יוסף, מגיע אמנם למדרגה גבוהה של צדיקות, אולם צידקותו היא צדיקות פרטית, כצדיקותו של שאול המלך, אשר גם הוא מבניה של רחל, ועליו מעידים חז"ל שהיה צדיק בעל נקיות המידות וצניעות, והוא, משכמו ומעלה ביחס לאחיו . אולם, מן המלך נדרשת לא רק צדיקות, אלא התבטלות מוחלטת אל כלל האומה.
אחת הדרישות הנזכרות בדברי חז"ל מן המלך היא-"אין ממנים פרנס על הציבור אלא-אם-כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". וזאת, על-מנת שלא ירום לב המלך מחמת צדיקותו הפרטית. בדוד המלך, היו תלויות שתי קופות, אחת שתלויה בו ואחת שאינה תלויה בו. שאינה תלויה בו- יחוסו. מקורו מרות המואביה, הגיורת, ועל-כן אין הוא יכול להתגאות בייחוסו. וקופה התלויה בו- חטא בת שבע, המונע ממנו להתגאות על צדיקות פרטית.
יוסף מבטא אם-כן את שאיפת השלמות האישית, שאינה פונה ומכוונת אל הכלל. יהודה לעומתו מבטא את הביטול האישי המוחלט אל כלל האומה. בעולם, מוצאי אנו את שני הטיפוסים אלה. יש אנשים, בעלי נטייה חזקה למימוש עצמי, השואפים תמיד להבלטת אופיים המיוחד, והשונה מזולתם. לעומתם, יש המוצאים את עיקר סיפוקם דווקא בהירתמם למען מטרות כלליות, ציבוריות.
כשם שקיים הבדל בין אנשים, קיים בעניין זה גם הבדל בין תקופות. יש תקופות, שבהן הרוח הנושבת בעולם היא רוח כללית, לאומית, תקופה שבה אין היחידים מבליטים את אופיים המיוחד, הפרטי, ונרתמים הם למען מטרות ציבוריות. תקופה כזו הייתה התקופה שבה קמה המדינה, תקופה שבה זנחו רבים את מעמדם המכובד בנכר, למען ההירתמות למפעל תחיית האומה בארץ-ישראל.
על תקופתנו, ניתן לומר כי היא תקופה שבה הרוח המרכזית הנושבת בעולם היא רוח המימוש העצמי האישי. תקופה שבה עדים אנו לדרישה חזקה לחופש דעות, ומניעת שעבודו של הפרט בכל דרך שהיא.
שתי הנטיות הנזכרות, חשובות מאוד לבניין האומה. ללא רוח הלאומיות הכללית, ללא הרתמות הפרט לצורך מטרות כלליות, אין בעם יכולת להרים מפעלים גדולים, ואין יכולת להנהיג מדינה. לעומת זאת, ללא מימוש עצמי של אישי של כל יחיד ויחיד, אין יכולת ביטוי לכשרונות המיוחדים הקיימים בכל יחיד, וממילא נחסמת הדרך בפני התפתחות של יצירה, כלכלה, וכדו', הנבנות מכוח יוזמות של יחידים.
פרשת ויגש היא פרשת האיחוד בין הכוחות השונים שבאומה. איחוד בין כוחות מנוגדים הוא קשה במיוחד, וזהו הקושי הגדול שבתהליך קיבוץ הגלויות, עליו העידו חכמינו ז"ל ששקול הוא כיום בריאת שמים וארץ .
כל כוח כמובן, תובע את שלמות הופעתו, תביעה הנראית על פניה, כסותרת את מגמת איחוד הכוחות. בבעייתיות זו טמון השורש לסיבוך שבמהלך ראשית צמיחת גאולתנו. אולם מבטיחנו הנביא בהפטרתה של הפרשה, שעתידים עץ יוסף אשר ביד אפריים, ועץ יהודה להתאחד:"ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיה עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" .
בגולה, נזקק העם יותר לכוחו של יוסף, היודע בצדיקותו הפרטית הגבוהה לשמור על יחודו גם בקרב הגויים. עם חזרתנו לארצנו, נדרשים אנו לכוחו של יהודה, הרותם את כל הכוחות שבאומה למען המטרות הלאומיות. אמנם, עלינו להיזהר גם בעת זאת, לבל יועם זהרו הפרטי של כל יחיד ויחיד מישראל.
ישראל נמשלו לכוכבים . הכוכבים, נסקרים בעינינו כיחידה אחת שלמה- גלקסיה, שביל החלב, מזלות, וכדו'. אולם מתוך התבוננות מעמיקה יותר, יודעים אנו לזהות כי כל אחד מגרמי שמים אלו מורכב מכוכבים רבים, אשר כל אחד מהם הוא עולם מלא. ביחס לכוכבים מוצאים אנו שתי סוגי התבטאות בנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא" , המציין את איחוד כל הכוכבים לכלל אחד, ומאידך-"לכולם שמות יקרא" , המציין את הדגשת הריבוי והייחוד של כל כוכב בפני עצמו .
מתוך התורה הגואלת שהשאיר עבורנו בכתב מרן הרב קוק זצ"ל, ועל-פי המשכה של תורה זו בעל פה על ידי בנו הגדול רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, חונכנו לשאוף להיות עמוד השדרה של האומה כהגדרת הגאון ר' איסר זלמן מלצר על מרן הרב קוק זצ"ל, אחר פטירתו. חוט שדרה המאחד ומקשר את כל חלקי האומה, לכל אבריה וכוחותיה לכלל חטיבה אורגנית שלמה וחיה.
חונכנו להכיר ולהוקיר את כל הכוחות שבאומה, ולקבצם. להימנע מכיתתיות התובעת את כל האמת לעצמה, ושוללת מחנות אחרים, וכוחות אחרים הקיימים באומה, אשר גם הם ודאי נצרכים להשלמת האופי המיוחד של האומה .
כאשר מנסה אחאב לנתק בין אפריים לירושלים, בונה הוא עגל לעבודה זרה, דווקא בבית-אל. דווקא במקום המבטא את האיחוד בין באר שבע לירושלים, הגבול המקשר ומאחד בין אפריים ובנימין, בוחר אחאב ליצור את הניתוק בין חלקי האומה. ומתוך הכרת המייחד בעניין זה את המקום, נוכל לעמוד על תפקידם המיוחד של יושביו.
אחת הדרישות הנזכרות בדברי חז"ל מן המלך היא-"אין ממנים פרנס על הציבור אלא-אם-כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". וזאת, על-מנת שלא ירום לב המלך מחמת צדיקותו הפרטית. בדוד המלך, היו תלויות שתי קופות, אחת שתלויה בו ואחת שאינה תלויה בו. שאינה תלויה בו- יחוסו. מקורו מרות המואביה, הגיורת, ועל-כן אין הוא יכול להתגאות בייחוסו. וקופה התלויה בו- חטא בת שבע, המונע ממנו להתגאות על צדיקות פרטית.
יוסף מבטא אם-כן את שאיפת השלמות האישית, שאינה פונה ומכוונת אל הכלל. יהודה לעומתו מבטא את הביטול האישי המוחלט אל כלל האומה. בעולם, מוצאי אנו את שני הטיפוסים אלה. יש אנשים, בעלי נטייה חזקה למימוש עצמי, השואפים תמיד להבלטת אופיים המיוחד, והשונה מזולתם. לעומתם, יש המוצאים את עיקר סיפוקם דווקא בהירתמם למען מטרות כלליות, ציבוריות.
כשם שקיים הבדל בין אנשים, קיים בעניין זה גם הבדל בין תקופות. יש תקופות, שבהן הרוח הנושבת בעולם היא רוח כללית, לאומית, תקופה שבה אין היחידים מבליטים את אופיים המיוחד, הפרטי, ונרתמים הם למען מטרות ציבוריות. תקופה כזו הייתה התקופה שבה קמה המדינה, תקופה שבה זנחו רבים את מעמדם המכובד בנכר, למען ההירתמות למפעל תחיית האומה בארץ-ישראל.
על תקופתנו, ניתן לומר כי היא תקופה שבה הרוח המרכזית הנושבת בעולם היא רוח המימוש העצמי האישי. תקופה שבה עדים אנו לדרישה חזקה לחופש דעות, ומניעת שעבודו של הפרט בכל דרך שהיא.
שתי הנטיות הנזכרות, חשובות מאוד לבניין האומה. ללא רוח הלאומיות הכללית, ללא הרתמות הפרט לצורך מטרות כלליות, אין בעם יכולת להרים מפעלים גדולים, ואין יכולת להנהיג מדינה. לעומת זאת, ללא מימוש עצמי של אישי של כל יחיד ויחיד, אין יכולת ביטוי לכשרונות המיוחדים הקיימים בכל יחיד, וממילא נחסמת הדרך בפני התפתחות של יצירה, כלכלה, וכדו', הנבנות מכוח יוזמות של יחידים.
פרשת ויגש היא פרשת האיחוד בין הכוחות השונים שבאומה. איחוד בין כוחות מנוגדים הוא קשה במיוחד, וזהו הקושי הגדול שבתהליך קיבוץ הגלויות, עליו העידו חכמינו ז"ל ששקול הוא כיום בריאת שמים וארץ .
כל כוח כמובן, תובע את שלמות הופעתו, תביעה הנראית על פניה, כסותרת את מגמת איחוד הכוחות. בבעייתיות זו טמון השורש לסיבוך שבמהלך ראשית צמיחת גאולתנו. אולם מבטיחנו הנביא בהפטרתה של הפרשה, שעתידים עץ יוסף אשר ביד אפריים, ועץ יהודה להתאחד:"ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיה עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" .
בגולה, נזקק העם יותר לכוחו של יוסף, היודע בצדיקותו הפרטית הגבוהה לשמור על יחודו גם בקרב הגויים. עם חזרתנו לארצנו, נדרשים אנו לכוחו של יהודה, הרותם את כל הכוחות שבאומה למען המטרות הלאומיות. אמנם, עלינו להיזהר גם בעת זאת, לבל יועם זהרו הפרטי של כל יחיד ויחיד מישראל.
ישראל נמשלו לכוכבים . הכוכבים, נסקרים בעינינו כיחידה אחת שלמה- גלקסיה, שביל החלב, מזלות, וכדו'. אולם מתוך התבוננות מעמיקה יותר, יודעים אנו לזהות כי כל אחד מגרמי שמים אלו מורכב מכוכבים רבים, אשר כל אחד מהם הוא עולם מלא. ביחס לכוכבים מוצאים אנו שתי סוגי התבטאות בנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא" , המציין את איחוד כל הכוכבים לכלל אחד, ומאידך-"לכולם שמות יקרא" , המציין את הדגשת הריבוי והייחוד של כל כוכב בפני עצמו .
מתוך התורה הגואלת שהשאיר עבורנו בכתב מרן הרב קוק זצ"ל, ועל-פי המשכה של תורה זו בעל פה על ידי בנו הגדול רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, חונכנו לשאוף להיות עמוד השדרה של האומה כהגדרת הגאון ר' איסר זלמן מלצר על מרן הרב קוק זצ"ל, אחר פטירתו. חוט שדרה המאחד ומקשר את כל חלקי האומה, לכל אבריה וכוחותיה לכלל חטיבה אורגנית שלמה וחיה.
חונכנו להכיר ולהוקיר את כל הכוחות שבאומה, ולקבצם. להימנע מכיתתיות התובעת את כל האמת לעצמה, ושוללת מחנות אחרים, וכוחות אחרים הקיימים באומה, אשר גם הם ודאי נצרכים להשלמת האופי המיוחד של האומה .
כאשר מנסה אחאב לנתק בין אפריים לירושלים, בונה הוא עגל לעבודה זרה, דווקא בבית-אל. דווקא במקום המבטא את האיחוד בין באר שבע לירושלים, הגבול המקשר ומאחד בין אפריים ובנימין, בוחר אחאב ליצור את הניתוק בין חלקי האומה. ומתוך הכרת המייחד בעניין זה את המקום, נוכל לעמוד על תפקידם המיוחד של יושביו.