ישנם שני אופנים לשמח את האדם – כותב הרב קוק בעין איה , האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים.

והשניה לצייר לעצמו באמת שאפילו הדברים שמעציבים את רוחו הכל ברא ה' לטובה וישתדל להביא את עצמו לתכלית החיים .
ישנן שתי השקפות עולם בעניינה של השמחה. האם השמחה קיימת רק בהפסקה ויציאה מחוץ למעגל החיים –כפי שאנו מכירים את הביטוי הרווח "לצאת לבלות" השמחה והעליצות קיימת ביציאה, בשבירה "לשבור שגרה".

ישנו כאן מעין ייאוש נסתר מהיכולת שלנו לרומם ולשמוח בעצם חיינו, בעבודת היום יום, זוהי איננה שמחת אמת אלא התכנסות בבועה נעימה וטובה המשכחת מאיתנו לשעה קלה את קשיי החיים, הבעיות לא נפתרו, ההתמודדויות לא נעשות קלות יותר, אך לפחות ברחנו מהם הסחנו את דעתנו מהם והרגשנו נפלא. "היאוש הופך להיות יותר נח". או בלשונם של טימון ופומבה גיבורי סרט הילדים מלך האריות – "אקונה מתתה " – "חייה ללא דאגות" – אל תחשוב על הדברים הרציניים וממילא הכל יהיה נפלא .

הדרך השניה היא קשה ומורכבת, היא תובעת מהאדם למצוא תכלתיות, מגמתיות ומשמעות בכל מעשה חייו. השמחה נובעת מהידיעה כי מעשי הינם משמעותיים, הם מקדמים אותי ואת העולם כולו למקום טוב יותר, אני קם בבוקר בתחושת הודאה והכרת טובה "מודה אני לפניך מלך חי וקיים .."

אכן, זה בהחלט לגיטימי ואפשרי ורצוי לצאת ולהתרענן מידי פעם אך לא רק שם – בטיול ובבילוי קיימת השמחה אלא בכל מהלך חיי .

גדי טאוב בספרו "המרד השפוף" מאפיין את הדרך הראשונה בכותרת תרבות של ריגוש, שהיא כדבריו "מין קיצור דרך אל המידות הגדולות של ההתרגשות, עוצמות מיידיות שגם דועכות מייד כשההתקפה על החושים נגמרת ... זהו תענוג שאין לו סיבה ואין לא על מה להשען".

ולעומת זאת תרבות של שמחה נובעת ממקום אחר "הרגש (בניגוד לריגוש) מתקשר לחויות שהן עמוקות ...שיש מאחוריהן סיפור ...לוקח זמן לבנות אותם ".

אכן הויכוח התרבותי הגדול המתקיים בחברה הישראלית כיום הוא לא סביב השאלה האם ריקוד לצלילי מוזיקה ממוחשבת או צפיה בערוצי קליפים רעשניים היא משמחת יותר או פחות מערב שירי קרליבך בליווי גיטרה אקוסטית ותוף מרים או טיש של הרב'ה מבעלז, אלא יסוד הויכוח הוא האם לחיים שלנו כאן ועכשיו יש "סיפור", היש משמעות לעמל הגדול שאנו עמלים ?.

האם יציאה למילואים לדוגמא, היא חסרת פשר ומהווה כורח מעיק בחיי או שאף היא חלק מחיי המשמעותיים וככזו אני מסוגל לשמוח אף בה .

האם שיקולי היכן לבנות את ביתי, באיזה חבל ארץ, נובעים ממשמעות – היש מאחריהם " סיפור" וממילא הם משמחים על אף הקשיים והמצב הביטחוני .

"שמחת המציאות מוכרחת להתגבר על ידי הזכר המרומם והנערץ של מגמת ההויה כולה" והידיעה הוודאית ש "שכל יום ויום הרי הוא מקרב אל המטרה הקדושה של אושר העולם והצלת האדם שהיא ישועת ה' באמת" – עולת ראי'ה א' עמ' רה'

בעומדנו בפיתחו של חודש בו מרבים בשמחה נגאל את מושג השמחה נחלץ אותה משביה בפסקי זמן קטנים ונפרוס אותה על פני כל החיים .

נשמח ביש ובקיים, נשמח בעשיה וביצירה, נשמח בהתמודדויות ובבניה.

המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב