על הפסוק "אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי" (תהילים סב, יב), דרשו חז"ל כי שתי הדברות הראשונות של התורה נאמרו בבת אחת ורק ישראל שמעו אותם פי שתיים וכן אמרו (שבת פח, ב) על הפסוק "השם יתן אומר המבשרות צבא רב' - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות". בהסבר הדבר נראה לומר כי התורה שנמסרה מפי הקב"ה מבטאת בעולמנו את חכמתו ורצונו ובזה היא מגלה לנו את הקב"ה. וכן נאמר בזוהר על הפסוק "ואתם הדבקים בד' כי כל הדבק בתורה הרי הוא דבוק בד' ממש" אכן עניינה הפנימי של התורה הוא כולו אחד, כעניינו של השם יתברך, שהוא אחד בתכלית האחדות. רק כאשר התורה מגיעה אלינו היא מתחלקת לדיבורים ולשונות שונים, כדי שנוכל אנחנו, יצורי החומר הנפרד, לקבלה.

כל גדולתה של התורה וההצלחה בה יוצאים אל הפועל כאשר מכירים שהיא דבר ה' מן השמים ואין לעסוק בה בקטנוניות ובפירוד. מורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, היה רגיל לצטט את הפסוק (ישעיהו כח, יג) "והיה להם דבר השם צו לצו קו לקו... ונוקשו ונלכדו" ביחס למבקרי המקרא התופסים את התורה פרטים פרטים ולא בשלמות כראוי לדבר השם. יתר על כן הורו חז"ל "כי מומר לדבר אחד מן התורה הרי הוא כמומר לכל התורה כולה" (חולין ד, ב), כי זה טבעה של התורה - תמימות המביאה לדבקות בריבון העולם. חיסרון בתפיסה תמימה הופך את התורה (ח"ו) לסם המוות. כך היא דרכה של תורה, היא יכולה להיות סם חיים ויכולה להיות סם המוות חלילה (תענית ז, א; קידושין ל, ב). וכן בדברי הגמרא (שבת פח, ב) נאמר כי מי שאינו עוסק בתורה כראוי דברי תורה ממיתים אותו.

על התורה להתקבל בשלמות ואז היא דומה לנשמה שמגלה את כוחותיה בכל האיברים, בעיניים לראות, באוזניים לשמוע, בשכל לחשוב, בלב לרצות ועוד. אם אין הנשמה מתקבלת בגוף אין בשום איבר כוח למלא את תפקידו. רבי חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער ד פרק יא) שואל: במדרש רבא בראשית, קבעו חז"ל כי מחשבתם של ישראל קדמה לבריאת העולם. ובמקום אחר (שם) קבעו כי התורה קדמה לכל, ואם כן, שואל ר' חיים, מה קדם התורה או ישראל? והוא משיב, כי שני הדברים באמת הם אחד, ישראל והתורה אינם שניים, נשמת ישראל היא תורה. רק בחיצוניות יכול ישראל להיראות בלי קשר לתורה ומצוותיה, אך באמת, נשמת כל יהודי מלאה בתורה ומצוות כמדרש חז"ל כי ריקנים של ישראל מלאים כרימון, ולכאורה אם הם ריקנים איך הם מלאים? אלא שהריקנות היא בחיצוניות, אך בפנימיות הם כולם תורה.

על פי זה, כשם שהתורה ביסודה אחת, כך ישראל בעצמותם הם נשמה אחת ורק גופיהם נפרדים. כך מובא בספר "יערות דבש" לר' יונתן אייבשיץ, כי צריך להתפלל לרפואת כל חולי ישראל ואפילו רשעים שבהם, כי כל יהודי הוא אבר אחד מהגוף הגדול של ישראל ואם חלילה ימות האבר, כל הגוף הישראלי הריהו נכה.

וכן מצאנו בחז"ל (שבועות לט, א) כי ישראל ערבים זה לזה. כל מצווה הנעשית מוסיפה עוז וקודש לכל האומה כולה ולהפך, כל עברה פוגמת חלילה בכל אחד ואחד מישראל. דברים אלו אינם רק דברי מחשבה אלא יש להם משמעות מעשית להלכה. אדם שקיים מצווה יכול לקיימה שוב כדי להוציא ידי חובה מי שחייב במצווה זו ואינו יודע לקיימה (כמו תקיעת שופר, קידוש ועוד). אחד יכול להוציא ידי חובה אלפים ורבבות מישראל, וזהו מטעם "ערבות" הנזכרת (כפירוש הריטב"א למסכת ראה"ש שישראל כולם נחשבים לגוף אחד).

לכן ברור שאי אפשר לקבל תורה אם ישראל חלילה מחולקים ומפולגים. כשם שתורת ישראל תמימה ורק בתמימותה מאירה בה האורה העליונה, כך גם ישראל רק באחדותם מתגלה בהם האורה האמיתית, שכינת השם השוכנת בתוכם. זוהי הסיבה שמעמד הר סיני נקבע רק באותו מסע כשזכו ישראל להיות כאיש אחד ובלב אחד (ע"פ דברי רש"י לפס' 'ויחן שם ישראל').

דברים דומים למה שהיה בעבר באותו דור, צופים לנו חז"ל בדור הגאולה לעתיד. כך נאמר (בבא בתרא ח, א): "כי קיבוץ גלויות תלוי בלימוד התורה ומשנתה". למדנו מכך כי אין די בהתקבצות חיצונית סביב ערכים, יפים ככל שיהיו, אלא מטרת הקיבוץ והאחדות היא סביב העניין האלוקי השוכן בקרבנו בהיותנו בארץ בעסק התורה וקיומה, אם כי בתחילת הדרך קיבוץ זה הוא סביב בניין הארץ או האומה בצורתם החיצונית בלבד.