הודו -- מיליארד תושבים. ביניהם מסתובבים אלפי ישראלים בשנה. צעירים. מחפשים -- את עצמם ואת זהותם. בכפרים מסוימים, רוב השלטים בעברית. יש מי שנוסע לחפש את משמעות החיים, ויש הנוסע כדי "להתאוורר". יש מי שנוסע כדי להתרחק מההמולה ולהיות לבד, ויש הנוסע כי כולם נוסעים. המשותף לרוב המטיילים, זה הפתיחות לשמוע. רחוקים מהמירוץ היום יומי בארץ, מנותקים ממבזקי החדשות, יש שלווה המאפשרת התבוננות. אך במה יתבוננו וממה יטעמו? האם ימצאו "טעם חיים" רק בסוגי עבודה זרה משונים? האם יש שמחה חוץ מזו המתודלקת באמצעים כימיקליים, במסיבות הטרנס של FULLMOON הנמשכות שלושה ימים ברצף בחופי אנג'ונה בגואה?
אמנם, מזמן יש בהודו עוגן של פעילות יהודית. אך היא מסוג מאוד מסוים ולרבים מהצעירים היא לא מתאימה. הם צמאים לתורה ארץ-ישראלית. למפגש חי עם תורה המחוברת לחיים ולארץ, המחנכת את בעליה לשירות צבאי והיוצקת תוכן לחיים ולא מדכאת אותם.
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות ספוראדיים לקדם פעילות ברוח ציונית תורנית בהודו. אך כעת החלטנו לעשות מעשה: להקים עמותה ולמסד פעילות שיטתית, ברוח דתית ציונית, עם הפנים לאחים הנוסעים כה רחוק בכדי לחפש את עצמם. לעמותה קראנו "לב יהודי" ולהקמתה חברנו כמה חברים, ביניהם הרב יהושע שפירא, אבי רט, יונה גודמן, זאב שוורץ, ישראל זעירא ועוד. בשלב ראשון נשכר בית לשנה בכפר ארמבול, על חופה הצפוני של גואה (חצי שעה מאנג'ונה ומסיבותיה). בשלב שני, שלחנו לבית משפחה עם ילדים לשלושה חודשים. המשפחה, מישוב דתי בגולן, פתחה את הבית אך בעיקר את הלב. התוצאות לא איחרו לבוא. זרימה בלתי פוסקת של אורחים. זה ליום וזה לשבוע, זה מחפש ללמוד תורה וזה נאבק בהתמכרותו. קבלות שבת המוניות, בהשתתפות עשרות ישראלים, אשר לראשונה בחייהם טעמו שבת במשפחה דתית.
סיפרה לנו אחת הישראליות, עם דמעות בעיניים, כיצד באותה משפחה יש מנהג ייחודי. בערב שבת, לפני קידוש, הבעל שר לאישתו "אשת חיל". ממש כך...! היא מעולם לא ראתה מעשה כה יפה. לדבריה, זה סוג הבית שהיא הייתה רוצה. הם התרגשו מהשבת ומהמפגש הבלתי אמצעי עם אורח חיים המבוסס על אדני תורה. אך מה שבעיקר שבה את הלבבות, היה המפגש החי עם משפחה דתית, בתוך ביתה. לכולם זה היה מפגש ראשון עם העוצמה של חיי משפחה, של בני זוג וילדים, שחייהם שורשיים, מלאי אהבה וחתירה למשמעות.
העניין תופס עוד ועוד תאוצה. לפני שבוע יצאה המשפחה השלישית, הפעם מגוש קטיף. הפעילות הציונית דתית בהודו נמשכת, אך למרבה הפלא, היא גם חוזרת ארצה. המשפחה הראשונה חזרה ארצה, וכך גם רבים מהמטיילים הישראלים שהם פגשו בהודו. הישראליים ממשיכים לחפש, מיוזמתם, את הטעם היהודי שהם פגשו לראשונה בגואה. יש רצון אמיתי להמשך הקשר. הם מתקשרים או קופצים לבקר, באמצע השבוע או בשבת. לא מזמן התקבצו יחד כשמונים ישראלים, "יוצאי הודו", לשבת משותפת אצל המשפחה מהגולן שהם פגשו בגואה. כולם רוצים להמשיך ללמוד ולהכיר, לחוות שוב טעמה של שבת ובעיקר, את עוצמת המפגש עם חיי משפחה תורניים.
והטענה הנוקבת מכל: איפה אתם? למה צריך לנסוע עד הודו בכדי לחוות שבת במשפחה ציונית דתית שורשית? למה צריך להתנסות בכל מיני עבודות זרות, עד שאתם מגלים לנו שהאוצר טמון מתחת לגשר של כולנו?
המסקנות רבות. בין השאר:
א. הפעילות של עמותת "לב יהודי" בהודו קלעה לצורך אמיתי. היא מצליחה ליצור קשר עם מאות ישראלים בשלב בו הם מחפשים ופתוחים לשמוע. רחוק מן הבית וקרוב אל הלב. צריך למצוא דרכים ואמצעים להרחיב את הפעילות בהודו, ולבסס את המשך הפעילות עם החוזרים (תרתי משמע) לכאן.
ב. אנחנו "פאשלונרים". איך יתכן שצריך לטוס במשך עשרות שעות לארץ ההינדים, בכדי לפגוש אחים הגרים בבית ממול? אנחנו מסוגרים מידי ומתביישים מידי. לעיתים, מרוב עדינות, אנו מפקירים את אחינו.
ג. השיטה של דוכני הסברה ברחובה של עיר, עם נרות או תפילין, חוברות או דפי הסבר אינה מספקת. היא רק קצה קרחון בשביל ליצור קשר משמעותי. קשר שחייב להוליד מפגשים בבית, מפגשים של אנשים ובעיקר - של לבבות.
עמותת "לב יהודי" מופעלת בהתנדבות. את הוצאות המשפחה השלישית שילם אחד מחברי העמותה מכיסו. תרומות להרחבת הפעילות בהודו ובדרו"א יתקבלו בברכה: 436797 (052) - זאב
"ואמרתם ביום ההוא- הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו הזכירו כי נשגב שמו"
יונה גודמן הוא ראש המכון לחינוך ואמונה בימינו, מכללת אורות אלקנה
אמנם, מזמן יש בהודו עוגן של פעילות יהודית. אך היא מסוג מאוד מסוים ולרבים מהצעירים היא לא מתאימה. הם צמאים לתורה ארץ-ישראלית. למפגש חי עם תורה המחוברת לחיים ולארץ, המחנכת את בעליה לשירות צבאי והיוצקת תוכן לחיים ולא מדכאת אותם.
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות ספוראדיים לקדם פעילות ברוח ציונית תורנית בהודו. אך כעת החלטנו לעשות מעשה: להקים עמותה ולמסד פעילות שיטתית, ברוח דתית ציונית, עם הפנים לאחים הנוסעים כה רחוק בכדי לחפש את עצמם. לעמותה קראנו "לב יהודי" ולהקמתה חברנו כמה חברים, ביניהם הרב יהושע שפירא, אבי רט, יונה גודמן, זאב שוורץ, ישראל זעירא ועוד. בשלב ראשון נשכר בית לשנה בכפר ארמבול, על חופה הצפוני של גואה (חצי שעה מאנג'ונה ומסיבותיה). בשלב שני, שלחנו לבית משפחה עם ילדים לשלושה חודשים. המשפחה, מישוב דתי בגולן, פתחה את הבית אך בעיקר את הלב. התוצאות לא איחרו לבוא. זרימה בלתי פוסקת של אורחים. זה ליום וזה לשבוע, זה מחפש ללמוד תורה וזה נאבק בהתמכרותו. קבלות שבת המוניות, בהשתתפות עשרות ישראלים, אשר לראשונה בחייהם טעמו שבת במשפחה דתית.
סיפרה לנו אחת הישראליות, עם דמעות בעיניים, כיצד באותה משפחה יש מנהג ייחודי. בערב שבת, לפני קידוש, הבעל שר לאישתו "אשת חיל". ממש כך...! היא מעולם לא ראתה מעשה כה יפה. לדבריה, זה סוג הבית שהיא הייתה רוצה. הם התרגשו מהשבת ומהמפגש הבלתי אמצעי עם אורח חיים המבוסס על אדני תורה. אך מה שבעיקר שבה את הלבבות, היה המפגש החי עם משפחה דתית, בתוך ביתה. לכולם זה היה מפגש ראשון עם העוצמה של חיי משפחה, של בני זוג וילדים, שחייהם שורשיים, מלאי אהבה וחתירה למשמעות.
העניין תופס עוד ועוד תאוצה. לפני שבוע יצאה המשפחה השלישית, הפעם מגוש קטיף. הפעילות הציונית דתית בהודו נמשכת, אך למרבה הפלא, היא גם חוזרת ארצה. המשפחה הראשונה חזרה ארצה, וכך גם רבים מהמטיילים הישראלים שהם פגשו בהודו. הישראליים ממשיכים לחפש, מיוזמתם, את הטעם היהודי שהם פגשו לראשונה בגואה. יש רצון אמיתי להמשך הקשר. הם מתקשרים או קופצים לבקר, באמצע השבוע או בשבת. לא מזמן התקבצו יחד כשמונים ישראלים, "יוצאי הודו", לשבת משותפת אצל המשפחה מהגולן שהם פגשו בגואה. כולם רוצים להמשיך ללמוד ולהכיר, לחוות שוב טעמה של שבת ובעיקר, את עוצמת המפגש עם חיי משפחה תורניים.
והטענה הנוקבת מכל: איפה אתם? למה צריך לנסוע עד הודו בכדי לחוות שבת במשפחה ציונית דתית שורשית? למה צריך להתנסות בכל מיני עבודות זרות, עד שאתם מגלים לנו שהאוצר טמון מתחת לגשר של כולנו?
המסקנות רבות. בין השאר:
א. הפעילות של עמותת "לב יהודי" בהודו קלעה לצורך אמיתי. היא מצליחה ליצור קשר עם מאות ישראלים בשלב בו הם מחפשים ופתוחים לשמוע. רחוק מן הבית וקרוב אל הלב. צריך למצוא דרכים ואמצעים להרחיב את הפעילות בהודו, ולבסס את המשך הפעילות עם החוזרים (תרתי משמע) לכאן.
ב. אנחנו "פאשלונרים". איך יתכן שצריך לטוס במשך עשרות שעות לארץ ההינדים, בכדי לפגוש אחים הגרים בבית ממול? אנחנו מסוגרים מידי ומתביישים מידי. לעיתים, מרוב עדינות, אנו מפקירים את אחינו.
ג. השיטה של דוכני הסברה ברחובה של עיר, עם נרות או תפילין, חוברות או דפי הסבר אינה מספקת. היא רק קצה קרחון בשביל ליצור קשר משמעותי. קשר שחייב להוליד מפגשים בבית, מפגשים של אנשים ובעיקר - של לבבות.
עמותת "לב יהודי" מופעלת בהתנדבות. את הוצאות המשפחה השלישית שילם אחד מחברי העמותה מכיסו. תרומות להרחבת הפעילות בהודו ובדרו"א יתקבלו בברכה: 436797 (052) - זאב
"ואמרתם ביום ההוא- הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו הזכירו כי נשגב שמו"
יונה גודמן הוא ראש המכון לחינוך ואמונה בימינו, מכללת אורות אלקנה