נחמת שוטים. אבל, בכל דבר גרוע ניתן למצוא פינה, לפחות קטנה, שניתן להתנחם בה. בעסקת טננבאום ,הנוכחית, הנעשית עם החיזבאללה, יש פן של זוויות עקרוניות שהתחבאו בין השיטין. ולהן גם משמעויות נלוות, שהשלכותיהן יכולות להוות נקודות התייחסות גם בעתיד.
גזענות
גם הם, גם אנחנו וגם העולם כולו, מסכימים שיהודי אחד שווה יותר מערבי אחד. בעצם, ארבע מאות. אין שוויון. ולא נשמעה כל מחאה על הערך הגבוה של פדיון יהודי. גם גופה יהודית שווה בערכה לכמה וכמה גוויות נכריות. והאגודה לזכויות האזרח לא פצתה את פיה. הנקודה הזאת היא הנחה מוסכמת על העולם כולו.
כך, גם בהיבט אחר, איננו שומעים את תגובות שוחרי השוויון. ערבי שרוצח יהודי מקבל יחס של כבוד והוקרה בקרב בני עמו, שלא לדבר על מקלט והגנה. ואם הוא נכלא בכלא ישראלי, נעשים מאמצים כבירים לשחררו. ועפ"י ניסיון העבר, סיכוייו להשתחרר בטרם עת טובים. לעומת זאת, יהודי הפוגע בערבי. אין לו סיכוי להשתחרר לפני שיישא בעונשו המלא (כולל שליש שלעולם לא ינוכה). יש לכך תשובה בשם זכות השוויון בפני החוק, תשובה שאף אחד (וכל אחד מהזווית שלו) לא יאהב אותה. והיא לשחרר, בעסקה הנוכחית, גם יהודים שפגעו בערבים.
חוק ומשפט
משפט מקומם במיוחד התלווה לעסקה הזאת. כשדובר על האפשרות לשחרר את הרוצח קונטאר, האחראי למותם של ארבעה ישראלים, נכתב באחד העיתונים כי ההצעה היא "לערוך לו משפט חוזר שהוא ישתחרר בסופו". משמע, פסק הדין כבר נכתב מראש, המשפט הוא הצגה בלבד, ובית המשפט שותף לזילות הנוראה במעמדו, ביושרו ובעצם תפקידו. למעשה, לא נשמעה כלל, לאורך כל העסקה הזאת, כל תהייה באשר לעצם האפשרות לשחרר מישהו שלא על פי דין. מה הטעם להתהדר במערכת משפטית מעולה וחכמה, כשלא היא מקבלת את ההחלטות. הכיצד פסקי הדין מזולזלים כל כך? כשגם תהליך השחרור אינו ברור. אם זו חנינה, קיצור עונש, או סתם יציאה מדלת הכלא. כאן המטרה בהחלט הכשירה את כל האמצעים. עד כדי כך שאיש אינו יודע מה הם. העיקר הוא עצם יציאת הרוצחים והפושעים מן הכלא.
בעבר למדנו, ולא אחת, לדעת שאין שחרור מוקדם. שיש אסירים שלהם אין קיצור אפילו של תקופת המאסר. שקיצור שליש, בגין התנהגות טובה, הוא עוול. והנה רוצחים ממש ורבים מאד רוצחים בפוטנציה, משתחררים ללא משפט. ודווקא מערכת שלחצה על מצרים לשחרר את עזאם עזאם, עדיף שתלמד מהם, איך לא שומטים את הקרקע מתחת לציבור ולשליחיו.
שוויון לפני החוק, היה מחייב להחיל את אותו הדין על כלל האסירים. ואם שפוט למאסר עולם, מתחתן בכלא, גם שפוטי עולם אחרים זכאים לכך. במיוחד זועק העוול, כשהרוצח הערבי קונטאר, שאחראי למותם של ארבעה אנשים, מקים משפחה בתקופת מאסרו. ויגאל עמיר (כן, זה שהורשע ברצח אדם אחד) אינו רשאי לכך. במאמר מוסגר אני תוהה על שידור החדשות בו סיפרו לנו שדליה רבין, אושפזה בגלל חולשה (הלב?) כששמעה על רעיון החתונה. ולא סופרה לנו תגובתה, באותם ימים, על הידיעה שארבעה מחיילינו נרצחו בפיגוע על ידי ערביה שביקשה סיוע ויחס הומניטרי. יש פה סולם ערכים בעייתי במקצת.
אגב, כל ההתחבטויות הללו יכלו להימנע מראש. נישואיו של עמיר, כמו נשואי כל האחרים וגם שאלת שחרור מחבלים רוצחים לו היו דנים על פי התורה. שם נאמר: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". אין רוצח, אין בעיות. ואפילו חסכון ניכר לשב"ס.
שחרור מחבלים, ובעיקר רוצחים, יש בו הכרה במעמדם, וכיבוד מטרות הרצח שלהם, והעידוד לטרור עלול לגרום לתוצאות הרות אסון. אבל, אפשר לשנות את השדר. ואפילו עתה, לאחר שנעשה מעשה. וברוח הדברים דלעיל, הצעה קטנה: עם השלמת העסקה, להפעיל את מערכת הביטחון בהוראה ברורה. כל מי מבין המשוחררים שרק יצייץ טרור יישלח להכרות בלתי אמצעית עם העולם אליו שלחו את קרבנותיהם. ובראש הרשימה להציב את השולחים והמנצחים עליהם מרחוק. אה, במיוחד נא לא לשכוח את נסראללה. כדאי למחוק לו את החיוך מעל השפתיים. המסר הזה, יש לו סיכוי להיקלט היטב.
גזענות
גם הם, גם אנחנו וגם העולם כולו, מסכימים שיהודי אחד שווה יותר מערבי אחד. בעצם, ארבע מאות. אין שוויון. ולא נשמעה כל מחאה על הערך הגבוה של פדיון יהודי. גם גופה יהודית שווה בערכה לכמה וכמה גוויות נכריות. והאגודה לזכויות האזרח לא פצתה את פיה. הנקודה הזאת היא הנחה מוסכמת על העולם כולו.
כך, גם בהיבט אחר, איננו שומעים את תגובות שוחרי השוויון. ערבי שרוצח יהודי מקבל יחס של כבוד והוקרה בקרב בני עמו, שלא לדבר על מקלט והגנה. ואם הוא נכלא בכלא ישראלי, נעשים מאמצים כבירים לשחררו. ועפ"י ניסיון העבר, סיכוייו להשתחרר בטרם עת טובים. לעומת זאת, יהודי הפוגע בערבי. אין לו סיכוי להשתחרר לפני שיישא בעונשו המלא (כולל שליש שלעולם לא ינוכה). יש לכך תשובה בשם זכות השוויון בפני החוק, תשובה שאף אחד (וכל אחד מהזווית שלו) לא יאהב אותה. והיא לשחרר, בעסקה הנוכחית, גם יהודים שפגעו בערבים.
חוק ומשפט
משפט מקומם במיוחד התלווה לעסקה הזאת. כשדובר על האפשרות לשחרר את הרוצח קונטאר, האחראי למותם של ארבעה ישראלים, נכתב באחד העיתונים כי ההצעה היא "לערוך לו משפט חוזר שהוא ישתחרר בסופו". משמע, פסק הדין כבר נכתב מראש, המשפט הוא הצגה בלבד, ובית המשפט שותף לזילות הנוראה במעמדו, ביושרו ובעצם תפקידו. למעשה, לא נשמעה כלל, לאורך כל העסקה הזאת, כל תהייה באשר לעצם האפשרות לשחרר מישהו שלא על פי דין. מה הטעם להתהדר במערכת משפטית מעולה וחכמה, כשלא היא מקבלת את ההחלטות. הכיצד פסקי הדין מזולזלים כל כך? כשגם תהליך השחרור אינו ברור. אם זו חנינה, קיצור עונש, או סתם יציאה מדלת הכלא. כאן המטרה בהחלט הכשירה את כל האמצעים. עד כדי כך שאיש אינו יודע מה הם. העיקר הוא עצם יציאת הרוצחים והפושעים מן הכלא.
בעבר למדנו, ולא אחת, לדעת שאין שחרור מוקדם. שיש אסירים שלהם אין קיצור אפילו של תקופת המאסר. שקיצור שליש, בגין התנהגות טובה, הוא עוול. והנה רוצחים ממש ורבים מאד רוצחים בפוטנציה, משתחררים ללא משפט. ודווקא מערכת שלחצה על מצרים לשחרר את עזאם עזאם, עדיף שתלמד מהם, איך לא שומטים את הקרקע מתחת לציבור ולשליחיו.
שוויון לפני החוק, היה מחייב להחיל את אותו הדין על כלל האסירים. ואם שפוט למאסר עולם, מתחתן בכלא, גם שפוטי עולם אחרים זכאים לכך. במיוחד זועק העוול, כשהרוצח הערבי קונטאר, שאחראי למותם של ארבעה אנשים, מקים משפחה בתקופת מאסרו. ויגאל עמיר (כן, זה שהורשע ברצח אדם אחד) אינו רשאי לכך. במאמר מוסגר אני תוהה על שידור החדשות בו סיפרו לנו שדליה רבין, אושפזה בגלל חולשה (הלב?) כששמעה על רעיון החתונה. ולא סופרה לנו תגובתה, באותם ימים, על הידיעה שארבעה מחיילינו נרצחו בפיגוע על ידי ערביה שביקשה סיוע ויחס הומניטרי. יש פה סולם ערכים בעייתי במקצת.
אגב, כל ההתחבטויות הללו יכלו להימנע מראש. נישואיו של עמיר, כמו נשואי כל האחרים וגם שאלת שחרור מחבלים רוצחים לו היו דנים על פי התורה. שם נאמר: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". אין רוצח, אין בעיות. ואפילו חסכון ניכר לשב"ס.
שחרור מחבלים, ובעיקר רוצחים, יש בו הכרה במעמדם, וכיבוד מטרות הרצח שלהם, והעידוד לטרור עלול לגרום לתוצאות הרות אסון. אבל, אפשר לשנות את השדר. ואפילו עתה, לאחר שנעשה מעשה. וברוח הדברים דלעיל, הצעה קטנה: עם השלמת העסקה, להפעיל את מערכת הביטחון בהוראה ברורה. כל מי מבין המשוחררים שרק יצייץ טרור יישלח להכרות בלתי אמצעית עם העולם אליו שלחו את קרבנותיהם. ובראש הרשימה להציב את השולחים והמנצחים עליהם מרחוק. אה, במיוחד נא לא לשכוח את נסראללה. כדאי למחוק לו את החיוך מעל השפתיים. המסר הזה, יש לו סיכוי להיקלט היטב.