"ויקרא אל משה... דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'."

בשני פסוקים אלה הפותחים את תורת הקרבנות יש כמה קשיים הדורשים בירור. א. מכיוון שציווי ההקרבה מוטל בעיקר על הכהנים היינו מצפים שהפנייה תהיה אל הכהנים ולא אל "בני ישראל". ב. מדוע נאמר לשון "אדם" ולא איש כמו בפעמים אחרות? ג. מה כוונת התורה "מכם". הרי היה צריך לכתוב אדם כי יקריב קרבן.

רש"י מסביר מדוע נקטה התורה במילה "אדם" - "אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל... אף אתם לא תקריבו מן הגזל".

לכאורה יש להבין מה החשיבות לפתוח את ציווי הקרבנות באזהרה שלא להביא קרבן מן הגזל. האם אין זה ברור? ובכלל, מה יכול לגרום לאדם להביא קרבן מן הגזל?

אחת הטעויות הקשורות להקרבת קרבנות בפרט ולעבודת ה' בכלל היא המחשבה כאילו אנו עושים דברים בשביל הבורא. כאילו כל המצוות כולן ובעיקר הקרבנות הן צורך הבורא הזקוק לכבוד או לקרבן שאנו נעשה למענו. כך ממילא, אדם יכול להעלות על דעתו להביא קרבן מן הגזל. הוא מחפש את הדרך לרצות את הבורא. כשאדם אינו מרגיש שהמעשה שהוא עושה הוא צורך של עצמו, הוא ייגרר מהר מאד "לחפף" את המעשה ואף לעשותו באופן בזוי, כמו להביא מן הגזל.

אומרת התורה: "אדם כי יקריב מכם". אין הכוונה שאדם מקריב פיסית את גופו. אלא, יש שתי משמעויות בהדגשת התורה "מכם". האחת, הצורך של האדם למעשה להקריב מעצמו. הקרבן האמיתי הוא ההקרבה הפנימית של עצמיות האדם לבוראו. הבהמות שמביא האדם הן מעין תחליף וסמל לעצמיות האדם הרוצה להכניע עצמו ולהסתופף תחת כנפי השכינה. השניה, אדם כי יקריב מכם, מתוך הצורך הפנימי שלכם. הקרבן הוא צורך פנימי של האדם. זהו צורך פנימי עצמי של האדם להקריב עצמו, להתקרב אל בוראו. אין כאן כל צורך של הבורא. הא-ל אינו חסר דבר והאדם אינו יכול לתת מאומה לבוראו. כך גם מסתיים הפסוק השלישי: "יקריב אותו לרצונו לפני ה' ".

לכן, הבירור הזה חייב להיות הבירור של כל עם ישראל. "דבר אל בני ישראל" שלא יטעו לחשוב שהקרבן הוא צורך הבורא. כל קרבן שיבוא ממחשבה מוטעית שכזו יהיה קרבן פיגול כמו מי שמביא קרבן מן הגזל. הקרבן הוא כולו צורך האדם. "אדם כי יקריב מכם".

גם בהקמת המנורה במשכן הזהירו חכמים לבל נחשוב שהאור הוא כדי להאיר לקדוש ברוך הוא. "אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע , לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם! … אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. משל למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך. אמר לו פיקח לסומא: כשניכנס לתוך הבית צא והדלק לי את הנר והאר לי. אמר לו הסומא: אתה אומר לי האר?… אמר לו הפיקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך - לכך אמרתי לך 'האר לי'."

כל מה שקשור לעבודת ה', אם ייעשה מתוך מחשבה שעושים "טובה" לבורא עולם, ייגרר בסופו של דבר להיעשות בזלזול ובגזל. כך למשל, רבים בממשלות ישראל סבורים כי החזקת ארץ ישראל בידינו היא בגדר של טובה לבורא העולם או מחווה כלשהי להיסטוריה של עם ישראל, כשלמעשה אין מבינים שזהו צורך פנימי שלנו לחיות בארץ החיים שנתן לנו בורא העולם, ואם כך בהכרח נרגיש נטל בהחזקת הארץ ונהיה מוכנים "לגזול" אותה עבור אחרים. כך אמר הקב"ה לאברהם : "לך - לך". "כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מכל שלשה מיני קרבה, על כן נאמר לך לך לעצמותך, כדרך שנאמר לאדם שילך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם… שקאי על הר המוריה. כי אדם ממקור כפרתו נברא ומקורו מן הר המוריה כי משם לוקח עפרו… א"כ שם עצמות הגוף ושם חביון עוזה של הנשמה" (כלי יקר פר' "לך -לך").