היציאה ממצרים מעבדות לחרות, מהווה דגם לתהליך היציאה לחרות של אמת.
התהליך התחיל כבר לפני הפסח בזמן שבני ישראל הצטוו לקחת את השה לקרבן. אז אירע "נס גדול" לעם ישראל שלמרות זעמם של המצרים על הפגיעה באלוהיהם לא היה ביכולתם לעשות להם מאומה (על שם נס זה נקרא "שבת הגדול"). הכינוי "הגדול" מעלה שאלה: "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס, והא נס דקריעת ים סוף ושאר נסים שעשה השי"ת עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס?" (קדושת לוי - יתרו). והתשובה על כך היא: שהנס הגדול שאירע הוא השינוי שהתחולל בעם ישראל, דווקא! (שם): "ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה ב'גדלות השכל' שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אעפ"י שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם".
התפנית שהכשירה את הקרקע לגאולה ולחרות היתה "גדלות השכל". עם ישראל זכה להבנה מעמיקה מיהו ומהם יעדיו, ומתוך כך התמלא עוז רוח, תעצומות נפש, ונחישות ללא פשרות, עד כדי הנכונות להסתכן ולהתעמת עם המצרים. אומה הרוצה בחרות צריכה לגלות נכונות להיאבק על שלה ולשאת במחיר, שכן, החרות אינה ניתנת לעם על מגש של כסף.
כדי לזכות לחרות אמיתית ומלאה צריך תחילה לברר את מרכיביה מתוך "גדלות השכל". "לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והיקפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו, ולעמוד על המרחב של החירות, לצאת מכלל הארור של עבד ולבא לכלל הברוך של בן חורין. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות" (הרב קוק זצ"ל מאמרי הראי"ה עמ' 163). ניתן בנקל לשגות באשליה של חירות בעוד שלמעשה שקועים בעבדות נרצעת. חירות של אמת כוללת שני שלבים עיקריים פיזי ורוחני (עולת ראיה ח"ב רמ"ד): "א. החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר וכו'.. ב. החירות הזאת אינה נקנית כי-אם על-ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית". בשלב הראשון, החירות הפיזית - שחרור מכבלי שלטון זר שהתרחש בפסח, בשלב השני, החרות הרוחנית - עיצוב וגיבוש התרבות העצמית שהחל בשבועות במתן תורה, אולם הוא תהליך שעתיד להתמשך עד השלמתו בקץ הימים. ימי ספירת העומר מחברים בין שני השלבים ויוצרים את המתכונת לחרות שלמה.
אומה יכולה להיות בת חורין מבחינה מדינית שלטונית, ולקיים מהלכים דמוקרטיים, ועדיין להיות אומה נשלטת מבחינה רוחנית ותרבותית על-ידי אופנות חולפות, על-ידי אינטרסים ומטרות של אחרים כדברי הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 157): "הבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, וכו'.. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב".
במצב כזה החירות של האומה היא למראית עין בלבד. הדרך לחירות רוחנית אמיתית כוללת כמה שלבים: בשלב הראשון - האומה צריכה להשקיע משאבים וכשרונות כדי לברר לעצמה, מתוך תורה ו"גדלות השכל" את אופייה העצמי. בשלב השני - בהתאם לאופייה העצמי עליה לגבש לעצמה מתכונת אותנטית שלפיה תבנה את חברתה ואת מדינתה, ולא כחיקוי של אחרים. בשלב השלישי - עשייה לאור השלבים הקודמים, עליה לפעול באופן מעשי כדי להוציאם לפועל בכל המערכות השלטוניות ובכל תחומי החיים. זוהי דרך ממושכת שבסופה תושג התכלית הנכספת.
כדי להבטיח התקדמות מתמדת יש צורך בבחינה תקופתית, לבצע לנפש הלאומית "בדיקת חמץ" רוחנית-פסיכולוגית, כדי לבחון האם היא דבקה במטרות וברצונות העצמיים שלה או שהיא עדיין משועבדת למטרות ורצונות של אחרים (שם): "וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר אנו בודקים ג"כ את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו", בכך נוכל להתנקות "מכל כתם של העבדות, בין של אותה העבדות הגלויה, וכו'.., ובין אותה העבדות הכמוסה, המזדייפת על ידי צבעים מזויפים של חירות שטחי טפל שמטעים על ידם את ההמון העיוור" (שם).
בדרך הארוכה זרועים מכשולים שיש לבערם, בדומה ל"ביעור החמץ": "אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי-אם על-ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזהו חמצו, השאור שבעיסה, שהיזקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו" (הרב זצ"ל עו"ר ח"ב רמ"ד). לעיתים נראית לנו החרות האמיתית כחזון רחוק, וסכנת הייאוש אורבת לפתחנו. אולם עם הנצח אינו מפחד מדרכים קשות וארוכות. צועד הוא במעלה הדרך ביודעו שכגודל הקושי כך גודל התוצר.
לאחר שבדקנו את החמץ וביערנוהו מכל גבולנו, לאחר שהסבנו לסדר כבני חורין והצהרנו קבל עם ועולם ש"השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", קיבלנו כוחות רעננים, להמשיך לצעוד במעלה לקראת חרות אמיתית וגאולה שלימה.
הרב אליעזר שנוולד ר"מ בישיבת ההסדר חיספין וראש המרכז התורני נחלת ש"י ומכון הראל
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים. (הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).
התהליך התחיל כבר לפני הפסח בזמן שבני ישראל הצטוו לקחת את השה לקרבן. אז אירע "נס גדול" לעם ישראל שלמרות זעמם של המצרים על הפגיעה באלוהיהם לא היה ביכולתם לעשות להם מאומה (על שם נס זה נקרא "שבת הגדול"). הכינוי "הגדול" מעלה שאלה: "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס, והא נס דקריעת ים סוף ושאר נסים שעשה השי"ת עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס?" (קדושת לוי - יתרו). והתשובה על כך היא: שהנס הגדול שאירע הוא השינוי שהתחולל בעם ישראל, דווקא! (שם): "ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה ב'גדלות השכל' שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אעפ"י שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם".
התפנית שהכשירה את הקרקע לגאולה ולחרות היתה "גדלות השכל". עם ישראל זכה להבנה מעמיקה מיהו ומהם יעדיו, ומתוך כך התמלא עוז רוח, תעצומות נפש, ונחישות ללא פשרות, עד כדי הנכונות להסתכן ולהתעמת עם המצרים. אומה הרוצה בחרות צריכה לגלות נכונות להיאבק על שלה ולשאת במחיר, שכן, החרות אינה ניתנת לעם על מגש של כסף.
כדי לזכות לחרות אמיתית ומלאה צריך תחילה לברר את מרכיביה מתוך "גדלות השכל". "לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והיקפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו, ולעמוד על המרחב של החירות, לצאת מכלל הארור של עבד ולבא לכלל הברוך של בן חורין. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות" (הרב קוק זצ"ל מאמרי הראי"ה עמ' 163). ניתן בנקל לשגות באשליה של חירות בעוד שלמעשה שקועים בעבדות נרצעת. חירות של אמת כוללת שני שלבים עיקריים פיזי ורוחני (עולת ראיה ח"ב רמ"ד): "א. החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר וכו'.. ב. החירות הזאת אינה נקנית כי-אם על-ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית". בשלב הראשון, החירות הפיזית - שחרור מכבלי שלטון זר שהתרחש בפסח, בשלב השני, החרות הרוחנית - עיצוב וגיבוש התרבות העצמית שהחל בשבועות במתן תורה, אולם הוא תהליך שעתיד להתמשך עד השלמתו בקץ הימים. ימי ספירת העומר מחברים בין שני השלבים ויוצרים את המתכונת לחרות שלמה.
אומה יכולה להיות בת חורין מבחינה מדינית שלטונית, ולקיים מהלכים דמוקרטיים, ועדיין להיות אומה נשלטת מבחינה רוחנית ותרבותית על-ידי אופנות חולפות, על-ידי אינטרסים ומטרות של אחרים כדברי הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 157): "הבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, וכו'.. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב".
במצב כזה החירות של האומה היא למראית עין בלבד. הדרך לחירות רוחנית אמיתית כוללת כמה שלבים: בשלב הראשון - האומה צריכה להשקיע משאבים וכשרונות כדי לברר לעצמה, מתוך תורה ו"גדלות השכל" את אופייה העצמי. בשלב השני - בהתאם לאופייה העצמי עליה לגבש לעצמה מתכונת אותנטית שלפיה תבנה את חברתה ואת מדינתה, ולא כחיקוי של אחרים. בשלב השלישי - עשייה לאור השלבים הקודמים, עליה לפעול באופן מעשי כדי להוציאם לפועל בכל המערכות השלטוניות ובכל תחומי החיים. זוהי דרך ממושכת שבסופה תושג התכלית הנכספת.
כדי להבטיח התקדמות מתמדת יש צורך בבחינה תקופתית, לבצע לנפש הלאומית "בדיקת חמץ" רוחנית-פסיכולוגית, כדי לבחון האם היא דבקה במטרות וברצונות העצמיים שלה או שהיא עדיין משועבדת למטרות ורצונות של אחרים (שם): "וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר אנו בודקים ג"כ את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו", בכך נוכל להתנקות "מכל כתם של העבדות, בין של אותה העבדות הגלויה, וכו'.., ובין אותה העבדות הכמוסה, המזדייפת על ידי צבעים מזויפים של חירות שטחי טפל שמטעים על ידם את ההמון העיוור" (שם).
בדרך הארוכה זרועים מכשולים שיש לבערם, בדומה ל"ביעור החמץ": "אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי-אם על-ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזהו חמצו, השאור שבעיסה, שהיזקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו" (הרב זצ"ל עו"ר ח"ב רמ"ד). לעיתים נראית לנו החרות האמיתית כחזון רחוק, וסכנת הייאוש אורבת לפתחנו. אולם עם הנצח אינו מפחד מדרכים קשות וארוכות. צועד הוא במעלה הדרך ביודעו שכגודל הקושי כך גודל התוצר.
לאחר שבדקנו את החמץ וביערנוהו מכל גבולנו, לאחר שהסבנו לסדר כבני חורין והצהרנו קבל עם ועולם ש"השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", קיבלנו כוחות רעננים, להמשיך לצעוד במעלה לקראת חרות אמיתית וגאולה שלימה.
הרב אליעזר שנוולד ר"מ בישיבת ההסדר חיספין וראש המרכז התורני נחלת ש"י ומכון הראל
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים. (הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).