בעודו צופה שלשום בהצגת תיאטרון, נודע לרמטכ"ל יעלון שראש הממשלה התנתק ממנו חד-צדדית במסגרת ההצגה הפרטית שלו. ובעודו עולה אל במת התקשורת למלמל טקסט התנצלות, חלה תפנית דרמטית והעלילה זרמה הלאה. הקהל שבאולם נותר מבולבל, מנסה לפענח את מה שראה ושמע ואינו מבין האם בסופו של דבר ראש הממשלה זעם ומדוע, האם אמר הרמטכ"ל בפומבי שתוכניתו של ראש הממשלה היא קטסטרופה או שמא הביע את חרדתו זו בפורומים סגורים, האם יש לבטא "בוגי" בשורוק או בחולם, ואיך לכל הרוחות מגיעים הסיפורים האלה אל אמנון אברמוביץ'.
כל זאת בעיצומו של הבלבול שהמערכות הקודמות של ההצגה זרעו בקרב הצופים בנוגע לשחרור אלחנן טננבוים, מספר נשותיו הבלונדיניות, ומהות יחסיו של השחקן הראשי שרון עם סיריל קרן, עם דודי אפל, עם שמעון כהן ועם שמעון פרס. גם מידת האמינות של שרון הולכת ומתערפלת ממערכה למערכה: רבים מן הצופים בטוחים כי כל קשר בין ההצגה שלו ובין המציאות אינו אלא מקרי, וכי ההצגה נועדה בעצם להסתיר מן העין הישראלית והבינלאומית את מה שמתרחש כל העת מאחורי הקלעים. תומכיו ומתנגדיו כאחד אוהבים לראות בו טקטיקן מתוחכם, היודע בדיוק לאן הוא חותר ובדיוק מתי וכיצד יגשים את מדיניותו, אך אינו משתף בכך איש ובמקום זאת מנסה להסיח את דעת העולם בדיבורי-סרק על התנתקות ובהצגת "ספינים" תקשורתיים חדשות לבקרים.
שרון ידוע כמי שאוהב להחזיק את קלפיו קרוב לחזהו. אך דומה שלא זה העניין הפעם, ושראש הממשלה שרוי כיום בבלבול מדיני ובערפול פוליטי שאינם נופלים מאלה שהוא גורם לציבור. הרושם הוא כי ההצגה שהוא שקוע בהפקתה אינה באה לחפות על המתרחש מאחורי הקלעים כי אם להסתיר, כמה מביך, את העובדה שמאחורי הקלעים אין מאומה.
הכל דיבורים, והתקרית-שלא-היתה עם יעלון ממחישה עד כמה: שרון זעם לכאורה על שהרמטכ"ל יצא לכאורה נגד התוכנית המדינית שלו, אבל אז נזכר לכאורה שהוא עצמו טוען לכאורה כל הזמן שתוכנית ההתנתקות עדיין אינה בחזקת תוכנית מדינית ממש, ומשום כך לכאורה הוא טרם הביא אותה לדיון בממשלה ובכנסת אלא "רק" בפני האמריקנים, והחליט לכאורה שאפשר לכאורה לפרש את דברי הרמטכ"ל כהרהורים כלליים לא נגד התוכנית הספציפית הזאת, שלכאורה כאמור אינה קיימת עדיין, אלא נגד תוכניות חד-צדדיות באשר הן.
במציאות לא תקף הדרג הצבאי את הדרג המדיני. במציאות גם אין לדרג המדיני "תוכנית התנתקות", ולו היתה האמריקנים והמצרים, כמסתבר מתגובותיהם השבוע, היו מונעים את ביצועה. אבל עצם מצג השווא של ראש הממשלה על נסיגה חד-צדדית מחוף הנגב הוא מסוכן, מפני שהדיבורים עצמם יוצרים לגיטימציה בלתי-הפיכה לניתוק עתידי של עם ישראל מארצו ולמתן פרס לטרור. לו ידע ראש הממשלה מה הוא רוצה לעשות, לא היתה לרמטכ"ל ברירה כי אם למלא את תפקידו בשתיקה או להתפטר. כיוון שהכל דיבורים, חובתו של הרמטכ"ל למחות ולהזהיר בראש חוצות מפני הדיבורים המזיקים הללו.
הטור של אמונה אלון מתפרסם ב"ידיעות האחרונות".
כל זאת בעיצומו של הבלבול שהמערכות הקודמות של ההצגה זרעו בקרב הצופים בנוגע לשחרור אלחנן טננבוים, מספר נשותיו הבלונדיניות, ומהות יחסיו של השחקן הראשי שרון עם סיריל קרן, עם דודי אפל, עם שמעון כהן ועם שמעון פרס. גם מידת האמינות של שרון הולכת ומתערפלת ממערכה למערכה: רבים מן הצופים בטוחים כי כל קשר בין ההצגה שלו ובין המציאות אינו אלא מקרי, וכי ההצגה נועדה בעצם להסתיר מן העין הישראלית והבינלאומית את מה שמתרחש כל העת מאחורי הקלעים. תומכיו ומתנגדיו כאחד אוהבים לראות בו טקטיקן מתוחכם, היודע בדיוק לאן הוא חותר ובדיוק מתי וכיצד יגשים את מדיניותו, אך אינו משתף בכך איש ובמקום זאת מנסה להסיח את דעת העולם בדיבורי-סרק על התנתקות ובהצגת "ספינים" תקשורתיים חדשות לבקרים.
שרון ידוע כמי שאוהב להחזיק את קלפיו קרוב לחזהו. אך דומה שלא זה העניין הפעם, ושראש הממשלה שרוי כיום בבלבול מדיני ובערפול פוליטי שאינם נופלים מאלה שהוא גורם לציבור. הרושם הוא כי ההצגה שהוא שקוע בהפקתה אינה באה לחפות על המתרחש מאחורי הקלעים כי אם להסתיר, כמה מביך, את העובדה שמאחורי הקלעים אין מאומה.
הכל דיבורים, והתקרית-שלא-היתה עם יעלון ממחישה עד כמה: שרון זעם לכאורה על שהרמטכ"ל יצא לכאורה נגד התוכנית המדינית שלו, אבל אז נזכר לכאורה שהוא עצמו טוען לכאורה כל הזמן שתוכנית ההתנתקות עדיין אינה בחזקת תוכנית מדינית ממש, ומשום כך לכאורה הוא טרם הביא אותה לדיון בממשלה ובכנסת אלא "רק" בפני האמריקנים, והחליט לכאורה שאפשר לכאורה לפרש את דברי הרמטכ"ל כהרהורים כלליים לא נגד התוכנית הספציפית הזאת, שלכאורה כאמור אינה קיימת עדיין, אלא נגד תוכניות חד-צדדיות באשר הן.
במציאות לא תקף הדרג הצבאי את הדרג המדיני. במציאות גם אין לדרג המדיני "תוכנית התנתקות", ולו היתה האמריקנים והמצרים, כמסתבר מתגובותיהם השבוע, היו מונעים את ביצועה. אבל עצם מצג השווא של ראש הממשלה על נסיגה חד-צדדית מחוף הנגב הוא מסוכן, מפני שהדיבורים עצמם יוצרים לגיטימציה בלתי-הפיכה לניתוק עתידי של עם ישראל מארצו ולמתן פרס לטרור. לו ידע ראש הממשלה מה הוא רוצה לעשות, לא היתה לרמטכ"ל ברירה כי אם למלא את תפקידו בשתיקה או להתפטר. כיוון שהכל דיבורים, חובתו של הרמטכ"ל למחות ולהזהיר בראש חוצות מפני הדיבורים המזיקים הללו.
הטור של אמונה אלון מתפרסם ב"ידיעות האחרונות".