בהאג הפסדנו בשתי המערכות, גם המשפטית וגם ההסברתית, ומאותה סיבה: אנחנו לא מדברים לעניין, אנחנו עונים על שאלה שבכלל לא עומדת לדיון, ולא עונים על השאלה שמונחת על השולחן. האוטובוס המרוסק, וכמוהו תמונות ההרוגים ונוכחותם של נפגעי הטרור ברחוב, עשויים אולי לגרום לעובר ושב רגע של אמפתיה. אבל לא שום בדל של הסכמה למעשיה של ישראל, ולא שניה אחת של שכנוע שהיא הצד הצודק בוויכוח על הגדר. בתוך האולם המצב דומה, ולא רק משום שהמשחק מכור והפורום עויין. ישראל טוענת שם שהיא מותקפת וזכותה להגן על עצמה. מי לא מסכים לזה? מי שאוהב אותנו ומי ששונא אותנו, אף אחד לא יחלוק על זה. אבל לא זו השאלה.
ב"פסטיבל שירי דיכאון" של הגששים, הזמר מבקש לקבל נקודות על השיר שלו מפני שהוריו גרושים, יש לו כאבי פרקים, ואחותו התחתנה עם פרסי. יסלחו לי נפגעי הטרור ואנשי זק"א, ואוהדי ישראל שבאו להפגין, וכולם באמת עשו למעננו מאמץ גדול - אבל הטענה הישראלית שהם ייצגו שם, מזכירה את המערכון ההוא. נכון שהפלשתינים משיגים נקודות בדעת הקהל כתוצאה ממיצגים של מסכנות וסבל, אבל הנקודות המתקבלות ממסכנות הן רק תוספת שולית לטענה הפלשתינית המרכזית. במסכנות כשלעצמה אי אפשר לנצח שום מאבק. לא משפטי, לא מדיני, ולא הסברתי. אף אחד לא יוצא צודק מפני שהוא סובל. אם אתה צודק, הסבל שלך יכול להוסיף לך עוד כמה נקודות. אם אתה לא צודק, הסבל שלך לא מעניין. לא זו השאלה.
העולם יודע שאנחנו סובלים
אף אחד לא חולק על זה שישראל מותקפת קשות. גם לא נכון שהתקשורת המערבית העויינת מראה כל הזמן רק את הסבל הפלשתיני ומתעלמת מהכאב הישראלי. לא נכון שצופה הטלוויזיה הממוצע בהולנד, או בכל מקום אחר באירופה, איננו מודע לטרור הפלשתיני ולכאב שלנו, ולכן צריך להציג לו את זה בהאג. שני מיליון התיירים שלא באו לישראל בשנים האחרונות, הם עדות ברורה לכך שהעולם יודע היטב שאנחנו סובלים, ואפילו חושב שסבלנו יותר נורא ממה שאנחנו חושבים. אבל לא זו השאלה.
היום, אחרי מה שעושה אמריקה, אף אחד גם לא חולק על זה שכדי להתגונן מפני טרור, מותר לישראל להכנס, לרדוף, לחסל, לעצור, להחרים. כל מה שצריך. בעולם שאחרי ה"ניין אילוון" מותר למדינה לפלוש לתוך שטח של מדינה אחרת, ולפעול שם נגד טרור שמאיים עליה. אבל מצד שני, אף אחד לא חולק על זה שאסור למדינה, ואפילו במסגרת מלחמה בטרור, לבנות גדרות וחומות, ויישובים, על אדמתה של מדינה אחרת. גם זו איננה השאלה. אין ויכוח אם אנחנו מותקפים קשות על ידי הטרור ואם מותר לנו להתגונן, בוודאי שכן. אין ויכוח אם מותר לנו לבנות גדר על אדמה פלשתינית, בוודאי שלא.
כל השאלה היא האם זו אדמה פלשתינית. האם ישראל בונה גדר על אדמתה של מדינה אחרת, בארץ אחרת, שבה אנחנו פולשים זרים, או שזוהי אדמת הארץ שלנו, שבה יש למדינת ישראל זכויות לגיטימיות לא פחות משיש לפלשתינים. רק זה הוויכוח, על כל היתר אין ויכוח. ברור לגמרי שאם זו אדמה פלשתינית, הרי הגדר היא בלתי חוקית, אפילו לצורך מלחמה בטרור. ומצד שני ברור לגמרי, שאם זו אדמה השייכת לעם היהודי, או אפילו אדמת מריבה השייכת לשני הצדדים, הרי הגדר היא פעולה לגיטימית, וגם התוואי שלה סביר.
ישראל אינה עונה
זו השאלה העומדת בפני דעת הקהל העולמית, וזו השאלה שעליה התכנס בית הדין בהאג: האם יהודה ושומרון הם אדמה פלשתינית שבה צה"ל הוא צבא כובש בארץ לא לו, או שמא מדובר בחבלי ארץ שלישראל יש עליהם זכויות בעלות, (גם אם אולי למען השלום והפשרה יהיה עליה בעתיד לוותר על חלק מזכויותיה). זו השאלה המרכזית, וכל מיצגי הסבל, משני הצדדים, אינם אלא תוספות בשוליים. זו אכן שאלה בינלאומית, שיש הרבה מה לומר בה, הן במישור המשפטי והן במישור המוסרי, ובשני המישורים הקייז הישראלי נראה חזק לא פחות מן הפלשתיני. זו השאלה אבל ישראל אינה עונה. לא בבית המשפט, לא באמצעי התקשורת, ולא ברחוב.
הערבים יודעים את זה מצויין. את הסבל הם מציגים בשוליים, כראוי לו, ובמרכז הם לא מפסיקים לרגע להשמיע את המילים "אדמה פלשתינית" ו"כיבוש". שוב ושוב ושוב. מאות פעמים. ישראל כלל לא מגיבה על זה, ושתיקתה כהודאה. היא רק אומרת שיש טרור וזכותה להתגונן. כמי שאומר: אני לובש את המעיל שלך מפני שקר לי, ותן לי להוכיח לך שבאמת קר לי.
אל תטרח להוכיח, לא זו השאלה. השאלה היא של מי המעיל.
ב"פסטיבל שירי דיכאון" של הגששים, הזמר מבקש לקבל נקודות על השיר שלו מפני שהוריו גרושים, יש לו כאבי פרקים, ואחותו התחתנה עם פרסי. יסלחו לי נפגעי הטרור ואנשי זק"א, ואוהדי ישראל שבאו להפגין, וכולם באמת עשו למעננו מאמץ גדול - אבל הטענה הישראלית שהם ייצגו שם, מזכירה את המערכון ההוא. נכון שהפלשתינים משיגים נקודות בדעת הקהל כתוצאה ממיצגים של מסכנות וסבל, אבל הנקודות המתקבלות ממסכנות הן רק תוספת שולית לטענה הפלשתינית המרכזית. במסכנות כשלעצמה אי אפשר לנצח שום מאבק. לא משפטי, לא מדיני, ולא הסברתי. אף אחד לא יוצא צודק מפני שהוא סובל. אם אתה צודק, הסבל שלך יכול להוסיף לך עוד כמה נקודות. אם אתה לא צודק, הסבל שלך לא מעניין. לא זו השאלה.
העולם יודע שאנחנו סובלים
אף אחד לא חולק על זה שישראל מותקפת קשות. גם לא נכון שהתקשורת המערבית העויינת מראה כל הזמן רק את הסבל הפלשתיני ומתעלמת מהכאב הישראלי. לא נכון שצופה הטלוויזיה הממוצע בהולנד, או בכל מקום אחר באירופה, איננו מודע לטרור הפלשתיני ולכאב שלנו, ולכן צריך להציג לו את זה בהאג. שני מיליון התיירים שלא באו לישראל בשנים האחרונות, הם עדות ברורה לכך שהעולם יודע היטב שאנחנו סובלים, ואפילו חושב שסבלנו יותר נורא ממה שאנחנו חושבים. אבל לא זו השאלה.
היום, אחרי מה שעושה אמריקה, אף אחד גם לא חולק על זה שכדי להתגונן מפני טרור, מותר לישראל להכנס, לרדוף, לחסל, לעצור, להחרים. כל מה שצריך. בעולם שאחרי ה"ניין אילוון" מותר למדינה לפלוש לתוך שטח של מדינה אחרת, ולפעול שם נגד טרור שמאיים עליה. אבל מצד שני, אף אחד לא חולק על זה שאסור למדינה, ואפילו במסגרת מלחמה בטרור, לבנות גדרות וחומות, ויישובים, על אדמתה של מדינה אחרת. גם זו איננה השאלה. אין ויכוח אם אנחנו מותקפים קשות על ידי הטרור ואם מותר לנו להתגונן, בוודאי שכן. אין ויכוח אם מותר לנו לבנות גדר על אדמה פלשתינית, בוודאי שלא.
כל השאלה היא האם זו אדמה פלשתינית. האם ישראל בונה גדר על אדמתה של מדינה אחרת, בארץ אחרת, שבה אנחנו פולשים זרים, או שזוהי אדמת הארץ שלנו, שבה יש למדינת ישראל זכויות לגיטימיות לא פחות משיש לפלשתינים. רק זה הוויכוח, על כל היתר אין ויכוח. ברור לגמרי שאם זו אדמה פלשתינית, הרי הגדר היא בלתי חוקית, אפילו לצורך מלחמה בטרור. ומצד שני ברור לגמרי, שאם זו אדמה השייכת לעם היהודי, או אפילו אדמת מריבה השייכת לשני הצדדים, הרי הגדר היא פעולה לגיטימית, וגם התוואי שלה סביר.
ישראל אינה עונה
זו השאלה העומדת בפני דעת הקהל העולמית, וזו השאלה שעליה התכנס בית הדין בהאג: האם יהודה ושומרון הם אדמה פלשתינית שבה צה"ל הוא צבא כובש בארץ לא לו, או שמא מדובר בחבלי ארץ שלישראל יש עליהם זכויות בעלות, (גם אם אולי למען השלום והפשרה יהיה עליה בעתיד לוותר על חלק מזכויותיה). זו השאלה המרכזית, וכל מיצגי הסבל, משני הצדדים, אינם אלא תוספות בשוליים. זו אכן שאלה בינלאומית, שיש הרבה מה לומר בה, הן במישור המשפטי והן במישור המוסרי, ובשני המישורים הקייז הישראלי נראה חזק לא פחות מן הפלשתיני. זו השאלה אבל ישראל אינה עונה. לא בבית המשפט, לא באמצעי התקשורת, ולא ברחוב.
הערבים יודעים את זה מצויין. את הסבל הם מציגים בשוליים, כראוי לו, ובמרכז הם לא מפסיקים לרגע להשמיע את המילים "אדמה פלשתינית" ו"כיבוש". שוב ושוב ושוב. מאות פעמים. ישראל כלל לא מגיבה על זה, ושתיקתה כהודאה. היא רק אומרת שיש טרור וזכותה להתגונן. כמי שאומר: אני לובש את המעיל שלך מפני שקר לי, ותן לי להוכיח לך שבאמת קר לי.
אל תטרח להוכיח, לא זו השאלה. השאלה היא של מי המעיל.