לא ייתכן ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אומר פושט הרגל, כי אם כך הרי כל העיסקה שעשיתי עומדת להתמוטט. אני חייב להאמין ששתיים ועוד שתיים הן לפחות שש, ורצוי שבע. אחרת אין טעם לחיי. לא ייתכן, אומר הישראלי המיואש, שיציאה מהשטחים לא תביא לרגיעה ושלום ושיפור כלכלי והכרה בינלאומית. לא ייתכן, כי אם כך הרי פירוש הדבר שאין שום פתרון לסכסוך הזה. אני חייב להאמין שיש פתרון והוא פשוט, אני חייב להאמין שיהיה שלום. אחרת אין טעם לחיי.
זה בדיוק הפוך: העיסקה שלך עומדת להתמוטט לא בגלל ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אלא בגלל שאתה מאמין שהן שש. המדינה שלך הולכת להתמוטט לא בגלל שאין פתרון לסכסוך, אלא בגלל שאתה מאמין שיש. הדבר העיקרי שגורם להתמוטטות של עסקים ושל מדינות, הוא נוסחת ה"חייב להאמין". אתה לא חייב להאמין שיהיה שלום, אתה לא חייב להאמין שיש פתרון "הגיוני". אתה לא חייב להאמין. אתה חייב לבדוק. ולהסיק מסקנות מהעובדות. ולהתמודד עם המציאות.
לפני קצת יותר מעשר שנים, רגע לפני אוסלו, שלטנו בכל השטחים. היינו בעזה ובקסבה של שכם, בג'נין ובמחנות הפליטים. שום רשות פלשתינית לא היתה קיימת, לא היתה שום גדר וכמעט לא היו מחסומים. זה היה ממש הסיוט שממנו מזהירים אותנו כל הזמן: אנחנו ניהלנו את חייהם של שלושה מיליון פלשתינים. ועכשיו צריך לענות ביושר על השאלות הבאות: האם מצבנו הביטחוני היה אז טוב יותר או רע יותר? האם מצבנו הכלכלי היה אז טוב יותר או רע יותר? האם מעמדנו הבינלאומי היה טוב יותר או רע יותר? מה קרה מאז למצב היחסים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל, השתפר או התדרדר? והעתונות העולמית - האם היום, כשיש הרבה פחות כיבוש, היא יותר אוהדת או יותר עויינת?
כשהיינו כובשים היה שגריר
לא. אני לא מציע לחזור לעזה ולמחנות הפליטים, אני לא מציע לסובב את גלגל ההיסטוריה לאחור. אני לא מציע שום מסקנה ושום הסבר. רק לראות את העובדות: יצאנו משטחים, מהרבה שטחים, צמצמנו את הכיבוש, צמצום משמעותי מאוד, הפסקנו לחלוטין לנהל את חייהם של הפלשתינים - ושום דבר לא השתפר. בכל פרמטר המצב על הפנים. כתוצאה מהיציאה משטחים מעמדנו הבינלאומי רק התדרדר. באירופה שונאים אותנו היום הרבה יותר מאשר לפני שפינינו שטחים. גם באמריקה לא נעים היום לישראלי להכנס לקמפוסים של האוניברסיטאות, זה לא היה כך כשהיינו יותר כובשים. כשהיינו כובשים היה כאן שגריר של מצרים, היום אין. על הביטחון והכלכלה אין מה לדבר.
ואם הפינוי של אוסלו היה שלשום, אתמול היה אהוד ברק. ויש מחלוקת בין החכמולוגים בשאלה מה הוא הציע, האם באמת 96 אחוזים או אולי רק 89 אחוזים. אבל אין מחלוקת שהוא הציע עוד הרבה יציאה משטחים, עוד הרבה "צמצום הכיבוש", ועוד הרבה עצמאות פלשתינית. האם אחרי ההצעה הזאת המצב נעשה טוב יותר או רע יותר? אם אתה סבור שטוב יותר, הבא דוגמה אחת.
למה זה פועל כך ולא להיפך? על ההסברים אפשר להתווכח, אבל לא על העובדות. מי שחושב שמחר יהיה ההיפך ממה שהיה היום ואתמול ושלשום, צריך להוכיח את דבריו. עד שלא יוכח אחרת, ככל שנפנה יותר שטחים, כך יהיה לנו פחות שלום, פחות ביטחון, פחות אהדה בינלאומית, פחות שגשוג כלכלי. אלה עובדות. שתים ועוד שתים הן ארבע, אין מה לעשות.
לאן סובב הגלגל
ולסיום, הנה בכל זאת הצעה להסבר: לא נכון שהשאלה הפלשתינית היא "לב הסכסוך", ולא נכון שגרעין השאלה הפלשתינית הוא ה"כיבוש" של 67'. אלה בדיוק שתי ההנחות שמוליכות למסקנה השגויה כאילו ככל שנצא מיותר שטחים כך מצבנו יהיה טוב יותר.
לב הסכסוך הוא ההשקפה הרווחת בכל רחבי העולם המוסלמי, שמדינת ישראל היא יצור קולוניאליסטי, פולשני, שהתנחל על אדמה ערבית בכוח הכסף הבינלאומי והתמיכה של מדינות המערב. מיליארד מוסלמים מאמינים בכל הכנות, שעצם הקמתה של מדינת ישראל היה עוול היסטורי ואם אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את מדינת ישראל, לא יהיה דבר צודק מזה. האם אפשר יהיה? זו שאלת המפתח, הקובעת את מצבנו בכל התחומים.
כאשר נראה כאילו גלגל ההיסטוריה הישראלית והציונית סובב לאחור, יש מוטיבציה לטרור, יש אדרנלין ל-50 מיליון מוסלמים שגרים באירופה. אירופה נבהלת. הכלכלה הישראלית נפגעת, האדרנלין מזנק עוד, הטרור מקבל עידוד נוסף, אפקט כדור שלג. כאשר נראה שגלגל ההיסטוריה של ישראל סובב רק קדימה, כל המוטיבציות השליליות יורדות. הסימן הקריטי ביותר הוא הדיבורים על עקירת יישובים. בעיני הערבים והמוסלמים, כל הסיפור הוא משפט אחד: בראשית המאה ה-20 היהודים התחילו להקים יישובים על אדמת פלשתין. בראשית המאה ה-21 הם התחילו לפרק אותם.
זה בדיוק הפוך: העיסקה שלך עומדת להתמוטט לא בגלל ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אלא בגלל שאתה מאמין שהן שש. המדינה שלך הולכת להתמוטט לא בגלל שאין פתרון לסכסוך, אלא בגלל שאתה מאמין שיש. הדבר העיקרי שגורם להתמוטטות של עסקים ושל מדינות, הוא נוסחת ה"חייב להאמין". אתה לא חייב להאמין שיהיה שלום, אתה לא חייב להאמין שיש פתרון "הגיוני". אתה לא חייב להאמין. אתה חייב לבדוק. ולהסיק מסקנות מהעובדות. ולהתמודד עם המציאות.
לפני קצת יותר מעשר שנים, רגע לפני אוסלו, שלטנו בכל השטחים. היינו בעזה ובקסבה של שכם, בג'נין ובמחנות הפליטים. שום רשות פלשתינית לא היתה קיימת, לא היתה שום גדר וכמעט לא היו מחסומים. זה היה ממש הסיוט שממנו מזהירים אותנו כל הזמן: אנחנו ניהלנו את חייהם של שלושה מיליון פלשתינים. ועכשיו צריך לענות ביושר על השאלות הבאות: האם מצבנו הביטחוני היה אז טוב יותר או רע יותר? האם מצבנו הכלכלי היה אז טוב יותר או רע יותר? האם מעמדנו הבינלאומי היה טוב יותר או רע יותר? מה קרה מאז למצב היחסים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל, השתפר או התדרדר? והעתונות העולמית - האם היום, כשיש הרבה פחות כיבוש, היא יותר אוהדת או יותר עויינת?
כשהיינו כובשים היה שגריר
לא. אני לא מציע לחזור לעזה ולמחנות הפליטים, אני לא מציע לסובב את גלגל ההיסטוריה לאחור. אני לא מציע שום מסקנה ושום הסבר. רק לראות את העובדות: יצאנו משטחים, מהרבה שטחים, צמצמנו את הכיבוש, צמצום משמעותי מאוד, הפסקנו לחלוטין לנהל את חייהם של הפלשתינים - ושום דבר לא השתפר. בכל פרמטר המצב על הפנים. כתוצאה מהיציאה משטחים מעמדנו הבינלאומי רק התדרדר. באירופה שונאים אותנו היום הרבה יותר מאשר לפני שפינינו שטחים. גם באמריקה לא נעים היום לישראלי להכנס לקמפוסים של האוניברסיטאות, זה לא היה כך כשהיינו יותר כובשים. כשהיינו כובשים היה כאן שגריר של מצרים, היום אין. על הביטחון והכלכלה אין מה לדבר.
ואם הפינוי של אוסלו היה שלשום, אתמול היה אהוד ברק. ויש מחלוקת בין החכמולוגים בשאלה מה הוא הציע, האם באמת 96 אחוזים או אולי רק 89 אחוזים. אבל אין מחלוקת שהוא הציע עוד הרבה יציאה משטחים, עוד הרבה "צמצום הכיבוש", ועוד הרבה עצמאות פלשתינית. האם אחרי ההצעה הזאת המצב נעשה טוב יותר או רע יותר? אם אתה סבור שטוב יותר, הבא דוגמה אחת.
למה זה פועל כך ולא להיפך? על ההסברים אפשר להתווכח, אבל לא על העובדות. מי שחושב שמחר יהיה ההיפך ממה שהיה היום ואתמול ושלשום, צריך להוכיח את דבריו. עד שלא יוכח אחרת, ככל שנפנה יותר שטחים, כך יהיה לנו פחות שלום, פחות ביטחון, פחות אהדה בינלאומית, פחות שגשוג כלכלי. אלה עובדות. שתים ועוד שתים הן ארבע, אין מה לעשות.
לאן סובב הגלגל
ולסיום, הנה בכל זאת הצעה להסבר: לא נכון שהשאלה הפלשתינית היא "לב הסכסוך", ולא נכון שגרעין השאלה הפלשתינית הוא ה"כיבוש" של 67'. אלה בדיוק שתי ההנחות שמוליכות למסקנה השגויה כאילו ככל שנצא מיותר שטחים כך מצבנו יהיה טוב יותר.
לב הסכסוך הוא ההשקפה הרווחת בכל רחבי העולם המוסלמי, שמדינת ישראל היא יצור קולוניאליסטי, פולשני, שהתנחל על אדמה ערבית בכוח הכסף הבינלאומי והתמיכה של מדינות המערב. מיליארד מוסלמים מאמינים בכל הכנות, שעצם הקמתה של מדינת ישראל היה עוול היסטורי ואם אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את מדינת ישראל, לא יהיה דבר צודק מזה. האם אפשר יהיה? זו שאלת המפתח, הקובעת את מצבנו בכל התחומים.
כאשר נראה כאילו גלגל ההיסטוריה הישראלית והציונית סובב לאחור, יש מוטיבציה לטרור, יש אדרנלין ל-50 מיליון מוסלמים שגרים באירופה. אירופה נבהלת. הכלכלה הישראלית נפגעת, האדרנלין מזנק עוד, הטרור מקבל עידוד נוסף, אפקט כדור שלג. כאשר נראה שגלגל ההיסטוריה של ישראל סובב רק קדימה, כל המוטיבציות השליליות יורדות. הסימן הקריטי ביותר הוא הדיבורים על עקירת יישובים. בעיני הערבים והמוסלמים, כל הסיפור הוא משפט אחד: בראשית המאה ה-20 היהודים התחילו להקים יישובים על אדמת פלשתין. בראשית המאה ה-21 הם התחילו לפרק אותם.