במהלך שיחות קמפ-דייויד 2000 הוטבע המושג האלמותי "מעבה האדמה", שנועד לציין פשרה טריטוריאלית אנכית (!) מבית מדרשם של אהוד ברק ושלמה בן-עמי: הערבים יקבלו את הר-הבית, מקום בית המקדש וערש האומה היהודית, ואילו היהודים יקבלו את "מעבה האדמה", כלומר את החללים באדמה שמתחת להר-הבית. התשובה הערבית הצפויה לא אחרה לבוא. בספטמבר 2000 פתח ערפאת במלחמת אוסלו, שנועדה ליישם את הפשרה הטריטוריאלית האנכית בכל רחבי הארץ: הערבים יקבלו את הארץ, ואילו היהודים יקברו את חלליהם במעבה האדמה.
בדרכים שונות משדרת מדינת ישראל את נכונותה לסגת, להסתגר מאחורי גדר ולהתחפר ב"מעבה האדמה". בעקבות לחץ ציבורי לא מתון של בעלי עניין, קבלנים, פוליטיקאים ועיתונאים המגויסים למענם שמונעים בעזות מצח הבעת דעה שונה משלהם, נגררה ממשלתה "הימנית" של ישראל להרפתקה של בניית גדר מדינית החופפת ברובה את "הקו הירוק", במקום גדר ביטחונית סביב מוקדי הטרור. כמובן שגדר זו ארוכה יותר, יקרה יותר, ואיטית יותר להקמה, אבל להשקפה זו אין זכות כניסה לאמצעי השידור "הממלכתיים".
אין אדם צריך להיות מומחה לכדורגל כדי להבין שקבוצה העולה למגרש ומפעילה את שיטת ה"בונקר" יכולה במקרה הטוב לא להפסיד, אבל לעולם היא לא תנצח. כך גם אי אפשר לנצח את הטרור על-ידי התחפרות ב"בונקר". תופעת הגידור מתפשטת גם ליישובים יהודיים רבים בתוך "הקו הירוק", וממחישה את מנטליות "מעבה האדמה", הגירסה הישראלית למדיניות בת היענה. ביישובים הערביים משני צדי הקו אין זכר לגידור או לפחד.
דוגמא אחרת: לאחרונה אושר התוואי של מסילת הרכבת החדשה לירושלים. מסתבר שהתוואי שאושר עובר ב-....... "מעבה האדמה": 17 ק"מ ממנו, משער הגיא מזרחה, ייסללו במנהרה מתחת להרי יהודה וירושלים. קצה התוואי יהיה בתחנת רכבת כמעט מחתרתית בירושלים, עשרות מטרים מתחת לאדמה. משם יעלו היהודים במעליות עד שיראו את אור היום ואת עיר בירתם. דווקא הקטע ההררי והיפה של הדרך ייעשה ב"מעבה האדמה". אפשר היה להשלים עם פתרון הנדסי יקר ומסובך זה אם לא היתה דרך אחרת. קשה להשלים עם ההגיון המעוות הכרוך בכך כאשר קילומטרים ספורים בלבד צפונה יותר מצוי תוואי טבעי, נוח ובטוח יותר המוביל מהשפלה לירושלים: מעלה בית חורון (כביש 443), מאזור מודיעין ועד בירת ישראל. מדובר במעלה בעל שיפוע מתון, שבו השתמשו יהושע בן-נון ויהודה המכבי, כמו גם כובשים זרים שהגיעו לארץ בתקופות שונות, ובאופן טבעי בחרו בדרך זו. התוואי מתאים יותר מבחינה תחבורתית, בטיחותית ונופית. חסרונו: הוא חורג במקצת מן "הקו הירוק", קו שאפילו בהסכמי שביתת הנשק מ-1949 נקבע שלא ישמש כגבול.
אישור התוואי בתוך מיטת סדום של "הקו הירוק" משמעותו אינה רק החלטה על פתרון הנדסי הרפתקני שאינו מחויב המציאות. פירושו הוא שמדינת ישראל "החזקה" מצטמקת ומתכווצת בתוך פרוזדור ירושלים, אותו חבל ארץ צר בין השפלה לירושלים, שמרבית אזרחיה הנוכחיים כלל אינם מודעים לצורתו ולמשמעויותיו.
ועוד דוגמא: תביעת "הירוקים" להכניס את קטע 18 של כביש חוצה ישראל ממחלף עירון למחלף אליקים למנהרה, במטרה לא לפגוע בנוף. דווקא ממי שאמור לקרב את הישראלים לנוף ניתן היה לצפות לגישה אחרת, גישה שתאפשר לנהגים ליהנות בנוף, במקום לנסוע ב-....."מעבה האדמה". אגב, כביש חוצה ישראל, המעורר את זעם "הירוקים", הוא הרבה-הרבה יותר ידידותי לנוף ולסביבה מאשר הגדר המקבילה לו ולפעמים נושקת לו. מוטב היה לו היו מפנים את מרצם נגד "הפיל הלבן" הפוצע את הארץ, ואשר מניעיו פוליטיים: להחזיר את ישראל לגבולות "הקו הירוק" ואין לו קשר אמיתי לביטחון.
באופן סמלי, לא מכבר התבשרנו שהממשלה בונה לעצמה בונקר תת-קרקעי ענק בהרי ירושלים. כאשר ישראל מוכנה להסתפק ב"מעבה האדמה" של קודש הקודשים, להתחפר ולהסתגר ב"גבולות אושוויץ" ובמגבלות פרוזדור ירושלים, לסלול דרכים תת-קרקעיות בין עריה הראשיות, קרוב לוודאי שמדובר בבעיה פסיכולוגית קלינית וחברתית חמורה המחייבת מחקר וליבון: מנטליות "מעבה האדמה".
בדרכים שונות משדרת מדינת ישראל את נכונותה לסגת, להסתגר מאחורי גדר ולהתחפר ב"מעבה האדמה". בעקבות לחץ ציבורי לא מתון של בעלי עניין, קבלנים, פוליטיקאים ועיתונאים המגויסים למענם שמונעים בעזות מצח הבעת דעה שונה משלהם, נגררה ממשלתה "הימנית" של ישראל להרפתקה של בניית גדר מדינית החופפת ברובה את "הקו הירוק", במקום גדר ביטחונית סביב מוקדי הטרור. כמובן שגדר זו ארוכה יותר, יקרה יותר, ואיטית יותר להקמה, אבל להשקפה זו אין זכות כניסה לאמצעי השידור "הממלכתיים".
אין אדם צריך להיות מומחה לכדורגל כדי להבין שקבוצה העולה למגרש ומפעילה את שיטת ה"בונקר" יכולה במקרה הטוב לא להפסיד, אבל לעולם היא לא תנצח. כך גם אי אפשר לנצח את הטרור על-ידי התחפרות ב"בונקר". תופעת הגידור מתפשטת גם ליישובים יהודיים רבים בתוך "הקו הירוק", וממחישה את מנטליות "מעבה האדמה", הגירסה הישראלית למדיניות בת היענה. ביישובים הערביים משני צדי הקו אין זכר לגידור או לפחד.
דוגמא אחרת: לאחרונה אושר התוואי של מסילת הרכבת החדשה לירושלים. מסתבר שהתוואי שאושר עובר ב-....... "מעבה האדמה": 17 ק"מ ממנו, משער הגיא מזרחה, ייסללו במנהרה מתחת להרי יהודה וירושלים. קצה התוואי יהיה בתחנת רכבת כמעט מחתרתית בירושלים, עשרות מטרים מתחת לאדמה. משם יעלו היהודים במעליות עד שיראו את אור היום ואת עיר בירתם. דווקא הקטע ההררי והיפה של הדרך ייעשה ב"מעבה האדמה". אפשר היה להשלים עם פתרון הנדסי יקר ומסובך זה אם לא היתה דרך אחרת. קשה להשלים עם ההגיון המעוות הכרוך בכך כאשר קילומטרים ספורים בלבד צפונה יותר מצוי תוואי טבעי, נוח ובטוח יותר המוביל מהשפלה לירושלים: מעלה בית חורון (כביש 443), מאזור מודיעין ועד בירת ישראל. מדובר במעלה בעל שיפוע מתון, שבו השתמשו יהושע בן-נון ויהודה המכבי, כמו גם כובשים זרים שהגיעו לארץ בתקופות שונות, ובאופן טבעי בחרו בדרך זו. התוואי מתאים יותר מבחינה תחבורתית, בטיחותית ונופית. חסרונו: הוא חורג במקצת מן "הקו הירוק", קו שאפילו בהסכמי שביתת הנשק מ-1949 נקבע שלא ישמש כגבול.
אישור התוואי בתוך מיטת סדום של "הקו הירוק" משמעותו אינה רק החלטה על פתרון הנדסי הרפתקני שאינו מחויב המציאות. פירושו הוא שמדינת ישראל "החזקה" מצטמקת ומתכווצת בתוך פרוזדור ירושלים, אותו חבל ארץ צר בין השפלה לירושלים, שמרבית אזרחיה הנוכחיים כלל אינם מודעים לצורתו ולמשמעויותיו.
ועוד דוגמא: תביעת "הירוקים" להכניס את קטע 18 של כביש חוצה ישראל ממחלף עירון למחלף אליקים למנהרה, במטרה לא לפגוע בנוף. דווקא ממי שאמור לקרב את הישראלים לנוף ניתן היה לצפות לגישה אחרת, גישה שתאפשר לנהגים ליהנות בנוף, במקום לנסוע ב-....."מעבה האדמה". אגב, כביש חוצה ישראל, המעורר את זעם "הירוקים", הוא הרבה-הרבה יותר ידידותי לנוף ולסביבה מאשר הגדר המקבילה לו ולפעמים נושקת לו. מוטב היה לו היו מפנים את מרצם נגד "הפיל הלבן" הפוצע את הארץ, ואשר מניעיו פוליטיים: להחזיר את ישראל לגבולות "הקו הירוק" ואין לו קשר אמיתי לביטחון.
באופן סמלי, לא מכבר התבשרנו שהממשלה בונה לעצמה בונקר תת-קרקעי ענק בהרי ירושלים. כאשר ישראל מוכנה להסתפק ב"מעבה האדמה" של קודש הקודשים, להתחפר ולהסתגר ב"גבולות אושוויץ" ובמגבלות פרוזדור ירושלים, לסלול דרכים תת-קרקעיות בין עריה הראשיות, קרוב לוודאי שמדובר בבעיה פסיכולוגית קלינית וחברתית חמורה המחייבת מחקר וליבון: מנטליות "מעבה האדמה".