הדיון על הגדר בפני בית המשפט בהאג, יכול להפוך לקללת בלעם, שבא לקלל ונמצא מברך. הוא יכול להיות ברכה אפילו אם בית המשפט הבינלאומי יפסוק נגדנו, ובתנאי שישראל לא תיבהל מהצל של עצמה, וסוף סוף תתמודד עם השאלה האמיתית שעומדת שם לדיון. והשאלה האמיתית היא לא שאלת הגדר אלא שאלת האדמה. של מי האדמה של יהודה ושומרון. למי היא שייכת. לכאורה נראה שעצם הדיון הוא כבר תשובה, כי אם מדובר על אדמה ששייכת לישראל, הרי אין מקום לשום דיון בינלאומי על הגדר, ואם בית הדין מתכנס לדון, הרי הוא כאילו כבר פסק שזו אדמה פלשתינית הכבושה שלא כדין בידי ישראל. לכאורה, כל הדיון שם מתנהל על בסיס ההנחה המוקדמת שהגדר נבנית במקום בו צה"ל הוא צבא כובש בארץ זרה, שאין לו עליה לא זכויות בעלות ולא טענת בעלות.
אבל כל זה רק לכאורה. לאמיתו של דבר, זה העניין האמיתי שלשמו הערבים הטריחו את בית המשפט. הגדר היא רק עילה, והשאלה האמיתית היא שאלת האדמה. כל העניין כולו הוא תרגיל שנועד לחלץ סוף סוף איזושהי החלטה בינלאומית בעלת תוקף משפטי, האומרת שיהודה ושומרון הם שטחים כבושים שאינם שייכים לישראל. עד היום אין החלטה כזו.
אין אדמה כבושה
בזירה המדינית, אמנם מקובל על כל העולם להניח כאמת שאין עליה עוררין, שאדמת יהודה ושומרון היא אדמה פלשתינית כבושה. וזאת לא רשעות ולא אנטישמיות, וגם לא ציניות ואינטרסים של נפט, זו תוצאה הגיונית והגונה של העובדה, שהערבים כל הזמן אומרים שזו אדמה פלשתינית כבושה, ואילו ישראל כל הזמן שותקת. מיום שנפלה האדמה הזאת לידיה, לפני קרוב לארבעים שנה, מדינת ישראל נשאלת שוב ושוב מה עמדתה בשאלה הכי בסיסית: למי, לפי דעתה של ישראל, שייכת האדמה הזאת. וישראל, בעקשנות של בתולה צנועה שנשאלה שאלה גסה, מסרבת להשיב. או אם תרצו דימוי אחר: כמו עבריין מנוסה שנתפס על חם, היא שומרת על זכות השתיקה. אכן במצב הזה, של שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה שותק כמו גנב, כל העולם אומר תהיה כולה של הפלשתינים.
אבל הכשלון הישראלי הענק הזה התרחש כולו בשדה המדיני והתקשורתי. בתחום המשפטי הוא עדיין לא קרה. מבחינה משפטית, מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום ביסוס לטענת האדמה הפלשתינית הכבושה. כיון שמאז בריאת האדם ועד היום, מעולם לא היתה קיימת מדינה פלשתינית, הרי יכולים להיות שטחים שלדעתו של פלוני או אלמוני, מן הראוי שבעתיד יהיו שטחים פלשתיניים, אבל בהווה שום פיסת אדמה איננה יכולה להיות אדמה פלשתינית, ואיננה יכולה להיות כבושה בידי ישראל. מצד שני, החוק הבינלאומי דווקא הכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ אבותיו, ואין ספק שיהודה ושומרון הם לב ליבה של ארץ ישראל ההיסטורית, ועדיין לא קיים שום מסמך בינלאומי או החלטה בעלת תוקף בחוק הבינלאומי, הקובעים את גבולותיה של זכות זו של העם היהודי.
אפילו הפלשתינים עצמם חתמו על מסמך בינלאומי, הסכם אוסלו, בו נאמר ששאלת הגבולות פתוחה, ותידון במו"מ על הסדר הקבע. זוהי הסכמה לעקרון שלא כל רגב אדמה מעבר לקו הירוק הוא פלשתיני, אלא מדובר בשתי טענות בעלות, שתיהן לגיטימיות, שיש צורך למצוא פשרה ביניהן.
להלחם נגד הכיבוש
האמירה "אנחנו לא כובשים, זו האדמה שלנו", יותר הגיונית, יותר חשובה, יותר משמעותית, ויותר נשמעת בעולם, מכל תירוצי הביטחון ונימוקי האסטרטגיה. ועל כל פנים היא היחידה שיכולה להועיל, אם ישראל לא רוצה למצוא את מנהיגיה ומפקדי צבאה, יושבים על ספסל הנאשמים בכל מיני בתי דין בעולם. שלושים ושבע שנה ישראל סירבה לדבר על זה. משום מה היה נדמה למסביריה שטענת הבעלות היא עניין פרימיטיבי שנשמע לא טוב, ועדיף להמציא תירוצים, להאשים את הצד השני, לדבר על ביטחון, ולתת הבטחות נסיגה מעורפלות ובלתי מחייבות, ובלבד לא לומר שלפי אמונתנו זו האדמה שלנו, ארץ קודשנו ונחלת אבותינו. האמירה היחידה שהופכת אותנו ממפלצות כיבוש לבני אדם שיש צורך להקשיב לטענותיהם.
יכול להיות שהדיון בהאג יכריח אותנו סוף סוף להפסיק להשתמש בזכות השתיקה, ולהתחיל להלחם נגד הכיבוש. אחרי כל שנות ההזנחה, זה לא יהיה קל בשום זירה בינלאומית, אבל מכל הזירות האפשריות הזירה המשפטית היא היותר מתאימה להתחיל במהפך. ככל שיהיה הרכב בית הדין אנטי ישראלי ועויין, עדיין זהו פורום של אנשי משפט, ובחוק הבינלאומי הקייס שלנו יותר חזק משל הפלשתינים. ואפילו אם נפסיד בהאג, אם התחלנו להלחם את המלחמה האמיתית על שמנו הטוב, אם סוף סוף השמענו רשמית את הטענה שהשטחים אינם פלשתיניים, ואנחנו איננו כובשים, כבר היה כדאי.
אבל כל זה רק לכאורה. לאמיתו של דבר, זה העניין האמיתי שלשמו הערבים הטריחו את בית המשפט. הגדר היא רק עילה, והשאלה האמיתית היא שאלת האדמה. כל העניין כולו הוא תרגיל שנועד לחלץ סוף סוף איזושהי החלטה בינלאומית בעלת תוקף משפטי, האומרת שיהודה ושומרון הם שטחים כבושים שאינם שייכים לישראל. עד היום אין החלטה כזו.
אין אדמה כבושה
בזירה המדינית, אמנם מקובל על כל העולם להניח כאמת שאין עליה עוררין, שאדמת יהודה ושומרון היא אדמה פלשתינית כבושה. וזאת לא רשעות ולא אנטישמיות, וגם לא ציניות ואינטרסים של נפט, זו תוצאה הגיונית והגונה של העובדה, שהערבים כל הזמן אומרים שזו אדמה פלשתינית כבושה, ואילו ישראל כל הזמן שותקת. מיום שנפלה האדמה הזאת לידיה, לפני קרוב לארבעים שנה, מדינת ישראל נשאלת שוב ושוב מה עמדתה בשאלה הכי בסיסית: למי, לפי דעתה של ישראל, שייכת האדמה הזאת. וישראל, בעקשנות של בתולה צנועה שנשאלה שאלה גסה, מסרבת להשיב. או אם תרצו דימוי אחר: כמו עבריין מנוסה שנתפס על חם, היא שומרת על זכות השתיקה. אכן במצב הזה, של שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה שותק כמו גנב, כל העולם אומר תהיה כולה של הפלשתינים.
אבל הכשלון הישראלי הענק הזה התרחש כולו בשדה המדיני והתקשורתי. בתחום המשפטי הוא עדיין לא קרה. מבחינה משפטית, מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום ביסוס לטענת האדמה הפלשתינית הכבושה. כיון שמאז בריאת האדם ועד היום, מעולם לא היתה קיימת מדינה פלשתינית, הרי יכולים להיות שטחים שלדעתו של פלוני או אלמוני, מן הראוי שבעתיד יהיו שטחים פלשתיניים, אבל בהווה שום פיסת אדמה איננה יכולה להיות אדמה פלשתינית, ואיננה יכולה להיות כבושה בידי ישראל. מצד שני, החוק הבינלאומי דווקא הכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ אבותיו, ואין ספק שיהודה ושומרון הם לב ליבה של ארץ ישראל ההיסטורית, ועדיין לא קיים שום מסמך בינלאומי או החלטה בעלת תוקף בחוק הבינלאומי, הקובעים את גבולותיה של זכות זו של העם היהודי.
אפילו הפלשתינים עצמם חתמו על מסמך בינלאומי, הסכם אוסלו, בו נאמר ששאלת הגבולות פתוחה, ותידון במו"מ על הסדר הקבע. זוהי הסכמה לעקרון שלא כל רגב אדמה מעבר לקו הירוק הוא פלשתיני, אלא מדובר בשתי טענות בעלות, שתיהן לגיטימיות, שיש צורך למצוא פשרה ביניהן.
להלחם נגד הכיבוש
האמירה "אנחנו לא כובשים, זו האדמה שלנו", יותר הגיונית, יותר חשובה, יותר משמעותית, ויותר נשמעת בעולם, מכל תירוצי הביטחון ונימוקי האסטרטגיה. ועל כל פנים היא היחידה שיכולה להועיל, אם ישראל לא רוצה למצוא את מנהיגיה ומפקדי צבאה, יושבים על ספסל הנאשמים בכל מיני בתי דין בעולם. שלושים ושבע שנה ישראל סירבה לדבר על זה. משום מה היה נדמה למסביריה שטענת הבעלות היא עניין פרימיטיבי שנשמע לא טוב, ועדיף להמציא תירוצים, להאשים את הצד השני, לדבר על ביטחון, ולתת הבטחות נסיגה מעורפלות ובלתי מחייבות, ובלבד לא לומר שלפי אמונתנו זו האדמה שלנו, ארץ קודשנו ונחלת אבותינו. האמירה היחידה שהופכת אותנו ממפלצות כיבוש לבני אדם שיש צורך להקשיב לטענותיהם.
יכול להיות שהדיון בהאג יכריח אותנו סוף סוף להפסיק להשתמש בזכות השתיקה, ולהתחיל להלחם נגד הכיבוש. אחרי כל שנות ההזנחה, זה לא יהיה קל בשום זירה בינלאומית, אבל מכל הזירות האפשריות הזירה המשפטית היא היותר מתאימה להתחיל במהפך. ככל שיהיה הרכב בית הדין אנטי ישראלי ועויין, עדיין זהו פורום של אנשי משפט, ובחוק הבינלאומי הקייס שלנו יותר חזק משל הפלשתינים. ואפילו אם נפסיד בהאג, אם התחלנו להלחם את המלחמה האמיתית על שמנו הטוב, אם סוף סוף השמענו רשמית את הטענה שהשטחים אינם פלשתיניים, ואנחנו איננו כובשים, כבר היה כדאי.