תולדות גלותו של העם היהודי רצופות ניסיונות מרים שנגרמו בעטיה של תופעת משיחיות השקר. המאפיין המובהק ביותר של משיחיות השקר מתבטא ביומרתו האישית של נושא הבשורה המשיחית להזדהות כמשיח הגואל בכבודו ובעצמו. הדוגמאות ההיסטוריות הבולטות של ישו הנוצרי, שבתאי צבי ויעקב פרנק ממחישות את הכרוניקה הידועה מראש של משיחיות השקר.
ככל שפרק משיחי בהיסטוריה היהודית סחף את העם בעוצמה רבה יותר, כך היו השלכותיו הלאומיות קשות יותר. שכן, כגודל התקווה כן גודל האכזבה, שבעקבותיה היו המשיח וחסידיו נוטשים את היהדות והולכים לרעות בשדות זרים תוך הפצת מסרים אנטישמיים שגבו מחיר כבד מהעם היהודי.
כרוניקת הדעיכה של משיחיות השקר מתנועה רעיונית נשגבת, הנושאת את דגל גאולתו של עם ישראל, לאידיאולוגיה אנטישמית, שממיטה אסונות על העם היהודי, מובנית בעצם מהותה. שכן, משיח השקר וחסידיו מונעים בכוח הדחף היומרני למלא את תפקידה של ההשגחה העליונה ולרקוח נוסחאות פלא לעיצובו של הגורל היהודי.
הגורל היהודי הוא סגולת ברכה לאלה הרואים בו זכות, אך גזירת קללה לאלה הרואים בו מעמסה. כך שמטבע הדברים קטני האמונה המתריסים נגד עולו של הגורל היהודי הם אלה השקועים בחיפושים קדחתניים אחר פתרונות פלא לאנומליה היהודית. בין אם ברמה האישית או ברמה הלאומית, מובילים פתרונותיהם של קטני האמונה אל ההתבוללות הבלתי נמנעת. לקחי גלותו של העם היהודי מלמדים שפתרון "הבעיה היהודית" היווה מאז ומתמיד אתגר מרתק לא רק ליהודים אלא גם לעמי העולם.
בניגוד לתנועות משיחיות, שהתגבשו סביב מנהיגותו הכריזמטית של מבשר תורן המתחייב להביא גאולה לעולם, משקפת התעוררותה הספונטנית של שיבת ציון החדשה את התחברותו של העם למקורותיו הרוחניים. את התנופה המשיחית להנעתה של שיבת ציון החדשה העניקה הציונות המדינית, שחרתה על דגלה את אידיאל תחייתה של הממלכתיות העברית.
יעדיה של הציונות המדינית אומנם התלכדו עם הצו המקראי המחייב מתווה ממלכתי מוגדר להגשמת יעדיו הלאומיים והאוניברסליים של העם היהודי. אך יחד עם אינטואיציה לאומית דקת אבחנה, ששיקפה סגולות של משיחיות אמת, נשאה הציונות המדינית בחובה גם מאפיינים של משיחיות שקר, שהתבטאו בחתירתה האידיאולוגית למיזוג העם היהודי במשפחת העמים עד כדי אובדן מאפייניו הייחודיים. כך שאותו דחף, אשר הניע את הציונות המדינית לחפש פתרון ל"בעיה היהודית", השתרש גם בתודעתה הקיומית של מדינת ישראל.
זוועות מלחמת העולם השנייה המחישו את הלקח המר והנמהר של כפיית פתרונות לאנומליה היהודית, אך הלקח לא נלמד. גם כיום טרוד העולם, בסיוע שותפיו היהודים, ברקימת פתרון ל"בעיית מדינת ישראל". האנלוגיה לתקופת מלחמת העולם השנייה היא בלתי נמנעת. על פי מתווה גורלם המר של יהודי אירופה, שוקעת גם מדינת ישראל למצב של בדידות בינלאומית בתוך אוקיינוס של איבה רצחנית עד כדי השלמת דעת הקהל העולמית עם אפשרות חורבנה.
מרבית אזרחי המדינה דוחים את ההקבלה ההיסטורית בין מצבה הנוכחי של מדינת ישראל ובין תרחיש השואה. שכן, ישראל נחשבת למעצמה אזורית, שעוצמתה הצבאית היא ערובה להישרדותה, בעוד שיהדות אירופה הייתה נעדרת כל כוח צבאי. אך מורדי הגטאות, הפרטיזנים והחיילים היהודים בצבאות הברית המחישו את קיומו של פוטנציאל צבאי יהודי שהיה מסוגל להשיב מלחמה שערה למכונת המלחמה הנאצית ולצמצם את היקף השואה. כלומר, השקפתם הגלותית של יהודי אירופה, היא זו שהפכה את רובם המוחלט לטרף כה קל עבור החיה הנאצית.
הנה כי כן, כשם שיהודי אירופה היו מנותקים מאותם כוחות נפש שנדרשו להתהוותה של התקוממות לאומית, כך מתנתקת מדינת ישראל מתעצומות נפש המזינות את עוצמתה הצבאית. יתרה מזאת, כשם שיהודי אירופה לא חשו בשואה הקרבה עד לעצם התרחשותה, כך לא חשים מרבית אזרחי המדינה בהתדרדרותה של ישראל לנסיבות קיומיות המזכירות את תרחיש השואה.
למרות השלכותיה הטרגיות בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהסתכמו בהשמדתו של שליש מהעם היהודי, השתרשה קונספצית הפתרונות כיום בהנהגת המדינה ובציבור הרחב. על פי הכרוניקה הקלאסית של מתווה משיחיות השקר, מתחילה תסמונת הפתרונות ביוזמה חיובית לכאורה ליישב אחת ולתמיד את "הבעיה היהודית" ומסתיימת באסון.
ההנהגה הנאצית ניסתה בתחילה לייצא את ה"בעיה היהודית" מאירופה ליבשות אחרות באמצעות גירוש, אלא שתגובת העולם הבהירה לנאצים שהדרך היחידה לפתור את האנומליה היהודית היא על ידי השמדתם של היהודים.
מאז הסכם "השלום" עם מצרים והמשכו בתהליך אוסלו, מתפתלת ישראל במבוכי הפתרונות המדיניים, שאמורים לספק לה את הנורמליזציה הקיומית. גורלה המר של ישראל מאז הסתבכותה בקונספצית הפתרונות רק מאשרת את הלקח ההיסטורי המוכר. על אחת כמה וכמה מסתכנת ישראל בכך, שלמען הנורמליזציה הנכספת היא מוותרת על נכסי צאן ברזל לאומיים. החלופה הקיומית היחידה, שמסוגלת לחלץ את ישראל מאימתם של פתרונות סופיים ומוחלטים, היא חזרה אל קיומו הטבעי של העם היהודי המחייב את הגשמת יעדיו הלאומיים המוגדרים במקרא.
ככל שפרק משיחי בהיסטוריה היהודית סחף את העם בעוצמה רבה יותר, כך היו השלכותיו הלאומיות קשות יותר. שכן, כגודל התקווה כן גודל האכזבה, שבעקבותיה היו המשיח וחסידיו נוטשים את היהדות והולכים לרעות בשדות זרים תוך הפצת מסרים אנטישמיים שגבו מחיר כבד מהעם היהודי.
כרוניקת הדעיכה של משיחיות השקר מתנועה רעיונית נשגבת, הנושאת את דגל גאולתו של עם ישראל, לאידיאולוגיה אנטישמית, שממיטה אסונות על העם היהודי, מובנית בעצם מהותה. שכן, משיח השקר וחסידיו מונעים בכוח הדחף היומרני למלא את תפקידה של ההשגחה העליונה ולרקוח נוסחאות פלא לעיצובו של הגורל היהודי.
הגורל היהודי הוא סגולת ברכה לאלה הרואים בו זכות, אך גזירת קללה לאלה הרואים בו מעמסה. כך שמטבע הדברים קטני האמונה המתריסים נגד עולו של הגורל היהודי הם אלה השקועים בחיפושים קדחתניים אחר פתרונות פלא לאנומליה היהודית. בין אם ברמה האישית או ברמה הלאומית, מובילים פתרונותיהם של קטני האמונה אל ההתבוללות הבלתי נמנעת. לקחי גלותו של העם היהודי מלמדים שפתרון "הבעיה היהודית" היווה מאז ומתמיד אתגר מרתק לא רק ליהודים אלא גם לעמי העולם.
בניגוד לתנועות משיחיות, שהתגבשו סביב מנהיגותו הכריזמטית של מבשר תורן המתחייב להביא גאולה לעולם, משקפת התעוררותה הספונטנית של שיבת ציון החדשה את התחברותו של העם למקורותיו הרוחניים. את התנופה המשיחית להנעתה של שיבת ציון החדשה העניקה הציונות המדינית, שחרתה על דגלה את אידיאל תחייתה של הממלכתיות העברית.
יעדיה של הציונות המדינית אומנם התלכדו עם הצו המקראי המחייב מתווה ממלכתי מוגדר להגשמת יעדיו הלאומיים והאוניברסליים של העם היהודי. אך יחד עם אינטואיציה לאומית דקת אבחנה, ששיקפה סגולות של משיחיות אמת, נשאה הציונות המדינית בחובה גם מאפיינים של משיחיות שקר, שהתבטאו בחתירתה האידיאולוגית למיזוג העם היהודי במשפחת העמים עד כדי אובדן מאפייניו הייחודיים. כך שאותו דחף, אשר הניע את הציונות המדינית לחפש פתרון ל"בעיה היהודית", השתרש גם בתודעתה הקיומית של מדינת ישראל.
זוועות מלחמת העולם השנייה המחישו את הלקח המר והנמהר של כפיית פתרונות לאנומליה היהודית, אך הלקח לא נלמד. גם כיום טרוד העולם, בסיוע שותפיו היהודים, ברקימת פתרון ל"בעיית מדינת ישראל". האנלוגיה לתקופת מלחמת העולם השנייה היא בלתי נמנעת. על פי מתווה גורלם המר של יהודי אירופה, שוקעת גם מדינת ישראל למצב של בדידות בינלאומית בתוך אוקיינוס של איבה רצחנית עד כדי השלמת דעת הקהל העולמית עם אפשרות חורבנה.
מרבית אזרחי המדינה דוחים את ההקבלה ההיסטורית בין מצבה הנוכחי של מדינת ישראל ובין תרחיש השואה. שכן, ישראל נחשבת למעצמה אזורית, שעוצמתה הצבאית היא ערובה להישרדותה, בעוד שיהדות אירופה הייתה נעדרת כל כוח צבאי. אך מורדי הגטאות, הפרטיזנים והחיילים היהודים בצבאות הברית המחישו את קיומו של פוטנציאל צבאי יהודי שהיה מסוגל להשיב מלחמה שערה למכונת המלחמה הנאצית ולצמצם את היקף השואה. כלומר, השקפתם הגלותית של יהודי אירופה, היא זו שהפכה את רובם המוחלט לטרף כה קל עבור החיה הנאצית.
הנה כי כן, כשם שיהודי אירופה היו מנותקים מאותם כוחות נפש שנדרשו להתהוותה של התקוממות לאומית, כך מתנתקת מדינת ישראל מתעצומות נפש המזינות את עוצמתה הצבאית. יתרה מזאת, כשם שיהודי אירופה לא חשו בשואה הקרבה עד לעצם התרחשותה, כך לא חשים מרבית אזרחי המדינה בהתדרדרותה של ישראל לנסיבות קיומיות המזכירות את תרחיש השואה.
למרות השלכותיה הטרגיות בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהסתכמו בהשמדתו של שליש מהעם היהודי, השתרשה קונספצית הפתרונות כיום בהנהגת המדינה ובציבור הרחב. על פי הכרוניקה הקלאסית של מתווה משיחיות השקר, מתחילה תסמונת הפתרונות ביוזמה חיובית לכאורה ליישב אחת ולתמיד את "הבעיה היהודית" ומסתיימת באסון.
ההנהגה הנאצית ניסתה בתחילה לייצא את ה"בעיה היהודית" מאירופה ליבשות אחרות באמצעות גירוש, אלא שתגובת העולם הבהירה לנאצים שהדרך היחידה לפתור את האנומליה היהודית היא על ידי השמדתם של היהודים.
מאז הסכם "השלום" עם מצרים והמשכו בתהליך אוסלו, מתפתלת ישראל במבוכי הפתרונות המדיניים, שאמורים לספק לה את הנורמליזציה הקיומית. גורלה המר של ישראל מאז הסתבכותה בקונספצית הפתרונות רק מאשרת את הלקח ההיסטורי המוכר. על אחת כמה וכמה מסתכנת ישראל בכך, שלמען הנורמליזציה הנכספת היא מוותרת על נכסי צאן ברזל לאומיים. החלופה הקיומית היחידה, שמסוגלת לחלץ את ישראל מאימתם של פתרונות סופיים ומוחלטים, היא חזרה אל קיומו הטבעי של העם היהודי המחייב את הגשמת יעדיו הלאומיים המוגדרים במקרא.