על פי הדעה הרווחת בציבור הרחב, האיום הממשלתי על יישובי יש"ע שומט את הקרקע מתחת לרגליהם של נאמני שלמות הארץ. את תחושת הניתוק, שהשתרשה בציבור היהודי, בין מצבו של מפעל ההתיישבות ביש"ע לבין גורל המדינה כולה ניתן לייחס לתהליך ממושך של חשיפה תעמולתית לזוהמת "השלום". עד כדי כך הושחתה נפשו של הציבור בהבלי האופק המדיני, שהוא נותר אטום לפוטנציאל החורבן הגלום בהתנכלות הממשלה ליישובי יש"ע. אלא שגם בתוהו ובוהו הפוליטי, שמניב פירות באושים דוגמת "תוכנית ההתנתקות", יש היגיון פנימי, שהסתרתו מעין הציבור משרתת את האינטרסים הזרים של משיחי השלום.
התקשורת המובילה אומנם עוסקת בקשר שבין הסתבכויותיו המשפטיות של ראש הממשלה ובין הרפתקנותו המדינית, אך היא מטהרת כל שרץ מדיני ומברכת על המוגמר, כל עוד מדובר בהמשך התכווצותה של מדינת ישראל. הסוגיה הקיומית, שממנה מתעלמים נותני הטון של השיח הציבורי, היא הזיקה הישירה בין התבוסתנות המדינית ובין שקיעתה של מדינת ישראל לתוך ביצת הריקבון המוסרי. אין צורך ברגישות חושית יתרה על מנת להתחלחל מהצחנה הרעה שעולה מהתנהלותם של ראש הממשלה והפמליה הנפסדת של מלחכי פנכה המכרכרים סביבו.
כשם שהזילות המוסרית של נבחרי העם מערערת את חוסנה החברתי של מדינת ישראל, כך חותרת הפקרותם המדינית תחת עצם קיומה. לא בכדי, אותו אדם שניצח ביד רמה על חורבן ימית, הוא זה המאיים כעת להחריב התיישבות עברית בארץ ישראל. שכן, ההיגיון הפנימי של הגורל היהודי מלמד שאין תקדים בתולדות עם ישראל להרס התיישבות עברית בידי יהודים, פרט לחורבן ימית. אותו היגיון פנימי מלמד שרק אותו אדם, אשר הכתים את נשמתו וידיו בהרס ימית ובנותיה, הוא היחיד המסוגל לנצח על המלאכה הנפשעת של החרבת התיישבות עברית בארץ ישראל.
דמותו המתעתעת של אריאל שרון חייבת לשמש כלקח מאלף לכל עם ישראל. שרון מסמל באישיותו את כוח ההרס הגלום באיש רב-מעש אך נטול מצפן רוחני. על אף זיקתו המוכחת לכאורה לארץ ישראל, משקפת התנהלותו הפוליטית של אריאל שרון ניכור מוחלט לשורש הקיום היהודי. שבע פעמים ביום חייב שרון להודות על הזכות הנדיבה שניתנה לו לתרום את חלקו הנכבד לכינונה של התיישבות עברית ביש"ע. אך אריאל שרון מתייחס לתרומתו ההתיישבותית כאל אשראי אישי המתיר לו לעקור, לנתק ולהעתיק את קהילות יש"ע כאילו היו נכסי הנדל"ן הפרטיים שלו. הלך נפש כזה מלווה תמיד באותם גילויים של שכרון כוח, רהב וקהות חושים, שמקרינה פמליית שרון על סביבותיה.
השקר הוא מילת המפתח המאפיינת יותר מכל את דרכם של מנהיגים מוכי יוהרה, שבמהלך ההיסטוריה היהודית ניסו לנתק את העם ממקורותיו הרוחניים. ואכן, שלא בטובתו הפך אריאל שרון לסמל של תרבות השקר המשתרשת בחברה הישראלית. מאז פריצתה של פסיכוזת השלום לתודעה הישראלית, הולכות ומטשטשות המחיצות בין אמת לשקר. בעוד שבתחילתו של עידן "השלום" היו נבחרי העם מקפידים לשמור על מרווח זמן של מספר שנים בין הצהרות פוליטיות סותרות, הולך ומצטמצם מרווח "השכחה הציבורית" עם התעבותה של אווירת השלום. אריאל שרון "השכיל" להפוך את השקר לשגרת חיים. ללא ניד עפעף הוא משחרר הצהרות סותרות לתקשורת בהפרש זמן של שבועות בודדים. כך, מנקודת מבטו הלוליינית של ראש הממשלה הופך היישוב נצרים תוך מספר שבועות מנכס אסטרטגי למעמסה ביטחונית שיש להיפטר ממנה.
על רקע זה, סביר להניח שהסתבכויותיו המשפטיות של ראש הממשלה אינן צומחות מן החלל הריק אלא מאותה ביצה של ריקבון מוסרי, שבתוכה מדשדשת ההנהגה הישראלית. מכאן, שאותו היגיון פנימי של הקיום היהודי מלמד כי ויתור על שלמות הארץ יכול לנבוע אך ורק מתוך טירוף מערכות, שבו מטשטשים ההבדלים בין אמת לשקר, בין טוב לרע ובין ימין לשמאל. הנה כי כן, ממחישה לנו המציאות את טירוף המערכות באמצעות ראיון סוריאליסטי, שבו תוקף יוסי ביילין מימין את אריאל שרון על כוונתו לעקור יישובים בחבל עזה ללא תמורה מדינית.
על מנת לקלוט את עוצמת הסכנה הגלומה בכל אותן תוכניות מדיניות הכרוכות בהרס התיישבות עברית, יש להבין את התהליכים הפנימיים המניעים אותן. מדיניות של עקירת יישובים מתוך שיקולים ביטחוניים גרידא היא סימפטום מובהק של גסיסה לאומית. כלומר, ההתנכלות הממשלתית ליישובי חבל עזה, צפון השומרון וגב ההר היא רק קצה הקרחון שמאיים להטביע את מדינת ישראל במצולות האוקיינוס הערבי.
ההיסטוריה של מדינת ישראל ממחישה באופן חד-משמעי ששלמות הארץ היא כיום חזות הכל. כמאמר הנביא: "על מה תוכו עוד, תוסיפו סרה?", מסרב העם היהודי רובו ככולו להבין את משמעות חלונות ההזדמנות שנפתחו בפניו להתרחבות אל גבולות ההבטחה, וכן את המכות שהוא סופג על החמצתם. המציאות גם ממחישה ללא כחל ושרק מאילו תהומות של רקב מוסרי בוקע רעיון העיוועים של וויתור על שלמות הארץ. שכן, שלמותה של הארץ היא שלמותו המוסרית, הרוחנית והקיומית של עם ישראל.
המציאות הבינלאומית מצביעה גם היא על חשיבותה העליונה של מצוות ההתנחלות בגבולות ההבטחה. שכן, לא שמירת שבת, לא כללי כשרות ולא הלכות צניעות הם אלה המכעיסים את עמי העולם, אלא אך ורק דבקותו של העם היהודי בארצו. כך מחדדים עמי העולם את ההבדל התהומי, שאינו ברור די צרכו ליהודים עצמם, בין קיום ממלכתי גאה בגבולות ההבטחה לבין תולעת יעקב המזדחלת בתוככי חומות הגטו של גלות השלום.
אשר על כן, לא קיומה של קהילת יש"ע בלבד אלא הישרדותה של מדינת ישראל כולה היא זו המונחת על כף המאזניים. כאמור, הרס יישובים עבריים הוא רק הסימפטום למחלה הלאומית שמכרסמת את לשדה של מדינת ישראל. הבראתה של ישראל מחייבת קודם כל את ריסון התסמינים הפתולוגיים שמכלים את כוחותיה. לכן, המאבק נגד פינוי יישובים חייב לנבוע מתוך הכרה עמוקה שעקירת קהילות יהודיות מאדמת הארץ תדרדר את מדינת ישראל לחורבן בלתי נמנע.
התקשורת המובילה אומנם עוסקת בקשר שבין הסתבכויותיו המשפטיות של ראש הממשלה ובין הרפתקנותו המדינית, אך היא מטהרת כל שרץ מדיני ומברכת על המוגמר, כל עוד מדובר בהמשך התכווצותה של מדינת ישראל. הסוגיה הקיומית, שממנה מתעלמים נותני הטון של השיח הציבורי, היא הזיקה הישירה בין התבוסתנות המדינית ובין שקיעתה של מדינת ישראל לתוך ביצת הריקבון המוסרי. אין צורך ברגישות חושית יתרה על מנת להתחלחל מהצחנה הרעה שעולה מהתנהלותם של ראש הממשלה והפמליה הנפסדת של מלחכי פנכה המכרכרים סביבו.
כשם שהזילות המוסרית של נבחרי העם מערערת את חוסנה החברתי של מדינת ישראל, כך חותרת הפקרותם המדינית תחת עצם קיומה. לא בכדי, אותו אדם שניצח ביד רמה על חורבן ימית, הוא זה המאיים כעת להחריב התיישבות עברית בארץ ישראל. שכן, ההיגיון הפנימי של הגורל היהודי מלמד שאין תקדים בתולדות עם ישראל להרס התיישבות עברית בידי יהודים, פרט לחורבן ימית. אותו היגיון פנימי מלמד שרק אותו אדם, אשר הכתים את נשמתו וידיו בהרס ימית ובנותיה, הוא היחיד המסוגל לנצח על המלאכה הנפשעת של החרבת התיישבות עברית בארץ ישראל.
דמותו המתעתעת של אריאל שרון חייבת לשמש כלקח מאלף לכל עם ישראל. שרון מסמל באישיותו את כוח ההרס הגלום באיש רב-מעש אך נטול מצפן רוחני. על אף זיקתו המוכחת לכאורה לארץ ישראל, משקפת התנהלותו הפוליטית של אריאל שרון ניכור מוחלט לשורש הקיום היהודי. שבע פעמים ביום חייב שרון להודות על הזכות הנדיבה שניתנה לו לתרום את חלקו הנכבד לכינונה של התיישבות עברית ביש"ע. אך אריאל שרון מתייחס לתרומתו ההתיישבותית כאל אשראי אישי המתיר לו לעקור, לנתק ולהעתיק את קהילות יש"ע כאילו היו נכסי הנדל"ן הפרטיים שלו. הלך נפש כזה מלווה תמיד באותם גילויים של שכרון כוח, רהב וקהות חושים, שמקרינה פמליית שרון על סביבותיה.
השקר הוא מילת המפתח המאפיינת יותר מכל את דרכם של מנהיגים מוכי יוהרה, שבמהלך ההיסטוריה היהודית ניסו לנתק את העם ממקורותיו הרוחניים. ואכן, שלא בטובתו הפך אריאל שרון לסמל של תרבות השקר המשתרשת בחברה הישראלית. מאז פריצתה של פסיכוזת השלום לתודעה הישראלית, הולכות ומטשטשות המחיצות בין אמת לשקר. בעוד שבתחילתו של עידן "השלום" היו נבחרי העם מקפידים לשמור על מרווח זמן של מספר שנים בין הצהרות פוליטיות סותרות, הולך ומצטמצם מרווח "השכחה הציבורית" עם התעבותה של אווירת השלום. אריאל שרון "השכיל" להפוך את השקר לשגרת חיים. ללא ניד עפעף הוא משחרר הצהרות סותרות לתקשורת בהפרש זמן של שבועות בודדים. כך, מנקודת מבטו הלוליינית של ראש הממשלה הופך היישוב נצרים תוך מספר שבועות מנכס אסטרטגי למעמסה ביטחונית שיש להיפטר ממנה.
על רקע זה, סביר להניח שהסתבכויותיו המשפטיות של ראש הממשלה אינן צומחות מן החלל הריק אלא מאותה ביצה של ריקבון מוסרי, שבתוכה מדשדשת ההנהגה הישראלית. מכאן, שאותו היגיון פנימי של הקיום היהודי מלמד כי ויתור על שלמות הארץ יכול לנבוע אך ורק מתוך טירוף מערכות, שבו מטשטשים ההבדלים בין אמת לשקר, בין טוב לרע ובין ימין לשמאל. הנה כי כן, ממחישה לנו המציאות את טירוף המערכות באמצעות ראיון סוריאליסטי, שבו תוקף יוסי ביילין מימין את אריאל שרון על כוונתו לעקור יישובים בחבל עזה ללא תמורה מדינית.
על מנת לקלוט את עוצמת הסכנה הגלומה בכל אותן תוכניות מדיניות הכרוכות בהרס התיישבות עברית, יש להבין את התהליכים הפנימיים המניעים אותן. מדיניות של עקירת יישובים מתוך שיקולים ביטחוניים גרידא היא סימפטום מובהק של גסיסה לאומית. כלומר, ההתנכלות הממשלתית ליישובי חבל עזה, צפון השומרון וגב ההר היא רק קצה הקרחון שמאיים להטביע את מדינת ישראל במצולות האוקיינוס הערבי.
ההיסטוריה של מדינת ישראל ממחישה באופן חד-משמעי ששלמות הארץ היא כיום חזות הכל. כמאמר הנביא: "על מה תוכו עוד, תוסיפו סרה?", מסרב העם היהודי רובו ככולו להבין את משמעות חלונות ההזדמנות שנפתחו בפניו להתרחבות אל גבולות ההבטחה, וכן את המכות שהוא סופג על החמצתם. המציאות גם ממחישה ללא כחל ושרק מאילו תהומות של רקב מוסרי בוקע רעיון העיוועים של וויתור על שלמות הארץ. שכן, שלמותה של הארץ היא שלמותו המוסרית, הרוחנית והקיומית של עם ישראל.
המציאות הבינלאומית מצביעה גם היא על חשיבותה העליונה של מצוות ההתנחלות בגבולות ההבטחה. שכן, לא שמירת שבת, לא כללי כשרות ולא הלכות צניעות הם אלה המכעיסים את עמי העולם, אלא אך ורק דבקותו של העם היהודי בארצו. כך מחדדים עמי העולם את ההבדל התהומי, שאינו ברור די צרכו ליהודים עצמם, בין קיום ממלכתי גאה בגבולות ההבטחה לבין תולעת יעקב המזדחלת בתוככי חומות הגטו של גלות השלום.
אשר על כן, לא קיומה של קהילת יש"ע בלבד אלא הישרדותה של מדינת ישראל כולה היא זו המונחת על כף המאזניים. כאמור, הרס יישובים עבריים הוא רק הסימפטום למחלה הלאומית שמכרסמת את לשדה של מדינת ישראל. הבראתה של ישראל מחייבת קודם כל את ריסון התסמינים הפתולוגיים שמכלים את כוחותיה. לכן, המאבק נגד פינוי יישובים חייב לנבוע מתוך הכרה עמוקה שעקירת קהילות יהודיות מאדמת הארץ תדרדר את מדינת ישראל לחורבן בלתי נמנע.