לפני מספר ימים קיבל עם ישראל מספר זעזועים נוספים מכיוונו של אריאל שרון. בנוסף לקריאתו "הציונית" של ראש ממשלתנו לכריתת חבל עזה מארץ ישראל, ולגירוש כל יושביה היהודים, ובנוסף להחלטתו לטרנספר יהודים גם ביהודה ושומרון כדי לאפשר את הקמתה של מדינה פלשתינית -- כשלב נוסף בציונות החדשה של הליכוד -- בנוסף לכל זה החליט מר שרון לבדוק את כריתתו של נחל עירון (וואדי ערה) כי הוא כולל את אום-אל-פחאם וממש מלא ערבים.
יש לשים לב להבדל בטיפולו של שרון בבעיה הדמוגרפית הכל כך מפחידה אותו. בעזה היהודים יגורשו והשטח יימסר כולו, עד לגרגיר האחרון, לפלשתינים. בנחל עירון, שהוא עדיין חלק מישראל המצטמקת מיום ליום, הערבים לא יגורשו, חס וחלילה, אלא המדינה תתגרש מהם, תצטמק, כך שהערבים יישארו בבתיהם, ובכך יצטרפו למדינה הפלשתינית הקורמת עור וגידים.
בקצב הזה אין ספק שתוך שבוע שבועיים יכריז מר "הציונות החדשה" שמכוון שבגליל יש כמעט רוב ערבי, חבל על הזמן, ניתן להם גם אותו עכשיו כדי למנוע ויכוחים ובעיות בעתיד. אין לפסול שום "רעיון יצירתי" מטורף ככל שיהיה, מראש הממשלה הזה, שאיבד את כל עשתונותיו.
מדוע כל זה קורה לו, ולנו -- קורבנותיו האזרחים? ברור שהכל בא מהקדוש ברוך הוא, שאולי רוצה להוכיח לנו שוב שכאשר אין אמונה בו, אפשר להצדיק ולתרץ כל זוועה, כל חטא וכל פשע -- כולל מסירת מולדת לאויבינו ושונאינו. בדיעבד, הכל היה צפוי, כי מה אפשר לצפות מיהודי שמסוגל לקרוא לבנו "עמרי" -- שמו של מלך ישראל רשע מכל קודמיו? אבל מסופר שאפילו לאותו מלך היתה זכות אחת -- הוא הקים כרך בישראל, לא מאהבת ציון, אלא כמתחרה לציון. והנה בימינו, בנו של אריאל שרון, עמרי השמאלני מטיף לאביו יומם ולילה לברוח מיהודה ושומרון. ועכשיו ביתר שאת, כי יציבות כסאו של אביו מתערערת. שבעה עשר ישובים בעזה, ועוד שבעה ביהודה ושומרון מוכן מלך ישראל למסור כמתנה למלך פלשתינה, כדי לרצות אותו -- רק שיניח לנו.
אפשר להכיר בן אדם ע"פ חבריו וגם ע"פ גיבוריו. ע"פ התמונה המוצבת על שולחנו של יושב ראש תנועת הליכוד נמצאת, לא דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי אלא זו של דוד בן-גוריון. תמונה זו, כפי שאומרים, שווה יותר מאלף מילים. וחברו הטוב איננו עוזי לנדאו, אלא שמעון פרס. אותו ידיד טוב הציע לראש הממשלה, אחרי שאימץ בשלמותה את תורת השלבים שלו ושל שותפו יאסר ערפאת -- ללכת לקברו של יצחק רבין ולהתנצל! לבקש סליחה!
חוצפה הינה אחת המידות הבולטות באופיו של פרס, אבי מלחמת אוסלו ובנו היקיר של השמאל הפוסט-ציוני. בעצם פרס הציע לשרון לבקש סליחה ממנו -- מפרס -- על שלא אימץ את תוכניתו לחיסולה של המדינה היהודית, עוד ב- 1993, כאשר הוא ראה את צירופה של ציון לליגה הערבית וחיסולה כמדינה יהודית, כחלק מחזונו על מזרח התיכון חדש.
ע"פ שמעון פרס, על שרון לבקש סליחה ממי שאחראי להבאת הטרוריסטים של אש"ף לארץ ומסר להם את נשקם. שפרס יבקש סליחה מעם ישראל שיתאבל ושיקרע את בגדיו. זה מעולם לא עלה בדעתו, ואל נא לדאוג, גם לא יעלה על דעתו.
לדאבוננו, ולבכייתו לדורות של עם ישראל, היום הקול קול שמעון וגם הידיים ידי שמעון. שרון ראה את "התהילה" והכבוד שהעולם הכל-כך-אוהב-אותנו נתן לשמעון ביום הולדתו השמונים -- והוא קינא. כנראה שהקנאה הובילה לכניעה. הקנאה בהערצת השמאל והמדיה השוטים שלה זכה שמעון פרס, הובילה את שרון לנטוש את הקרב -- בפעם הראשונה ואחרונה (כי זהו קרבו האחרון) בחייו. זו הטרגדיה של אריאל שרון, וגם זו של עם ישראל.
רק לפני שנה הכריז שרון שערפאת הוא הבין-לדין שלנו, דהיינו, שהוא, שרון, שותף מלא של הנשיא בוש במלחמה בטרור האיסלמי -- בוש באפגניסטן ובעירק ושרון בארץ הקודש. הוא גם אמר, רק לפני כשנה, שדין נצרים כדין תל-אביב. גם בזה הוא צדק, כי ערפאת וכנופיית הטרור שלו רואים בתל-אביב שטח כבוש לא פחות מנצרים. הוא הבין אז שאין שום סיכוי לשלום עם הטרור, כאשר שהכריז שבטרור הערבים לא ישיגו שום דבר.
פתאום ביום בהיר אחד שרון משנה את כל תורתו ואמונתו ותוקע סכין בגבם של ידידים משנים רבות, ומצטרף לבית מדרשו של שמעון פרס. ד"ר ג'קיל הפך למיסטר הייד. הקנאה והראיה הקצרה, חוסר האמונה בה', איפשרו ליצר הרע לחדור לנשמתו של אריאל שרון ולהרסה. "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", אמר הנביא.
שרון כבר דואג למקומו בהיסטוריה. כמו פרס, גם הוא רוצה להיכנס להיסטוריה כמנהיג "אמיץ" ובעל חזון. לדעתו המשובשת, חזונם של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב לא חל יותר. חזונו של שמעון הוא הוא חזון הראילפוליטיק, לדעת שרון. ואני שואל, מדוע איננו קמים ומראים לשרון את הדרך חזרה לחווה?
אברהם בוכה, יצחק מיילל, ויעקב ובניו קורעים ומאנים להתנחם.
יש לשים לב להבדל בטיפולו של שרון בבעיה הדמוגרפית הכל כך מפחידה אותו. בעזה היהודים יגורשו והשטח יימסר כולו, עד לגרגיר האחרון, לפלשתינים. בנחל עירון, שהוא עדיין חלק מישראל המצטמקת מיום ליום, הערבים לא יגורשו, חס וחלילה, אלא המדינה תתגרש מהם, תצטמק, כך שהערבים יישארו בבתיהם, ובכך יצטרפו למדינה הפלשתינית הקורמת עור וגידים.
בקצב הזה אין ספק שתוך שבוע שבועיים יכריז מר "הציונות החדשה" שמכוון שבגליל יש כמעט רוב ערבי, חבל על הזמן, ניתן להם גם אותו עכשיו כדי למנוע ויכוחים ובעיות בעתיד. אין לפסול שום "רעיון יצירתי" מטורף ככל שיהיה, מראש הממשלה הזה, שאיבד את כל עשתונותיו.
מדוע כל זה קורה לו, ולנו -- קורבנותיו האזרחים? ברור שהכל בא מהקדוש ברוך הוא, שאולי רוצה להוכיח לנו שוב שכאשר אין אמונה בו, אפשר להצדיק ולתרץ כל זוועה, כל חטא וכל פשע -- כולל מסירת מולדת לאויבינו ושונאינו. בדיעבד, הכל היה צפוי, כי מה אפשר לצפות מיהודי שמסוגל לקרוא לבנו "עמרי" -- שמו של מלך ישראל רשע מכל קודמיו? אבל מסופר שאפילו לאותו מלך היתה זכות אחת -- הוא הקים כרך בישראל, לא מאהבת ציון, אלא כמתחרה לציון. והנה בימינו, בנו של אריאל שרון, עמרי השמאלני מטיף לאביו יומם ולילה לברוח מיהודה ושומרון. ועכשיו ביתר שאת, כי יציבות כסאו של אביו מתערערת. שבעה עשר ישובים בעזה, ועוד שבעה ביהודה ושומרון מוכן מלך ישראל למסור כמתנה למלך פלשתינה, כדי לרצות אותו -- רק שיניח לנו.
אפשר להכיר בן אדם ע"פ חבריו וגם ע"פ גיבוריו. ע"פ התמונה המוצבת על שולחנו של יושב ראש תנועת הליכוד נמצאת, לא דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי אלא זו של דוד בן-גוריון. תמונה זו, כפי שאומרים, שווה יותר מאלף מילים. וחברו הטוב איננו עוזי לנדאו, אלא שמעון פרס. אותו ידיד טוב הציע לראש הממשלה, אחרי שאימץ בשלמותה את תורת השלבים שלו ושל שותפו יאסר ערפאת -- ללכת לקברו של יצחק רבין ולהתנצל! לבקש סליחה!
חוצפה הינה אחת המידות הבולטות באופיו של פרס, אבי מלחמת אוסלו ובנו היקיר של השמאל הפוסט-ציוני. בעצם פרס הציע לשרון לבקש סליחה ממנו -- מפרס -- על שלא אימץ את תוכניתו לחיסולה של המדינה היהודית, עוד ב- 1993, כאשר הוא ראה את צירופה של ציון לליגה הערבית וחיסולה כמדינה יהודית, כחלק מחזונו על מזרח התיכון חדש.
ע"פ שמעון פרס, על שרון לבקש סליחה ממי שאחראי להבאת הטרוריסטים של אש"ף לארץ ומסר להם את נשקם. שפרס יבקש סליחה מעם ישראל שיתאבל ושיקרע את בגדיו. זה מעולם לא עלה בדעתו, ואל נא לדאוג, גם לא יעלה על דעתו.
לדאבוננו, ולבכייתו לדורות של עם ישראל, היום הקול קול שמעון וגם הידיים ידי שמעון. שרון ראה את "התהילה" והכבוד שהעולם הכל-כך-אוהב-אותנו נתן לשמעון ביום הולדתו השמונים -- והוא קינא. כנראה שהקנאה הובילה לכניעה. הקנאה בהערצת השמאל והמדיה השוטים שלה זכה שמעון פרס, הובילה את שרון לנטוש את הקרב -- בפעם הראשונה ואחרונה (כי זהו קרבו האחרון) בחייו. זו הטרגדיה של אריאל שרון, וגם זו של עם ישראל.
רק לפני שנה הכריז שרון שערפאת הוא הבין-לדין שלנו, דהיינו, שהוא, שרון, שותף מלא של הנשיא בוש במלחמה בטרור האיסלמי -- בוש באפגניסטן ובעירק ושרון בארץ הקודש. הוא גם אמר, רק לפני כשנה, שדין נצרים כדין תל-אביב. גם בזה הוא צדק, כי ערפאת וכנופיית הטרור שלו רואים בתל-אביב שטח כבוש לא פחות מנצרים. הוא הבין אז שאין שום סיכוי לשלום עם הטרור, כאשר שהכריז שבטרור הערבים לא ישיגו שום דבר.
פתאום ביום בהיר אחד שרון משנה את כל תורתו ואמונתו ותוקע סכין בגבם של ידידים משנים רבות, ומצטרף לבית מדרשו של שמעון פרס. ד"ר ג'קיל הפך למיסטר הייד. הקנאה והראיה הקצרה, חוסר האמונה בה', איפשרו ליצר הרע לחדור לנשמתו של אריאל שרון ולהרסה. "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", אמר הנביא.
שרון כבר דואג למקומו בהיסטוריה. כמו פרס, גם הוא רוצה להיכנס להיסטוריה כמנהיג "אמיץ" ובעל חזון. לדעתו המשובשת, חזונם של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב לא חל יותר. חזונו של שמעון הוא הוא חזון הראילפוליטיק, לדעת שרון. ואני שואל, מדוע איננו קמים ומראים לשרון את הדרך חזרה לחווה?
אברהם בוכה, יצחק מיילל, ויעקב ובניו קורעים ומאנים להתנחם.