היה לי מורה למוזיקה שלא עבד עם חוברות. היית נכנס לחדרו, היה אומר לך נגן מה שאתה רוצה. והיה כי ניגנת, היה מאזין רוב קשב. מתוך נגינתך היה מעלה נקודות לברור - יחסך לחיים, חלקי הכרה שהינך מפעיל בעת הנגינה, שיפורים בטכניקת הביצוע, ואפילו ידע לתקן את הכלי ולכוונו במידת הצורך. אחר כך, היה מושיבך על ספה, ובורר מתוך אוצרו הגדול תקליט. לעיתים חדש ולעיתים עתיק. ובמוזיקה ששמעת, היתה תשובה מכוונת אל לב התיקון שהינך זקוק לו כעת. כשנכנסת, לא ידעת מה בדיוק הינך צריך לתקן. בשלב זה, כבר היית שומע דוגמא לנגינה מתוקנת במיוחד, דווקא בתחום שהינך לוקה בו. בסיום השיעור, היית יושב בשקט וממתין, כשהאיש היה לוקח דף ועט, יושב וכותב תווים במיוחד בשבילך. תרגילים המיועדים במדוייק לתיקונך אתה, באותן נקודות הדורשות תיקון ושיפור. כשיצאת משם, הרגשת מחובר לעצמך, ומלא בתקווה ומרץ להתקדם ולהיות נגן טוב יותר.
הרבה אנשים תופסים את הקב"ה כמלך גדול ובר מזל, שיושב בשמיים ולא חסר לו כלום. ומאחר והוא קיים וחזק, ואולי גם ברא את העולם, אין לנו שום ברירה אלא לקיים מצוותיו, כי אחרת נענש ח"ו בעונשים נוראים. ישנם גם כאלה שהשתתפו בסמינרים, בהם הוכיחו להם באותות ומופתים, שיש אלוקים. לכאורה, על פי התפיסה השטחית הנפוצה, הגורסת שאמונה אין פרושה אלא ברור ההוכחות השכליות לקיומו של אלוקים, ציפו הם למצוא בעקבות כך חיים של אמונה, ולא היא. לאחר שהוכח להם מעל לכל ספק שיש אלוקים, הם עדיין לא חשים כל קשר אליו. יתירה מכך, חלק מהם מגיע למסקנה שאכן יש אלוקים, הוא אכן ציוה מצוות לעשותן, ומי שלא יקיימם ייענש. אבל, אומרים הם, אנחנו לא נפעל מיראתו של המלך הגדול. אנחנו לא נשפיל את עצמנו, ולא ננהג כעבדים המקיימים מצוותיו הזרות לנו ואינן רצויות אצלנו. אנחנו נהיה לוחמי חופש, לוחמי כבוד האדם וחרותו. נלחם להגשמת זכותו של האדם לחיות את חייו הטבעיים העצמיים, ללא התערבות פולשנית של גורם זר. אנחנו נתמרד.
מרן הרב קוק מלמדנו כי "עקירת הטבע של קדושת היהדות היא היא הגורמת לכל בלבולי הדעות. באים להתחכם ולמצוא בסברות והגיונות דבר שצריך למצוא בעצם ההוויה הנפשית ובטבע הרוחני וגם הגופני, של הכלל כולו ושל כל אחד אחד מישראל בפרט" (אורות התשובה יז' ד'). ועוד בתיאור הבעיה "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח.." (אורות הקודש ג', קמ'). ואז מקבלים חילוניות הבטוחה בכך, שהיא נאורה, משחררת, ומאפשרת לאדם להיות כביכול טבעי, ובא מאהבה.
ענק ארץ, רבינו יהודה הלוי, בחר לפתוח את ספר הכוזרי הקדוש והטהור, בתיאור מלך כוזר שבא אליו מלאך בחלום. ואתה שואל את עצמך, האם כך ראוי לפתוח ספר אמונה? ומה יעשה מי שלא בא אליו מלאך בחלום? האם זו המוטיבציה הרלוונטית לחיפוש אמונה? והתשובה כן. חלום כידוע הוא בבחינת העצמי-הפנימי שלך שמדבר אליך. והעצמי-הפנימי הזה אינו עולה מתהום בלתי ידועה, אלא מתוך דבר ד' המתגלה אליך דווקא מתוך עצמותך, כעין מלאך שמדבר אליך מתוכך, בגעגועים, בכיסופים, בצמאון הרוחני לחיים שלמים יותר. האמונה הינה לימוד, האזנה, והתחברות גדולה ומאירה, לאני הנשמתי, העצמי, הטבעי, לאלוקי המדבר אליך מתוך עצמותך החיה והטהורה. אותיות התורה ודווקא הן, באות להחיות אצלך את אותיות נשמתך אתה. "רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלוקינו ודוד מלכנו נבקש.. את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא.." (אורות הקודש, שם).
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב
הרבה אנשים תופסים את הקב"ה כמלך גדול ובר מזל, שיושב בשמיים ולא חסר לו כלום. ומאחר והוא קיים וחזק, ואולי גם ברא את העולם, אין לנו שום ברירה אלא לקיים מצוותיו, כי אחרת נענש ח"ו בעונשים נוראים. ישנם גם כאלה שהשתתפו בסמינרים, בהם הוכיחו להם באותות ומופתים, שיש אלוקים. לכאורה, על פי התפיסה השטחית הנפוצה, הגורסת שאמונה אין פרושה אלא ברור ההוכחות השכליות לקיומו של אלוקים, ציפו הם למצוא בעקבות כך חיים של אמונה, ולא היא. לאחר שהוכח להם מעל לכל ספק שיש אלוקים, הם עדיין לא חשים כל קשר אליו. יתירה מכך, חלק מהם מגיע למסקנה שאכן יש אלוקים, הוא אכן ציוה מצוות לעשותן, ומי שלא יקיימם ייענש. אבל, אומרים הם, אנחנו לא נפעל מיראתו של המלך הגדול. אנחנו לא נשפיל את עצמנו, ולא ננהג כעבדים המקיימים מצוותיו הזרות לנו ואינן רצויות אצלנו. אנחנו נהיה לוחמי חופש, לוחמי כבוד האדם וחרותו. נלחם להגשמת זכותו של האדם לחיות את חייו הטבעיים העצמיים, ללא התערבות פולשנית של גורם זר. אנחנו נתמרד.
מרן הרב קוק מלמדנו כי "עקירת הטבע של קדושת היהדות היא היא הגורמת לכל בלבולי הדעות. באים להתחכם ולמצוא בסברות והגיונות דבר שצריך למצוא בעצם ההוויה הנפשית ובטבע הרוחני וגם הגופני, של הכלל כולו ושל כל אחד אחד מישראל בפרט" (אורות התשובה יז' ד'). ועוד בתיאור הבעיה "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח.." (אורות הקודש ג', קמ'). ואז מקבלים חילוניות הבטוחה בכך, שהיא נאורה, משחררת, ומאפשרת לאדם להיות כביכול טבעי, ובא מאהבה.
ענק ארץ, רבינו יהודה הלוי, בחר לפתוח את ספר הכוזרי הקדוש והטהור, בתיאור מלך כוזר שבא אליו מלאך בחלום. ואתה שואל את עצמך, האם כך ראוי לפתוח ספר אמונה? ומה יעשה מי שלא בא אליו מלאך בחלום? האם זו המוטיבציה הרלוונטית לחיפוש אמונה? והתשובה כן. חלום כידוע הוא בבחינת העצמי-הפנימי שלך שמדבר אליך. והעצמי-הפנימי הזה אינו עולה מתהום בלתי ידועה, אלא מתוך דבר ד' המתגלה אליך דווקא מתוך עצמותך, כעין מלאך שמדבר אליך מתוכך, בגעגועים, בכיסופים, בצמאון הרוחני לחיים שלמים יותר. האמונה הינה לימוד, האזנה, והתחברות גדולה ומאירה, לאני הנשמתי, העצמי, הטבעי, לאלוקי המדבר אליך מתוך עצמותך החיה והטהורה. אותיות התורה ודווקא הן, באות להחיות אצלך את אותיות נשמתך אתה. "רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלוקינו ודוד מלכנו נבקש.. את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא.." (אורות הקודש, שם).
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב