בעתון מעריב "סוף שבוע" פורסמה כתבה נרחבת וראיון עם שרית ויסמן , בראיון השתלחה שרית בצה"ל ובמתנחלים. המכתב המצורף נשלח לעיתון מעריב, אך המערכת סרבה לפרסם אותו.

קראתי את דבריך שפורסמו בעיתון מעריב בשבת האחרונה (3.1.04) ואני רוצה להביע את תנחומיי ולהשתתף בצערך.

עצוב היה לי לשמוע שאת מרגישה שאחיך, לאונרדו, נהרג סתם. חבל שאת חושבת שחייל שהולך ונלחם למען ארצו ועמו עושה זאת "סתם" ולא למען מטרה נעלה. אני חשבתי שבשביל זה את ואחיך התגייסתם. ועוד שאחיך בחר לשרת בקרבי כשהייתה לו אפשרות שלא, את עזרת לו ושניכם הפכתם עולמות בשביל זה. אני בטוחה שאחיך הבין את גודל השליחות הטמונה בשרותו בשטחים. שליחות גדולה זו טומנת בתוכה הקרבה אפילו אם זה אומר למות למען הגנת העם והארץ.

אני לא באה חלילה להעביר עליך ביקורת. מי כמוני שעברה כאב דומה כשאחי נרצח בהיותו מטייל בארצנו, מבינה שאין להעביר ביקורת. ומנסה אני להבינך.

מרגיז אותי שאת אומרת שלא צריך להגן על תושבי השטחים, והם צריכים להגן על עצמם. "מתנחלים" הם אזרחי המדינה, הם יושבים בשטחים של המדינה, והמדינה מעודדת את התיישבותם שם, ועל כן יש להגן עליהם הן מבחינת החוק והן מבחינה מוסרית.

ואל לך להתבלבל מי כאן הרוצחים ומי הנרצחים, מי האשם ומי הקורבן.

אולי אם באמת היו נמצאים חיילים בכל מקום והיו מגינים, האח שלי לא היה נרצח, אבל בניגוד אליך בהאשמתך את המתנחלים, אני לא רוצה להאשים אף אחד. אני לא חושבת שצה"ל אשם או המדינה. גם לא השמאלנים וממש לא ה"מתנחלים", האשמים היחידים כאן הם האויבים שלנו – הטרוריסטים הפלשתינאים.

את אומרת שהמדינה שלנו צריכה ניעור, שמישהו יגיד "די", ואני מסכימה איתך. אנשים צריכים להתעורר, אנשים כאן לא מבינים שמה שהערבים רוצים זה את ארצנו בלעדנו (אנטישמיות לשמה).

אנשים נהרגים כאן כל יום. אחרי 10 שנים מהסכם אוסלו ושלוש שנות אינטיפאדה אנשים לא מבינים שזו מלחמה על עצם קיומנו. ובמצב כזה אני דואגת לבני עמי, לכולם, לא משנה לאיזה קבוצה אידיאולוגית הם שייכים.

בוא נתרכז באחדות העם ובשיפור החוסן החברתי ולא בהאשמות כאלה או אחרות .

בתקווה לשלום אמיתי.

טליה
אחותו של אוהד בכרך הי"ד