לנוכח התדהמה הרווחת על ששני מחבלים הגיעו מרצועת עזה לאשדוד "למרות הגדר", ראוי לשוב ולהזכיר את הדברים הישרים והאמיתיים שאמר משה דיין ב-1956, בהלוויית רועי רוטברג שנרצח בשדות נחל-עוז. גדר הגבול היתה אז הרבה פחות משוכללת מזו של היום והמסתננים מעזה הסתפקו בפיגועים הרבה פחות "אסטרטגיים", אבל על קברו של רוטברג הגדיר הרמטכ"ל דיין את המניע לרצח במלים היחידות שאפשר להגדיר בהן, היום, את המניע לפיגוע באשדוד: כל עוד יישבו הפליטים הערבים במחנות ברצועת עזה, אמר דיין, ויראו בעיניים כלות כיצד אנחנו יושבים על אדמותיהם ומעבדים את שדותיהם מעבר לגדר, לא תדע ישראל יום אחד של שקט.
הוא לא התכוון כמובן ליישובי גוש-קטיף אלא ל"התנחלויות" של אותם הימים, כגון נחל-עוז. והוא לא המליץ להשיב לפליטים הערבים את אדמותיהם ואת שדותיהם כדי להשיג שקט, אלא קבע עובדה שהמכיר בה עשוי לחסוך מעצמו הסתבכות באשליות של "שלום" מדומה והיתפסות לתוכניות "התנתקות" ממה שלהתנתק ממנו אי-אפשר. יש ישראלים שהדברים עלולים להישמע להם פשטניים ומיושנים, שהרי ישראל מוכנה כבר מזמן לעבור הלאה ולעשות עם אויביה שלום שיושתת על תקוות העתיד ולא על משקעי העבר. אבל מה לעשות שאויבינו עודם "תקועים" ב-1948? מה לעשות שהפליטים הפלשתינים עדיין נרקבים באותם מחנות, וצופים בעיניים כלות במדינה המשגשגת שהקמנו על מה שעדיין נחשב בעיניהם לאדמותיהם הגזולות?
רק שלשום, בסוכת האבלים במחנה הפליטים ג'באליה, תיעדה מצלמת טלוויזיה אב של מחבל מתאבד השואל את הילדים שמסביבו מהי שאיפתם הגדולה ביותר. "להיות שאהידים", עונים הילדים במקהלה, "להרוג יהודים". כשהוא שואל מדוע, הם עונים: "כדי לשחרר את האדמה שלנו". ולצופים ישראלים שרוצים לחשוב כי הכוונה לאדמת גוש-קטיף, מפרטים האב וילדיו כי הכוונה לאדמתם שבתוך הקו הירוק. "אני מאשדוד", מצהיר שאהיד פוטנציאלי אחד, "אשדוד היא של אמי ואני אשחרר אותה".
פשטני ומיושן ככל שיישמע, זה המניע לטבח בנמל. 37 שנה קורעת החברה הישראלית את עצמה בוויכוח מר בעד ונגד ההתנחלויות ביש"ע, וכל אותו זמן עסוקים הפלשתינים בעניין אחר לגמרי. הם משתוקקים שנהרוס את ההתנחלויות ונמסור להם את שטחי יש"ע, אבל בעיקר מפני שזה מקרב לדעתם את שיבתם הנכספת לאשדוד. כמעט 50 שנה לאחר שמשה דיין הצביע על בעיית הבעיות של ישראל, בעיית הפליטים הפלשתינים, דומה שהמדינה עדיין לא התפנתה גם לא כשדיין עצמו היה בעמדות הנהגה לתת עליה את הדעת. הכל התפתח והשתנה כאן להפליא, ורק ההתעלמות מן הפליטים הפלשתינים נותרה בעינה.
ראש-הממשלה רבין ז"ל הביע תקווה שעזה על כמיליון הפליטים שבה "תטבע בים", וברוח דומה מציע ראש-הממשלה שרון "להתנתק" ממנה וזהו. אבל שום גדר לא תמנע מן הפליטים לצפות אל אדמתנו בעיניים כלות, ולא הריסת התנחלויות תעניק לנו שקט.
הטור של אמונה אלון מתפרסם ב"ידיעות האחרונות"
הוא לא התכוון כמובן ליישובי גוש-קטיף אלא ל"התנחלויות" של אותם הימים, כגון נחל-עוז. והוא לא המליץ להשיב לפליטים הערבים את אדמותיהם ואת שדותיהם כדי להשיג שקט, אלא קבע עובדה שהמכיר בה עשוי לחסוך מעצמו הסתבכות באשליות של "שלום" מדומה והיתפסות לתוכניות "התנתקות" ממה שלהתנתק ממנו אי-אפשר. יש ישראלים שהדברים עלולים להישמע להם פשטניים ומיושנים, שהרי ישראל מוכנה כבר מזמן לעבור הלאה ולעשות עם אויביה שלום שיושתת על תקוות העתיד ולא על משקעי העבר. אבל מה לעשות שאויבינו עודם "תקועים" ב-1948? מה לעשות שהפליטים הפלשתינים עדיין נרקבים באותם מחנות, וצופים בעיניים כלות במדינה המשגשגת שהקמנו על מה שעדיין נחשב בעיניהם לאדמותיהם הגזולות?
רק שלשום, בסוכת האבלים במחנה הפליטים ג'באליה, תיעדה מצלמת טלוויזיה אב של מחבל מתאבד השואל את הילדים שמסביבו מהי שאיפתם הגדולה ביותר. "להיות שאהידים", עונים הילדים במקהלה, "להרוג יהודים". כשהוא שואל מדוע, הם עונים: "כדי לשחרר את האדמה שלנו". ולצופים ישראלים שרוצים לחשוב כי הכוונה לאדמת גוש-קטיף, מפרטים האב וילדיו כי הכוונה לאדמתם שבתוך הקו הירוק. "אני מאשדוד", מצהיר שאהיד פוטנציאלי אחד, "אשדוד היא של אמי ואני אשחרר אותה".
פשטני ומיושן ככל שיישמע, זה המניע לטבח בנמל. 37 שנה קורעת החברה הישראלית את עצמה בוויכוח מר בעד ונגד ההתנחלויות ביש"ע, וכל אותו זמן עסוקים הפלשתינים בעניין אחר לגמרי. הם משתוקקים שנהרוס את ההתנחלויות ונמסור להם את שטחי יש"ע, אבל בעיקר מפני שזה מקרב לדעתם את שיבתם הנכספת לאשדוד. כמעט 50 שנה לאחר שמשה דיין הצביע על בעיית הבעיות של ישראל, בעיית הפליטים הפלשתינים, דומה שהמדינה עדיין לא התפנתה גם לא כשדיין עצמו היה בעמדות הנהגה לתת עליה את הדעת. הכל התפתח והשתנה כאן להפליא, ורק ההתעלמות מן הפליטים הפלשתינים נותרה בעינה.
ראש-הממשלה רבין ז"ל הביע תקווה שעזה על כמיליון הפליטים שבה "תטבע בים", וברוח דומה מציע ראש-הממשלה שרון "להתנתק" ממנה וזהו. אבל שום גדר לא תמנע מן הפליטים לצפות אל אדמתנו בעיניים כלות, ולא הריסת התנחלויות תעניק לנו שקט.
הטור של אמונה אלון מתפרסם ב"ידיעות האחרונות"