ספר שמות עוסק בתהליך המעבר ממבנה של משפחה להיווצרות עם, עם ישראל. למרות זאת, אנו רואים כי אין התהליך מביא לירידת קרנה של המשפחה. אדרבה, התורה מדגישה את התא המשפחתי כיסוד לאומה. "קחו לכם שה לבית אבות שה לבית".
המשפחה מהווה את בסיס החינוך וההטמעה לערכי החיים היסודיים של האדם והאומה.
המשפחה היא יסוד שבו האדם לומד כי אין הוא לבד בעולם וכי חייו אינם רק שלו. המשפחה מלמדת את האדם כי הוא חוליה בשרשרת ארוכה המתחילה לפניו ותימשך לאחר מכן בצאצאיו.
הרב הירש כותב כי משפחה באה מלשון "ספח" שעניינו להסתפח, להיות חלק. כמו השפחה שהיא נלווית למשפחה. "שפחה - נראה דעת הפותרים מעניין ספח, שנספחה על הבית ועל המשפחה". (ד"ר מנדלקורן. וכן באבן שושן)
תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש כי משפחה עניינה ייחוס. (שם) על פי התורה זהות האדם היא במשפחתו. על שאלת: מי אתה? ישיב אדם בקריאת שם אבותיו. יחוסו של אדם ומקומו בתוך אילן היוחסין הוא המגדיר אותו כפרט שיש לו משמעות.
הבית היהודי הוא מקום החינוך העיקרי של האדם. כל אחד גדל על ברכי הוריו. לא בכדי מצוה התורה בקרבן פסח לעשותו "איש שה לבית אבות שה לבית". רק לאחר מכן "אם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות". במשפחה מתחילה כל עבודת החינוך היסודית של כל אדם. המשפחה מעבירה את התרבות והערכים מדור לדור ובכך היא מחזקת הכרה זו ומפנימה את הערך הזה לחיי האדם.
אך קיימים עוד שני ערכים אשר מחודדים ומועברים לאדם בעיקר במשפחה, והם: נאמנות ואחריות הדדית.
הנאמנות נלמדת בראש ובראשונה מנאמנות ההורים זה לזה. ההתחייבות של בני הזוג לדאוג זה לזה ולהיות שותפים לחיים מלמדת על קשר של אמת מתוך מחויבות. לאחר מכן, נאמנות ההורים לילדיהם ונאמנות האחים זה לזה. אחים מלשון אחווה. משה רבינו, אף שגדל בבית פרעה נשאר נאמן למשפחתו. הוא מבין מי הם אחיו ולמי הוא צריך לדאוג. "ויגדל ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". בבתים שהנאמנות קיימת, החינוך לרגישות כלפי האחר, למחויבות ולקבלת מגבלות, מועבר ומוטבע בנפש של כל חלקי המשפחה מה שישפיע גם על התנהגות האדם ביחסו לחברה ולמקום עבודתו.
את האחריות יונקים כל ילד וילדה מהמשפחה. אין ההורים יכולים לומר כי אין להם זמן או חשק לספק צורכיהם. מי שרוצה להרגיש "חופשי" ופטור ממחויבויות, לא יקים משפחה.
כך מסכם זאת הרמב"ם: "שהאחווה והאהבה והעזרה נעשית שלמה בקרובים ביחס, עד שאפילו השבט האחד כאשר אב אחד כוללם ואפילו רחוק, תהיה ביניהם מחמת כך אהבה ועזרה זה לזה, וחמלה זה על זה שהיא החשובה ביותר במטרות התורה. ומחמת עניין זה נאסרה הקדשה, כי "יש בכך הפסד הייחוסים, ויהיה הנולד ממנה זר לבני אדם, אינו מכיר משפחה, ולא שום משפחה מכירה אותו, וזה מצב גרוע בשבילו ובשביל יולדו " (מורה נבוכים חלק ג, מט)
הורים שפרצו חוק אינם יודעים את ילדיהם וילדיהם אינם יודעים אותם. מציאות של פריצת מסגרות המשפחה וטהרתה גורמת שאין להורים המשך ראוי, ולבניהם אין ראשית ראויה. בשעה שאדם מרגיש כי הוא לבדו בעולם וכי אין לו ראשית גם לא המשך, עלולה להיווצר אצלו תודעת "אני ואפסי" והתנהגות פרועה הדורשת מכולם להיכנע לקפריזות שלו. יתרה מכך, אדם כזה מלא בתסכול על חייו האבודים, הקצרים והלא משמעותיים. מצב זה מוביל אדם להתנהגות משחיתה ומזיקה הנובעת מהתפרצות התסכול וחוסר משמעות החיים.
לצערנו, אנו עדים לירידת קרנה של המשפחה. יש הטוענים כי זה דבר שעבר זמנו, וגם חלק מאלה המקימים משפחה משקיעים פחות ופחות בחיי המשפחה ושוקעים עד צוואר בעבודתם ובעיסוקיהם האחרים. המשפחה כמקום של אחווה, חיים ביחד תוך עזרה, רגישות ואחריות, שכמעט אינן מוצאות ביטוין בחיים. צריך לחפש בנרות ובזכוכית מגדלת מפגש משפחתי של כל חלקי המשפחה לזמן משמעותי רגוע וערכי .
מילים אינן יכולות להוות תחליף למציאות החיים של משפחה, גם לא מילים יפות כ"אהבה". אלו נשארות תלושות וחסרות כאשר החיים מתנהלים בדרך שאין בה מחויבות ואחריות אמיתית ואין בהם את ערכי המשפחה.
כאשר ערך המשפחה מתערער, בשעה שאדם מרגיש כי הוא לבדו בעולם ואין הוא חוליה בשרשרת, אין לו ראשית, אין לו המשך ואין משמעות לחייו. כאשר אין הוא יונק מגיל צעיר את ערכי הנאמנות והאחריות, אין להתפלא על איבוד צלם האנוש שאנו עדים לו.
חיי עם ישראל הוא סיפורה של משפחה. המשפחה על כל גלגוליה, ירידותיה ועליותיה. משפחה היורדת למצרים ושם נאבקת על חייה. גאולת מצרים אותה מובילה משפחה (אהרון, משה ומרים), גאולה הקשורה במיילדות העבריות אשר זוכות ל"בתים".
גם הגדרת ההשתייכות לעם ישראל היא הגדרה משפחתית. בניגוד לכל אומה ולשון שהשתייכות תלויה בקבלת הפרט את תרבותה של האומה אליה הוא מצטרף ושפתה הרי שבעם ישראל ההגדרה היא: מי שנולד לאמה יהודיה, דהיינו, למשפחה היהודית.
עם ישראל צומח דרך המשפחה. אין הוא אוסף של אנשים המתגבשים לאומה, כי אם "בני ישראל", משפחת "בית יעקב" המתהווה לאומה.
המשפחה היא תא לאומי קטן. היא מביאה את האומה אל תוך הבית ולתוך לבו של כל יחיד ויחיד.
המשפחה מהווה את בסיס החינוך וההטמעה לערכי החיים היסודיים של האדם והאומה.
המשפחה היא יסוד שבו האדם לומד כי אין הוא לבד בעולם וכי חייו אינם רק שלו. המשפחה מלמדת את האדם כי הוא חוליה בשרשרת ארוכה המתחילה לפניו ותימשך לאחר מכן בצאצאיו.
הרב הירש כותב כי משפחה באה מלשון "ספח" שעניינו להסתפח, להיות חלק. כמו השפחה שהיא נלווית למשפחה. "שפחה - נראה דעת הפותרים מעניין ספח, שנספחה על הבית ועל המשפחה". (ד"ר מנדלקורן. וכן באבן שושן)
תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש כי משפחה עניינה ייחוס. (שם) על פי התורה זהות האדם היא במשפחתו. על שאלת: מי אתה? ישיב אדם בקריאת שם אבותיו. יחוסו של אדם ומקומו בתוך אילן היוחסין הוא המגדיר אותו כפרט שיש לו משמעות.
הבית היהודי הוא מקום החינוך העיקרי של האדם. כל אחד גדל על ברכי הוריו. לא בכדי מצוה התורה בקרבן פסח לעשותו "איש שה לבית אבות שה לבית". רק לאחר מכן "אם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות". במשפחה מתחילה כל עבודת החינוך היסודית של כל אדם. המשפחה מעבירה את התרבות והערכים מדור לדור ובכך היא מחזקת הכרה זו ומפנימה את הערך הזה לחיי האדם.
אך קיימים עוד שני ערכים אשר מחודדים ומועברים לאדם בעיקר במשפחה, והם: נאמנות ואחריות הדדית.
הנאמנות נלמדת בראש ובראשונה מנאמנות ההורים זה לזה. ההתחייבות של בני הזוג לדאוג זה לזה ולהיות שותפים לחיים מלמדת על קשר של אמת מתוך מחויבות. לאחר מכן, נאמנות ההורים לילדיהם ונאמנות האחים זה לזה. אחים מלשון אחווה. משה רבינו, אף שגדל בבית פרעה נשאר נאמן למשפחתו. הוא מבין מי הם אחיו ולמי הוא צריך לדאוג. "ויגדל ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". בבתים שהנאמנות קיימת, החינוך לרגישות כלפי האחר, למחויבות ולקבלת מגבלות, מועבר ומוטבע בנפש של כל חלקי המשפחה מה שישפיע גם על התנהגות האדם ביחסו לחברה ולמקום עבודתו.
את האחריות יונקים כל ילד וילדה מהמשפחה. אין ההורים יכולים לומר כי אין להם זמן או חשק לספק צורכיהם. מי שרוצה להרגיש "חופשי" ופטור ממחויבויות, לא יקים משפחה.
כך מסכם זאת הרמב"ם: "שהאחווה והאהבה והעזרה נעשית שלמה בקרובים ביחס, עד שאפילו השבט האחד כאשר אב אחד כוללם ואפילו רחוק, תהיה ביניהם מחמת כך אהבה ועזרה זה לזה, וחמלה זה על זה שהיא החשובה ביותר במטרות התורה. ומחמת עניין זה נאסרה הקדשה, כי "יש בכך הפסד הייחוסים, ויהיה הנולד ממנה זר לבני אדם, אינו מכיר משפחה, ולא שום משפחה מכירה אותו, וזה מצב גרוע בשבילו ובשביל יולדו " (מורה נבוכים חלק ג, מט)
הורים שפרצו חוק אינם יודעים את ילדיהם וילדיהם אינם יודעים אותם. מציאות של פריצת מסגרות המשפחה וטהרתה גורמת שאין להורים המשך ראוי, ולבניהם אין ראשית ראויה. בשעה שאדם מרגיש כי הוא לבדו בעולם וכי אין לו ראשית גם לא המשך, עלולה להיווצר אצלו תודעת "אני ואפסי" והתנהגות פרועה הדורשת מכולם להיכנע לקפריזות שלו. יתרה מכך, אדם כזה מלא בתסכול על חייו האבודים, הקצרים והלא משמעותיים. מצב זה מוביל אדם להתנהגות משחיתה ומזיקה הנובעת מהתפרצות התסכול וחוסר משמעות החיים.
לצערנו, אנו עדים לירידת קרנה של המשפחה. יש הטוענים כי זה דבר שעבר זמנו, וגם חלק מאלה המקימים משפחה משקיעים פחות ופחות בחיי המשפחה ושוקעים עד צוואר בעבודתם ובעיסוקיהם האחרים. המשפחה כמקום של אחווה, חיים ביחד תוך עזרה, רגישות ואחריות, שכמעט אינן מוצאות ביטוין בחיים. צריך לחפש בנרות ובזכוכית מגדלת מפגש משפחתי של כל חלקי המשפחה לזמן משמעותי רגוע וערכי .
מילים אינן יכולות להוות תחליף למציאות החיים של משפחה, גם לא מילים יפות כ"אהבה". אלו נשארות תלושות וחסרות כאשר החיים מתנהלים בדרך שאין בה מחויבות ואחריות אמיתית ואין בהם את ערכי המשפחה.
כאשר ערך המשפחה מתערער, בשעה שאדם מרגיש כי הוא לבדו בעולם ואין הוא חוליה בשרשרת, אין לו ראשית, אין לו המשך ואין משמעות לחייו. כאשר אין הוא יונק מגיל צעיר את ערכי הנאמנות והאחריות, אין להתפלא על איבוד צלם האנוש שאנו עדים לו.
חיי עם ישראל הוא סיפורה של משפחה. המשפחה על כל גלגוליה, ירידותיה ועליותיה. משפחה היורדת למצרים ושם נאבקת על חייה. גאולת מצרים אותה מובילה משפחה (אהרון, משה ומרים), גאולה הקשורה במיילדות העבריות אשר זוכות ל"בתים".
גם הגדרת ההשתייכות לעם ישראל היא הגדרה משפחתית. בניגוד לכל אומה ולשון שהשתייכות תלויה בקבלת הפרט את תרבותה של האומה אליה הוא מצטרף ושפתה הרי שבעם ישראל ההגדרה היא: מי שנולד לאמה יהודיה, דהיינו, למשפחה היהודית.
עם ישראל צומח דרך המשפחה. אין הוא אוסף של אנשים המתגבשים לאומה, כי אם "בני ישראל", משפחת "בית יעקב" המתהווה לאומה.
המשפחה היא תא לאומי קטן. היא מביאה את האומה אל תוך הבית ולתוך לבו של כל יחיד ויחיד.