לאחר שבפרשת משפטים אמר הקב"ה למשה "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי". בפרשה שלנו ממשיך הבירור לאחר חטא העגל. "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמורי והחתי והפרזי החוי והיבוסי" .
מבחינת המוסר האנושי, ההומני, הדברים האלה אינם פשוטים. מדוע "מכין" לנו הקב"ה ארץ שכזאת? וכי הבורא אינו יודע שזה לא מוסרי לגרש עם מארצו?!
כולנו יודעים את דברי רש"י בתחילת ספר בראשית : "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". דברי רש"י הם פסוק מפורש בירמיהו: "אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמה אשר על פני האדמה בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני". בפשטות נשמע הסבר זה שרירותי ובלתי הוגן. האם אין לבורא עולם רגישות לבני אדם? האם אינו יכול לדאוג לעמו שתהא להם ארץ "נקיה" מבעיות וממאבקים.
המוסר הנובע מהרגש ומהמחשבה האנושיים אינו ברור ואיננו מוחלט. אם השכל האנושי קובע את אמות המידה המוסריות הרי שמוסר זה "נזיל" ומשתנה. יש מי שחושב שדברים מסוימים מוסריים ויש מי שחושב שהם מושחתים.
כבר אמרו פילוסופים, וביניהם ניטשה, כי מי שחושב ככופר אינו יכול לדבר על צדק ומוסר, שהרי הצדק הנראה לאחד אינו נראה לאחר. ממילא אין בעולם של כפירה מושגים כצדק ומוסר. בעולם של כפירה
אפשר לדבר על חוקים שרירותיים הנקבעים על ידי החברה, אך לא מעבר לכך. כל דיבור על מוסר מוחלט המחייב את האנושות, מחייב הכרה שיש כוח מוחלט הקובע את המוסר והצדק.
זהו הבירור שעם ישראל עובר בחטא העגל. הניסיון להתקרב אל ה' על פי השכל האנושי ורצונותיו, הניסיון לעשות עגל שלא על פי "הצו האלקי", מביא את העם לנפילה. דרך זו מחטיאה את הדרך המיוחדת של בשורת "אני ה' בקרב הארץ".
הכרת האנושות כי יש בורא לעולם מתבררת דווקא כשהקב"ה בוחר עם מקרב העמים וארץ מכל הארצות.
לא מדובר בבחירה שרירותית כי אם בבחירה אלקית היודעת מהו הטוב האמתי ומהי האמת המוחלטת. בחירה שאולי אין האדם מבינה אבל הוא יכול להבין כי הבנתו מוגבלת ויש מי שאינו מוגבל.
לעומת כל "תורה" אנושית המשתנה עם שינוי הזמנים, תורה מן השמים היא תורה נצחית שאיננה משתנה לעולם. הטוב והמוסר כפי שהם נראים מהמבט הגבוה והאמיתי של הבורא מכריחים את הכנת ארץ ישראל דווקא בצורה של עימות ועזיבת הגויים את הארץ. לא מדובר בחברה הרוצה ליצור שקט תעשייתי בעולם, כי אם בשאיפה "לתקן עולם במלכות שדי". אנו רוצים ומחויבים לברר ולהודיע לעולם את ערכי המוסר האלקיים והמוחלטים. אנו רוצים לנקות את העולם מהרשעות, מהחושך ומהצמצום האנושי. לשם כך יש צורך בעימות בין הטוב לרע, בין האנושי לאלקי, בין חוק אזרחי לחוקי הבורא.
לציונות החילונית יעד הבורא תפקיד גדול. חזרת עם ישראל לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. כוחות גדולים לקום מתוך ההפיכה, להילחם, לנצח ולהקים מדינה. אך ציונות זו ניתקה את עצמה, את מודעותה, ממקור הציונות. זוהי ציונות שניסתה לבנות הכל על השכל והמוסר האנושי ולהתנתק מהמקור האלקי. ניסיון כזה יכול להחזיק מעמד זמן מועט. השאלות בדבר מטרת הציונות, זכותנו על הארץ ובכלל, הצורך בקיומו ושימורו של עם ישראל כעם, אינן יכולות לקבל מענה אמיתי ומוצק רק באמות המידה האנושיות. בסופו של דבר האנושיות הזמנית המחליפה ערכים ואידיאלים, חדשים לבקרים, אינה יודעת לשם מה היא קיימת ומה היא רוצה מעצמה.
טובת עם ישראל וטובת האנושות מחייבת את קיומו של עם ישראל ואת ניהול חייו בארץ אשר עיני ה' בה מראשית שנה ועד אחריתה.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).
מבחינת המוסר האנושי, ההומני, הדברים האלה אינם פשוטים. מדוע "מכין" לנו הקב"ה ארץ שכזאת? וכי הבורא אינו יודע שזה לא מוסרי לגרש עם מארצו?!
כולנו יודעים את דברי רש"י בתחילת ספר בראשית : "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". דברי רש"י הם פסוק מפורש בירמיהו: "אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמה אשר על פני האדמה בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני". בפשטות נשמע הסבר זה שרירותי ובלתי הוגן. האם אין לבורא עולם רגישות לבני אדם? האם אינו יכול לדאוג לעמו שתהא להם ארץ "נקיה" מבעיות וממאבקים.
המוסר הנובע מהרגש ומהמחשבה האנושיים אינו ברור ואיננו מוחלט. אם השכל האנושי קובע את אמות המידה המוסריות הרי שמוסר זה "נזיל" ומשתנה. יש מי שחושב שדברים מסוימים מוסריים ויש מי שחושב שהם מושחתים.
כבר אמרו פילוסופים, וביניהם ניטשה, כי מי שחושב ככופר אינו יכול לדבר על צדק ומוסר, שהרי הצדק הנראה לאחד אינו נראה לאחר. ממילא אין בעולם של כפירה מושגים כצדק ומוסר. בעולם של כפירה
אפשר לדבר על חוקים שרירותיים הנקבעים על ידי החברה, אך לא מעבר לכך. כל דיבור על מוסר מוחלט המחייב את האנושות, מחייב הכרה שיש כוח מוחלט הקובע את המוסר והצדק.
זהו הבירור שעם ישראל עובר בחטא העגל. הניסיון להתקרב אל ה' על פי השכל האנושי ורצונותיו, הניסיון לעשות עגל שלא על פי "הצו האלקי", מביא את העם לנפילה. דרך זו מחטיאה את הדרך המיוחדת של בשורת "אני ה' בקרב הארץ".
הכרת האנושות כי יש בורא לעולם מתבררת דווקא כשהקב"ה בוחר עם מקרב העמים וארץ מכל הארצות.
לא מדובר בבחירה שרירותית כי אם בבחירה אלקית היודעת מהו הטוב האמתי ומהי האמת המוחלטת. בחירה שאולי אין האדם מבינה אבל הוא יכול להבין כי הבנתו מוגבלת ויש מי שאינו מוגבל.
לעומת כל "תורה" אנושית המשתנה עם שינוי הזמנים, תורה מן השמים היא תורה נצחית שאיננה משתנה לעולם. הטוב והמוסר כפי שהם נראים מהמבט הגבוה והאמיתי של הבורא מכריחים את הכנת ארץ ישראל דווקא בצורה של עימות ועזיבת הגויים את הארץ. לא מדובר בחברה הרוצה ליצור שקט תעשייתי בעולם, כי אם בשאיפה "לתקן עולם במלכות שדי". אנו רוצים ומחויבים לברר ולהודיע לעולם את ערכי המוסר האלקיים והמוחלטים. אנו רוצים לנקות את העולם מהרשעות, מהחושך ומהצמצום האנושי. לשם כך יש צורך בעימות בין הטוב לרע, בין האנושי לאלקי, בין חוק אזרחי לחוקי הבורא.
לציונות החילונית יעד הבורא תפקיד גדול. חזרת עם ישראל לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. כוחות גדולים לקום מתוך ההפיכה, להילחם, לנצח ולהקים מדינה. אך ציונות זו ניתקה את עצמה, את מודעותה, ממקור הציונות. זוהי ציונות שניסתה לבנות הכל על השכל והמוסר האנושי ולהתנתק מהמקור האלקי. ניסיון כזה יכול להחזיק מעמד זמן מועט. השאלות בדבר מטרת הציונות, זכותנו על הארץ ובכלל, הצורך בקיומו ושימורו של עם ישראל כעם, אינן יכולות לקבל מענה אמיתי ומוצק רק באמות המידה האנושיות. בסופו של דבר האנושיות הזמנית המחליפה ערכים ואידיאלים, חדשים לבקרים, אינה יודעת לשם מה היא קיימת ומה היא רוצה מעצמה.
טובת עם ישראל וטובת האנושות מחייבת את קיומו של עם ישראל ואת ניהול חייו בארץ אשר עיני ה' בה מראשית שנה ועד אחריתה.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).