת יוסף עוד פעם "ואחיו מת", אז ורק אז יוסף מבין שאחיו יוכלו לעמוד אל מול פני האמת ולהתמודד איתה כראוי.
"איוולת אדם תסלף דרכו" "ה' הכין את האדם בענין שיוכל ללכת בדרך הטוב והחיים, על ידי חוקי החכמה אשר גילה לו. כל זמן שהאדם מאמין בחוקי החכמה ילך בדרך הטוב ולא יתרעם על ה', רק איוולתו וספיקו בדרכי החכמה היא תסלף את דרכו" (מלבי"ם).
שכל האדם האנושי מוגבל ומלא ספקות. האיוולת היא הניסיון להכריע בשאלות החיים על פי השכל האנושי בלבד. אנשים נתקלים במציאות מסובכת וקשה ונגררים לומר כי התורה, החכמה האלקית, אינה מאירה דרך למציאות עכשווית מסובכת שכזו, או שכרגע אפשר להתעלם מהחכמה שה' הכין לנו.
לפעמים, גם אנשי תורה עוזבים את החכמה האלקית בשאלות מסוימות. "צדיקים שאינם מאמינים".
אדם אשר בונה לו תפיסת עולם המנוגדת לחכמה האלקית היא האיוולת שמסלפת את דרך החיים. אדם כזה "יזעף על ה'". הוא זועף על הערכים שמפריעים לו לבנות מציאות על פי איוולתו, הוא מאשים את ריבונו של עולם שסיבך את העולם.
הלימוד הגדול שלומדים האחים הוא "לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלקים". יוסף מלמד אותם להפסיק ולהתבונן על המציאות במשקפי בשר ודם כי אם באספקלריה מאירה. תפיסת עולם צריכה להיבנות על פי החכמה האלקית, יש להיות נאמנים לה ועל פיה להתבונן על המציאות, כפי שהבינו המכבים כשיצאו למלחמה למרות ה"נאורים" שהזהירום כי אין סיכוי ואין טעם.
כך נאמר בספר החשמונאים: "ויען יהודה ויאמר: היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים, ואם יש מעצור לו להושיע ברב או במעט? הן לה' התשועה ורוב חיל לא ימלט".