פרשת גיל נעמתי היתה צפויה מיום שננעצה באדמה היתד הראשונה של גדר ההפרדה. אין גדר בלי יריות. אם היתה בה איזושהי הפתעה, הרי היא רק מכך שהיא באה קצת מוקדם מהצפוי.
ארועי השבוע סביב הגדר היו רק המחשה למה שצפוי לנו אחרי פתרון חד צדדי: כמה אלפי פלשתינים, מתוגברים בעשרות פעילי שמאל מישראל ומאירופה, יתחילו לפרק את הגדר. לא יהיה צורך במאות אלפים ולא ברבבות, אלפים בודדים יספיקו. כבר היום - כשהם רק עשרות, וצה"ל נמצא משני עברי הגדר - הוא עומד מולם נבוך וחסר אמצעים. כשהם יהיו אלפים, ומעבר לגדר תשרור אנרכיה גמורה, הם פשוט יפילו את הגדר לכל אורכה.
לגדר הפרדה יש איזשהו ערך, רק אם מתקיימים שני תנאים נוספים: ראשית, הסכמה על תוואי הגדר עם השלטונות של הצד שמעבר לגדר, ושנית, החלטה נחושה, מגובה בהסכמה בינלאומית, לירות בכל אדם שמתקרב לגדר ללא הרשאה. ההסכמה עם הצד השני לא חייבת להיות הסכמה על גבול סופי. גדר הגבול ברמת הגולן איננה מוכרת רשמית על ידי סוריה כגבול, אבל כקו הפסקת אש היא תוואי מוסכם משני צדדיו. גדר המערכת לאורך בקעת הירדן, הוקמה באופן חד צדדי על ידי ישראל, אבל ירדן קיבלה אותה בדיעבד, ואולי היו על זה הסכמות שקטות כבר מראש. דבר אחד ברור: חייליו של המלך חוסיין שמרו על הגדר מצידה השני, ופתחו באש על מי שניסה להסתנן דרכה לישראל.
אין כאן ושם
גם בגבול הצפון עם לבנון, הבריחה החד צדדית של צה"ל באישון לילה אל מעבר לגדר, היתה צעד שגוי, אבל שם לפחות התקיימו שני התנאים הבסיסיים: בצד השני יש מדינה, שממשלתה מקבלת את הגדר כגבול, וכיוון שהממשלה הזו איננה מושלת במאה אחוז, דאג אהוד ברק להסכמה של האו"ם לתוואי הגדר. פירוש הדבר שכל העולם מסכים שלאורך הגדר הזו מותר לפתוח באש על מנת להרוג.
בגדר שמפרידה בין השרון והשומרון, אין ולא יהיה אחד מכל אלה. הגדר היא בלתי לגיטימית בעיני רוב העולם כולל אמריקה, ובצידה השני לא רק שאין הסכמה של השלטון על התוואי והתחייבות לשמור עליו, אלא שעל פי השקפת ההפרדה החד צדדית, אנחנו נצא ונשאיר שם אנרכיה גמורה. אין דין ואין דיין. לא מעניין אותנו מי השלטון ומה דעתו, ואם בכלל. או כמו שנוהג השמאלני המצוי ללחוש לאוזן של הימני בעבודה או במילואים: שיהרגו שם אחד את השני, רק שלא יסתובבו לנו כאן בין הרגליים. בגלל זה אני מרצ (ואל תצטט אותי).
באו ארועי השבוע והמחישו לנו שזו אשליה של שוטים. אין הפרדה בלי הסכמה, ואי אפשר לברוח מהבעיה הפלשתינית. אנחנו נקים גדר והם יפילו אותה, אנחנו נברח והם ירדפו אחרינו, אנחנו נחלום כאילו שכם וג'נין נמצאות "שם" בעוד אנחנו חיים "כאן", והם יאמרו לנו: לא, חברים. יש"ע זה כאן. הכל כאן. נכון שלנו יש בולדוזרים וג'יפי מג"ב, אבל להם יש מגזרי תייל ומצלמות טלוויזיה, ואנחנו כבר יודעים מזמן שהטלוויזיה יותר חזקה מהבולדוזר. במלחמה הזאת הפלשתינים ינצחו.
פתרון אזורי
משמעותה של המחשבה על פתרון חד צדדי היא, שהגענו להבנה שאי אפשר לפתור את הבעיה הפלשתינית, ואנחנו משתעשעים באשלייה שאפשר אולי להיפטר ממנה. כבר הוצאנו על האשליה הטיפשית הזו שלושה מיליארד שקל, ויש כוונה להוציא עוד חמישה. אבל הגדר לא תועיל ולא תעמוד, גם אם התוואי שלה "יתוקן". הסרט ששודר בערוץ 2 הראה הסתערות על הגדר ופריצתה, דווקא במקום שהיא עוברת ממש על הקו הירוק.
אי אפשר לפתור את הבעיה הפלשתינית, אם הדבר מוטל על ישראל לבדה. בארץ הקטנה הזו, שכולה כאן ולא שם, אין מספיק מקום לשתי מדינות. בקושי יש מקום לאחת. חלום ה"כאן ושם" הוא תוכנת מטריקס ולא מציאות. ג'נין היא כאן ועפולה כאן, חברון כאן ואשקלון כאן, אין לאן לברוח. הבעיה הפלשתינית היא בעיה של כל האזור, והיא יכולה להיפתר רק פתרון של כל האזור, שיקחו בו חלק לא רק ישראל, אלא לפחות גם מצרים וירדן. ירדן תצטרך לתת אזרחות ודרכונים, וזכויות הצבעה, לשני מיליון ערבים החיים ביהודה ושומרון על אדמה ישראלית. מצרים תצטרך להקצות שטחים לטובת מיליון הפלשתינים של רצועת עזה, אשר חייבת להתרחב לתחום שבין רפיח לאל עריש. מדינות ערביות אחרות יצטרכו לתת כסף, ולשקם פליטים שנמצאים כבר על אדמותיהן. במצב שבו מחלקים את המאמץ בין כולם, גם ישראל תוכל לתת את חלקה לטובת הפלשתינים, בלי לההרס ובלי לשקוע במלחמות אין קץ על הגדר ומעבר לגדר.
ארועי השבוע סביב הגדר היו רק המחשה למה שצפוי לנו אחרי פתרון חד צדדי: כמה אלפי פלשתינים, מתוגברים בעשרות פעילי שמאל מישראל ומאירופה, יתחילו לפרק את הגדר. לא יהיה צורך במאות אלפים ולא ברבבות, אלפים בודדים יספיקו. כבר היום - כשהם רק עשרות, וצה"ל נמצא משני עברי הגדר - הוא עומד מולם נבוך וחסר אמצעים. כשהם יהיו אלפים, ומעבר לגדר תשרור אנרכיה גמורה, הם פשוט יפילו את הגדר לכל אורכה.
לגדר הפרדה יש איזשהו ערך, רק אם מתקיימים שני תנאים נוספים: ראשית, הסכמה על תוואי הגדר עם השלטונות של הצד שמעבר לגדר, ושנית, החלטה נחושה, מגובה בהסכמה בינלאומית, לירות בכל אדם שמתקרב לגדר ללא הרשאה. ההסכמה עם הצד השני לא חייבת להיות הסכמה על גבול סופי. גדר הגבול ברמת הגולן איננה מוכרת רשמית על ידי סוריה כגבול, אבל כקו הפסקת אש היא תוואי מוסכם משני צדדיו. גדר המערכת לאורך בקעת הירדן, הוקמה באופן חד צדדי על ידי ישראל, אבל ירדן קיבלה אותה בדיעבד, ואולי היו על זה הסכמות שקטות כבר מראש. דבר אחד ברור: חייליו של המלך חוסיין שמרו על הגדר מצידה השני, ופתחו באש על מי שניסה להסתנן דרכה לישראל.
אין כאן ושם
גם בגבול הצפון עם לבנון, הבריחה החד צדדית של צה"ל באישון לילה אל מעבר לגדר, היתה צעד שגוי, אבל שם לפחות התקיימו שני התנאים הבסיסיים: בצד השני יש מדינה, שממשלתה מקבלת את הגדר כגבול, וכיוון שהממשלה הזו איננה מושלת במאה אחוז, דאג אהוד ברק להסכמה של האו"ם לתוואי הגדר. פירוש הדבר שכל העולם מסכים שלאורך הגדר הזו מותר לפתוח באש על מנת להרוג.
בגדר שמפרידה בין השרון והשומרון, אין ולא יהיה אחד מכל אלה. הגדר היא בלתי לגיטימית בעיני רוב העולם כולל אמריקה, ובצידה השני לא רק שאין הסכמה של השלטון על התוואי והתחייבות לשמור עליו, אלא שעל פי השקפת ההפרדה החד צדדית, אנחנו נצא ונשאיר שם אנרכיה גמורה. אין דין ואין דיין. לא מעניין אותנו מי השלטון ומה דעתו, ואם בכלל. או כמו שנוהג השמאלני המצוי ללחוש לאוזן של הימני בעבודה או במילואים: שיהרגו שם אחד את השני, רק שלא יסתובבו לנו כאן בין הרגליים. בגלל זה אני מרצ (ואל תצטט אותי).
באו ארועי השבוע והמחישו לנו שזו אשליה של שוטים. אין הפרדה בלי הסכמה, ואי אפשר לברוח מהבעיה הפלשתינית. אנחנו נקים גדר והם יפילו אותה, אנחנו נברח והם ירדפו אחרינו, אנחנו נחלום כאילו שכם וג'נין נמצאות "שם" בעוד אנחנו חיים "כאן", והם יאמרו לנו: לא, חברים. יש"ע זה כאן. הכל כאן. נכון שלנו יש בולדוזרים וג'יפי מג"ב, אבל להם יש מגזרי תייל ומצלמות טלוויזיה, ואנחנו כבר יודעים מזמן שהטלוויזיה יותר חזקה מהבולדוזר. במלחמה הזאת הפלשתינים ינצחו.
פתרון אזורי
משמעותה של המחשבה על פתרון חד צדדי היא, שהגענו להבנה שאי אפשר לפתור את הבעיה הפלשתינית, ואנחנו משתעשעים באשלייה שאפשר אולי להיפטר ממנה. כבר הוצאנו על האשליה הטיפשית הזו שלושה מיליארד שקל, ויש כוונה להוציא עוד חמישה. אבל הגדר לא תועיל ולא תעמוד, גם אם התוואי שלה "יתוקן". הסרט ששודר בערוץ 2 הראה הסתערות על הגדר ופריצתה, דווקא במקום שהיא עוברת ממש על הקו הירוק.
אי אפשר לפתור את הבעיה הפלשתינית, אם הדבר מוטל על ישראל לבדה. בארץ הקטנה הזו, שכולה כאן ולא שם, אין מספיק מקום לשתי מדינות. בקושי יש מקום לאחת. חלום ה"כאן ושם" הוא תוכנת מטריקס ולא מציאות. ג'נין היא כאן ועפולה כאן, חברון כאן ואשקלון כאן, אין לאן לברוח. הבעיה הפלשתינית היא בעיה של כל האזור, והיא יכולה להיפתר רק פתרון של כל האזור, שיקחו בו חלק לא רק ישראל, אלא לפחות גם מצרים וירדן. ירדן תצטרך לתת אזרחות ודרכונים, וזכויות הצבעה, לשני מיליון ערבים החיים ביהודה ושומרון על אדמה ישראלית. מצרים תצטרך להקצות שטחים לטובת מיליון הפלשתינים של רצועת עזה, אשר חייבת להתרחב לתחום שבין רפיח לאל עריש. מדינות ערביות אחרות יצטרכו לתת כסף, ולשקם פליטים שנמצאים כבר על אדמותיהן. במצב שבו מחלקים את המאמץ בין כולם, גם ישראל תוכל לתת את חלקה לטובת הפלשתינים, בלי לההרס ובלי לשקוע במלחמות אין קץ על הגדר ומעבר לגדר.