את דרך סיפור הירידה של בני ישראל לגלות מצרים עוטה מעטה של נעימות ושמחה. הנה מתחילה להתקיים גזרת "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".
כאשר מתקיימת גזרה קשה שכזו היינו מצפים לתפאורה "שחורה" ועצובה. אבל ריבונו של עולם מגלגל את הירידה לגלות באופן שונה. יוסף מלך במצרים וירידת בני ישראל למצרים מביאה עמה את בשורת "עוד יוסף בני חי" ואת בשורת הרווחה למשפחת יעקב בשנות רעב ולחץ.
סיפור זה של ירידת ישראל לגלות משולב גם בסיפור נורא אחר והוא סיפור מכירת יוסף. שני סיפורים שכל אחד היה יכול למלא ספרי ייאוש ופסימיות. מערכת יחסים נוראית בין יוסף ואחיו, אחים שמלך מצרים חושד שהם מרגלים ושובה את אחיהם, אבא המיואש ממציאת בנו האהוב ואומה הגולה מעל אדמתה ותלויה באומה אחרת. בראייה חיצונית לא יכול לצאת מסיפורים אלה דבר טוב כלשהו.
אבל ההיפך הוא הנכון. "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב". וכך מבאר בעל המשך חכמה: "הנה באברהם ויצחק לא מצאנו זה שנאמר שנראה אליו אלקים 'מראות הלילה'. רק ביעקב כאן וב'ויצא'. היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחוץ לארץ לגור. לכן באה אליו ההתגלות האלקית בלילה, להראות שאף בלילה בחשכת הגלות שורה השכינה בישראל, כמו שאמרו כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם... ולזה נאמר 'יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב' שבזמן שהם בצרה ובחשיכת הלילה ישגבך אלקי יעקב שנגלה אליו בלילה".
ההתגלות בלילה ובשם יעקב ולא בשם ישראל, באה ללמדנו להתבונן על המציאות בעיניים מעמיקות יותר. גם מה שנראה חשוך בלא הישועה באופק מונע על ידי מטרה חיובית ומוביל בסופו של דבר לבניין ולגאולה.
יוסף מלמד זאת לאחים במילה אחת: "שליחות". "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם", "וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ", "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים".
המציאות היא שלוחו של הבורא, בני האדם שלוחים לפני המקום וגם יוסף שליחו. כל עוד מנסים לבחון ולנתח את המציאות בעיניים רגילות "נטולות" אמונה, עלול החושך לשלוט ולא לאפשר להאיר את המציאות. כל סיפור שאינו מתנהל למישרין ו"חלק" נראה לנו כבר כסוף הסיפור.
כל מציאות שהולכת ומסתבכת נראית כקץ העולם. אבל "יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו". ריבונו של עולם מלמד אותנו שגם במראות הלילה אנו צריכים לראות את אור השכינה. גם בשעה שאנו ראויים רק לשם יעקב ולא לשם המיוחד ישראל, אין השכינה זזה מאתנו. האור ובשורת הגאולה דבוקים בנו בדיבוק מהותי בלתי ניתן להפרדה. כל המתגלגל בחיי עם ישראל מתגלגל לכיוון ההארה ולא החשכה.
עם ישראל יורד למצרים לעבדות, אבל במטרה לבניינו של עם ישראל. החיבור של עם ישראל לכדי אומה אחת מתגלגל דווקא מתוך מערכת היחסים בין יוסף לאחיו. מטרת המשבר להעלות את מערכת היחסים בין אחים במשפחה אחת למערכת יחסים בין שבטים המרכיבים אומה שלמה.
אם נכונים הדברים בשעת יציאת בני ישראל לגלות, נכונים הם בכפל כפליים בשעת חזרת ישראל לארצו.
המשברים והחשכה בזמן הגאולה הכרח הם. כמו יוסף גם המשברים אומרים לנו : ה' שלחנו לפניכם. כדי לאפשר למעלה עליונה יותר לחיות בתוכנו ולנהל את חיינו חייבת להיות שבירת כלים, כלי העבר. מדרגת החיים הקודמת אינה יכולה להמשיך ולזרום בחיינו .
"בימים ההם בזמן הזה". כשם שבימים שונים בהיסטוריה של עם ישראל היו מי שחשבו כי אין סיכוי לצאת מן המשברים והנה הנה סופם של ישראל אם מבחינה חומרית ואם מבחינה פיסית, והם התבדו, כך נכונים הדברים בימינו.
קולות משבר נשמעים בחלקים שונים של הציבור. למשל, דווקא בימי החנוכה בהם לימדו המכבים את העולם כי מוסרים נפש על ערכים ולא רק על צרכים פיסיים וביטחוניים כפי שסברו אז בעולם, דווקא בימים אלו מוביל ראש הממשלה באמירה שתם עידן מסירות הנפש על ערכים והכול נמדד על פי הצרכים הביטחוניים. לנוכח מציאות קשה זו יש המתמלאים בייאוש.
אך יש להבין כי מסירות הנפש שהתגלתה בהקמת המדינה ועד ימינו לא הייתה מבחינת המודעות, מסירות לערכים. המניע העיקרי והרגשת ההכרח היה בבניית "מקלט בטוח" ליהודים אחרי השואה. כדי להעלות את רמת הקשר בין עם ישראל לארצו לקשר שיהיה מבוסס על החיבור השורשי והעמוק ביותר ביניהם צריך "לשחוט" את רמת הקשר השטחית יותר, הביטחונית. נימוק זה אינו יכול להחזיק מעמד זמן רב בתקופה של גאולה. הבלבול הגדול ו"שחיטת הפרות הקדושות" הוא חלק מתהליך הבנייה וחבלי משיח.
כך אומר המהר"ל : "כן יהיה גם כן שינוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא לעולם. שכמו שכל הפסד הוא שינוי, כך כל הויה חדשה הוא שינוי בעולם והוא נקרא 'חבלי משיח' ".
המאמר יופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
כאשר מתקיימת גזרה קשה שכזו היינו מצפים לתפאורה "שחורה" ועצובה. אבל ריבונו של עולם מגלגל את הירידה לגלות באופן שונה. יוסף מלך במצרים וירידת בני ישראל למצרים מביאה עמה את בשורת "עוד יוסף בני חי" ואת בשורת הרווחה למשפחת יעקב בשנות רעב ולחץ.
סיפור זה של ירידת ישראל לגלות משולב גם בסיפור נורא אחר והוא סיפור מכירת יוסף. שני סיפורים שכל אחד היה יכול למלא ספרי ייאוש ופסימיות. מערכת יחסים נוראית בין יוסף ואחיו, אחים שמלך מצרים חושד שהם מרגלים ושובה את אחיהם, אבא המיואש ממציאת בנו האהוב ואומה הגולה מעל אדמתה ותלויה באומה אחרת. בראייה חיצונית לא יכול לצאת מסיפורים אלה דבר טוב כלשהו.
אבל ההיפך הוא הנכון. "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב". וכך מבאר בעל המשך חכמה: "הנה באברהם ויצחק לא מצאנו זה שנאמר שנראה אליו אלקים 'מראות הלילה'. רק ביעקב כאן וב'ויצא'. היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחוץ לארץ לגור. לכן באה אליו ההתגלות האלקית בלילה, להראות שאף בלילה בחשכת הגלות שורה השכינה בישראל, כמו שאמרו כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם... ולזה נאמר 'יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב' שבזמן שהם בצרה ובחשיכת הלילה ישגבך אלקי יעקב שנגלה אליו בלילה".
ההתגלות בלילה ובשם יעקב ולא בשם ישראל, באה ללמדנו להתבונן על המציאות בעיניים מעמיקות יותר. גם מה שנראה חשוך בלא הישועה באופק מונע על ידי מטרה חיובית ומוביל בסופו של דבר לבניין ולגאולה.
יוסף מלמד זאת לאחים במילה אחת: "שליחות". "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם", "וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ", "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים".
המציאות היא שלוחו של הבורא, בני האדם שלוחים לפני המקום וגם יוסף שליחו. כל עוד מנסים לבחון ולנתח את המציאות בעיניים רגילות "נטולות" אמונה, עלול החושך לשלוט ולא לאפשר להאיר את המציאות. כל סיפור שאינו מתנהל למישרין ו"חלק" נראה לנו כבר כסוף הסיפור.
כל מציאות שהולכת ומסתבכת נראית כקץ העולם. אבל "יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו". ריבונו של עולם מלמד אותנו שגם במראות הלילה אנו צריכים לראות את אור השכינה. גם בשעה שאנו ראויים רק לשם יעקב ולא לשם המיוחד ישראל, אין השכינה זזה מאתנו. האור ובשורת הגאולה דבוקים בנו בדיבוק מהותי בלתי ניתן להפרדה. כל המתגלגל בחיי עם ישראל מתגלגל לכיוון ההארה ולא החשכה.
עם ישראל יורד למצרים לעבדות, אבל במטרה לבניינו של עם ישראל. החיבור של עם ישראל לכדי אומה אחת מתגלגל דווקא מתוך מערכת היחסים בין יוסף לאחיו. מטרת המשבר להעלות את מערכת היחסים בין אחים במשפחה אחת למערכת יחסים בין שבטים המרכיבים אומה שלמה.
אם נכונים הדברים בשעת יציאת בני ישראל לגלות, נכונים הם בכפל כפליים בשעת חזרת ישראל לארצו.
המשברים והחשכה בזמן הגאולה הכרח הם. כמו יוסף גם המשברים אומרים לנו : ה' שלחנו לפניכם. כדי לאפשר למעלה עליונה יותר לחיות בתוכנו ולנהל את חיינו חייבת להיות שבירת כלים, כלי העבר. מדרגת החיים הקודמת אינה יכולה להמשיך ולזרום בחיינו .
"בימים ההם בזמן הזה". כשם שבימים שונים בהיסטוריה של עם ישראל היו מי שחשבו כי אין סיכוי לצאת מן המשברים והנה הנה סופם של ישראל אם מבחינה חומרית ואם מבחינה פיסית, והם התבדו, כך נכונים הדברים בימינו.
קולות משבר נשמעים בחלקים שונים של הציבור. למשל, דווקא בימי החנוכה בהם לימדו המכבים את העולם כי מוסרים נפש על ערכים ולא רק על צרכים פיסיים וביטחוניים כפי שסברו אז בעולם, דווקא בימים אלו מוביל ראש הממשלה באמירה שתם עידן מסירות הנפש על ערכים והכול נמדד על פי הצרכים הביטחוניים. לנוכח מציאות קשה זו יש המתמלאים בייאוש.
אך יש להבין כי מסירות הנפש שהתגלתה בהקמת המדינה ועד ימינו לא הייתה מבחינת המודעות, מסירות לערכים. המניע העיקרי והרגשת ההכרח היה בבניית "מקלט בטוח" ליהודים אחרי השואה. כדי להעלות את רמת הקשר בין עם ישראל לארצו לקשר שיהיה מבוסס על החיבור השורשי והעמוק ביותר ביניהם צריך "לשחוט" את רמת הקשר השטחית יותר, הביטחונית. נימוק זה אינו יכול להחזיק מעמד זמן רב בתקופה של גאולה. הבלבול הגדול ו"שחיטת הפרות הקדושות" הוא חלק מתהליך הבנייה וחבלי משיח.
כך אומר המהר"ל : "כן יהיה גם כן שינוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא לעולם. שכמו שכל הפסד הוא שינוי, כך כל הויה חדשה הוא שינוי בעולם והוא נקרא 'חבלי משיח' ".
המאמר יופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .