נכון לעכשיו, לתוכנית ההתנתקות של שרון אין רוב בממשלה, בכנסת מתנגדים לה כמחצית הח"כים של סיעת הליכוד, וכמובן כל הימין, כולל ש"ס והחרדים, ואפילו השמאל הקיצוני וחלק מן הערבים. התוכנית איננה מקובלת על המימשל האמריקני, שבינתיים לא קובע תאריך לפגישה בין בוש לשרון, למרות כל תחנוניה של לשכת רה"מ. המלך הירדני מודיע לשרון דרך התקשורת שלא תתקיים שום פגישה ביניהם, ואין על מה לדבר, ושר החוץ של ישראל עצמה הולך על ביצים, ומדבר על התוכנית בשפה דיפלומטית חסרת מובן, כדי להרוויח עוד יום שבו הוא יכול להמשיך בתפקידו בלי לומר את דעתו האמיתית, שלו ושל מומחי משרדו, על המהלך המדיני המרכזי שראש הממשלה מגלגל מאחורי גבם.
והשבוע עלתה שוב לכותרות העובדה הידועה מזמן, שבין המתנגדים נמרצות לתוכנית שרון נמצאים גם הרמטכ"ל וראש השב"כ, ואיתם מרבית הצמרת של מערכות הביטחון, הסבורה שהתנתקות חד צדדית תגביר את הטרור, תלבה את המלחמה, ותעשה את מצבנו קשה יותר. על פי הדלפות מסביבתו של ראש הממשלה, הרמטכ"ל ננזף על שרמז בפומבי מה דעתו האמיתית על התוכנית.
זה באמת לא לגמרי תקין שרמטכ"ל מביע בפומבי דעה המנוגדת לעמדת הדרג המדיני, אבל מה יעשה הרמטכ"ל כשעמדת הדרג המדיני איננה קיימת, וכאשר את ההנחיות של הדרג המדיני לצבא, הוא צריך להבין מקריאה בעיתונים, וכאשר בכלל, בעניין של מינהל תקין ויושר ציבורי, "הדרג המדיני" הוא האחרון שיכול לדבר. ואני לא מתכוון עכשיו לכל הפרשיות שמרחפות סביב בניו וחוותו של הדרג המדיני, אלא לדרך הבלתי ראויה בעליל, שבה הוא מנהל את העניין המדיני עצמו, זה שעליו הוא כועס על הרמטכ"ל.
שר רשאי לסרב
בארצות הברית, הנשיא הוא ראש המדינה והמפקד העליון של הצבא. לא כך בישראל. צה"ל איננו כפוף לראש הממשלה, אלא לממשלה. לראש הממשלה אין שום סמכות ביצועית. אף אחד, מלבד עובדי לשכתו, איננו כפוף לו. בשיטה שלנו ראש הממשלה איננו מפקד ואיננו מנהל. הוא מנהיג, מנווט, מוביל. ראשון בין שווים. העתונות לפעמים אומרת: "ראש הממשלה הורה לשר האוצר", או "ראש הממשלה הנחה את צה"ל", אבל זה רק כדי שהכותרת תהיה דרמטית. בחיים האמיתיים ראש הממשלה לא יכול להורות לאף שר ולא יכול להנחות שום גוף. הוא יכול לבקש, ולבקשה שלו יש כמובן משקל רב, אבל אין לו שום סמכות לתת הוראות או להוריד פקודות. הסמכויות הן של הממשלה. זה עקרוני, זה מה שהדמוקרטיה דורשת.
כל אזרח, כל פקיד וכל שר, רשאי לסרב לבקשה של ראש הממשלה, או להתחמק מלמלא אותה, וזה תקין לגמרי, ובפועל גם קורה לא מעט. מי שמוסמך לתת הוראות לשרים, לפקידים, לצבא ולמשטרה, היא הממשלה ולא ראש הממשלה. כוחו של ראש הממשלה נובע מכך שהוא יכול להביא עניין לדיון בממשלה, ואז העניין יזוז, והוא יכול גם שלא להביא אותו לדיון בממשלה, ואז העניין ייתקע. זה נותן לו כוח גדול, אבל לא כוח ישיר אלא עקיף, כוח בתוך מערכת חופשית של תן וקח. זה מה שהשיטה הדמוקרטית רוצה לתת לו: משקל רב לבקשותיו, יכולת ליזום מהלכים ולהתוות קווים, כלים לשכנע את חבריו ולהצליח להעביר את רצונו במבחן הרוב בממשלה. אבל בשום אופן לא סמכויות של מפקד עליון ולא שמץ של רשות לבצע מהלכים שאין להם רוב בממשלה.
נפוליאון
אבל אריאל שרון עושה מהלכים נפוליאוניים. הוא לבדו הדרג המדיני, הוא המדינה, הוא הממשלה. שליחיו מנהלים דיונים עם כל העולם, בשם ממשלת ישראל, על תוכנית שממשלת ישראל לא דנה בה ולא אישרה אותה. לא "טרם דנה בה", לא "עדיין לא אישרה אותה". לא מדובר באיזה פגם טכני שמקדים את המאוחר, שנוסע במהירות מופרזת, שעוקף שלא כחוק. לא. מדובר בהתנגשות חזיתית. הממשלה לא דנה בזה, כי ראש הממשלה יודע שהרוב בממשלה יצביע נגדה. אבל בינתיים הוא קובע עובדות מדיניות, וזו כבר מזמן איננה "החלפת רעיונות או עבודת מטה, אלא כבר ממש התחלת ביצוע.
בניגוד לרצונה של הממשלה, שהיא המפקד העליון של צה"ל, אריאל שרון נותן לצבא הוראות (וכנראה אפילו מאחורי גבו של הרמטכ"ל) והצבא לא יודע איך לעמוד מולו. בניגוד לדעתה של הממשלה, שהיא המוסמכת להחליט על תוכניות מדיניות, שרון מתחיל לבצע בפועל תוכנית מדינית אישית שלו, ושרי הממשלה, כולם ביחד ובעיקר כל אחד לחוד, לא מוצאים דרך להתמודד עם זה. אפילו אהוד ברק לא התעלם מן הממשלה שלו עד כדי כך.
במחשבה שניה, אם סביב שולחן הממשלה יושבים רק שפנים שבלעו את הלשון, אולי הדמוקרטיה היא רעיון מוטעה מיסודו, ואין ברירה אלא לחיות תחת שלטון נפוליאון.
והשבוע עלתה שוב לכותרות העובדה הידועה מזמן, שבין המתנגדים נמרצות לתוכנית שרון נמצאים גם הרמטכ"ל וראש השב"כ, ואיתם מרבית הצמרת של מערכות הביטחון, הסבורה שהתנתקות חד צדדית תגביר את הטרור, תלבה את המלחמה, ותעשה את מצבנו קשה יותר. על פי הדלפות מסביבתו של ראש הממשלה, הרמטכ"ל ננזף על שרמז בפומבי מה דעתו האמיתית על התוכנית.
זה באמת לא לגמרי תקין שרמטכ"ל מביע בפומבי דעה המנוגדת לעמדת הדרג המדיני, אבל מה יעשה הרמטכ"ל כשעמדת הדרג המדיני איננה קיימת, וכאשר את ההנחיות של הדרג המדיני לצבא, הוא צריך להבין מקריאה בעיתונים, וכאשר בכלל, בעניין של מינהל תקין ויושר ציבורי, "הדרג המדיני" הוא האחרון שיכול לדבר. ואני לא מתכוון עכשיו לכל הפרשיות שמרחפות סביב בניו וחוותו של הדרג המדיני, אלא לדרך הבלתי ראויה בעליל, שבה הוא מנהל את העניין המדיני עצמו, זה שעליו הוא כועס על הרמטכ"ל.
שר רשאי לסרב
בארצות הברית, הנשיא הוא ראש המדינה והמפקד העליון של הצבא. לא כך בישראל. צה"ל איננו כפוף לראש הממשלה, אלא לממשלה. לראש הממשלה אין שום סמכות ביצועית. אף אחד, מלבד עובדי לשכתו, איננו כפוף לו. בשיטה שלנו ראש הממשלה איננו מפקד ואיננו מנהל. הוא מנהיג, מנווט, מוביל. ראשון בין שווים. העתונות לפעמים אומרת: "ראש הממשלה הורה לשר האוצר", או "ראש הממשלה הנחה את צה"ל", אבל זה רק כדי שהכותרת תהיה דרמטית. בחיים האמיתיים ראש הממשלה לא יכול להורות לאף שר ולא יכול להנחות שום גוף. הוא יכול לבקש, ולבקשה שלו יש כמובן משקל רב, אבל אין לו שום סמכות לתת הוראות או להוריד פקודות. הסמכויות הן של הממשלה. זה עקרוני, זה מה שהדמוקרטיה דורשת.
כל אזרח, כל פקיד וכל שר, רשאי לסרב לבקשה של ראש הממשלה, או להתחמק מלמלא אותה, וזה תקין לגמרי, ובפועל גם קורה לא מעט. מי שמוסמך לתת הוראות לשרים, לפקידים, לצבא ולמשטרה, היא הממשלה ולא ראש הממשלה. כוחו של ראש הממשלה נובע מכך שהוא יכול להביא עניין לדיון בממשלה, ואז העניין יזוז, והוא יכול גם שלא להביא אותו לדיון בממשלה, ואז העניין ייתקע. זה נותן לו כוח גדול, אבל לא כוח ישיר אלא עקיף, כוח בתוך מערכת חופשית של תן וקח. זה מה שהשיטה הדמוקרטית רוצה לתת לו: משקל רב לבקשותיו, יכולת ליזום מהלכים ולהתוות קווים, כלים לשכנע את חבריו ולהצליח להעביר את רצונו במבחן הרוב בממשלה. אבל בשום אופן לא סמכויות של מפקד עליון ולא שמץ של רשות לבצע מהלכים שאין להם רוב בממשלה.
נפוליאון
אבל אריאל שרון עושה מהלכים נפוליאוניים. הוא לבדו הדרג המדיני, הוא המדינה, הוא הממשלה. שליחיו מנהלים דיונים עם כל העולם, בשם ממשלת ישראל, על תוכנית שממשלת ישראל לא דנה בה ולא אישרה אותה. לא "טרם דנה בה", לא "עדיין לא אישרה אותה". לא מדובר באיזה פגם טכני שמקדים את המאוחר, שנוסע במהירות מופרזת, שעוקף שלא כחוק. לא. מדובר בהתנגשות חזיתית. הממשלה לא דנה בזה, כי ראש הממשלה יודע שהרוב בממשלה יצביע נגדה. אבל בינתיים הוא קובע עובדות מדיניות, וזו כבר מזמן איננה "החלפת רעיונות או עבודת מטה, אלא כבר ממש התחלת ביצוע.
בניגוד לרצונה של הממשלה, שהיא המפקד העליון של צה"ל, אריאל שרון נותן לצבא הוראות (וכנראה אפילו מאחורי גבו של הרמטכ"ל) והצבא לא יודע איך לעמוד מולו. בניגוד לדעתה של הממשלה, שהיא המוסמכת להחליט על תוכניות מדיניות, שרון מתחיל לבצע בפועל תוכנית מדינית אישית שלו, ושרי הממשלה, כולם ביחד ובעיקר כל אחד לחוד, לא מוצאים דרך להתמודד עם זה. אפילו אהוד ברק לא התעלם מן הממשלה שלו עד כדי כך.
במחשבה שניה, אם סביב שולחן הממשלה יושבים רק שפנים שבלעו את הלשון, אולי הדמוקרטיה היא רעיון מוטעה מיסודו, ואין ברירה אלא לחיות תחת שלטון נפוליאון.