האם מת השייך יאסין מ-"סיכול ממוקד"? התקשורת דחתה בצדק את ה"ניוספיק" האורווליאני הזה, ממכבסת המלים של הצבא ומשרד רוה'מ. זה מונח השולל מנטילת החיים את הפן האנושי, ולא לחינם מוצאו מעולם הדיקטטורות "המשמידות" - האדומות והחומות - שראו בבני אדם "אלמנטים"
ל"ליקווידציה"-חיסול. "חיסול" פירושו גם "termination" ("סיום") - בשפתם של שרותים חשאיים (וסרטים הוליוודיים), הפועלים מעל לחוק ומתחת למוסר.
בספר דברים, מי ש"חטא משפט מות" "הומת", לא סוכל ולא חוסל.
כך, לפי רוח היהדות, גם רוצח מנוול כשייך יאסין הוא עדיין בחזקת אדם שממיתים אותו, ולא חפץ או "גורם" שמחסלים או משמידים.
על כן, למה לא נקרא לגרימת מותו של אויב בעברית פשוטה: המתה או הריגה?
בעקבות המתתו של יאסין, רוב קורבנותיו הצדיקו את המעשה, אך מיהרו להתנצל: "לא כנקמה, חס וחלילה". למה, בעצם? האין הנקמה רגש אנושי אלמנטרי, ומי שחסר אותו הוא ריגשית בעל מום? מטרות העונש, מלמדים בשעורי משפט, הן הגנה, הרתעה וגם "רטריבוציה" - מידה כנגד מידה, ומסבירים: בתחילה היתה הנקמה בידיו של הפרט ("גואל הדם"), אך החברה המאורגנת החליפה אותה בשפיטה וענישה. אולם, אם החברה מתפרקת מחובתה זו, שוב הנוקם "ייקח את החוק לידיו". האופנה הליברלית-מתירנית מתייגת את הנקמה כ-"politically incorrect", גורמת לעיסקות טיעון מקוממות ולענישה מקילה בבתי המשפט. האם יש מישהו שדמו אינו רותח למראה מחבלים היוצאים מביה"מ עם חיוך על השפתיים, מסמנים "ווי" בידיהם וצוחקים כל הדרך לבית ההבראה ולסדנת הטרור המחכים להם בכלא הישראלי? לא מעט מן המרירות והאלימות בחברתנו נובעות מצדקנות צבועה, מן הדה-לגיטימציה של רגש הנקמה.
"הם מפחדים" לועגות הכותרות למי שביטל: כדורגלני "וולנסיה", ארנולד שוורצנגר, לארי קינג. הם? ואולי פשוט למדו מהעתונות שלנו - על רחובות שוממים, קניונים נטושים, אוטובוסים ריקים, אנשים שנסגרים בבית מתוסכלים, חסרי אונים ומצפים לפיגוע, על טילים עד אשקלון והרעלת בארות, על מתים-חיים המהלכים בינינו בשעות האחרונות של חייהם, על חרדות יהודי חו"ל, 350,000 תיירים שלא יבואו, 50% ירידה בפדיון בחנויות, ודבריה של אשה שכולה: "אני בכוננות ספיגה של פיגוע מתקרב.. כאב בטן, חרדות, לחץ בחזה, תחושת פחד איומה.. המדינה אריכות ימיה מוטלת בספק".
מדינה, שיש בה מידה כזאת של פאניקה והיסטריה, מרה שחורה וערעור המוראל הלאומי, שמנהלת לוחמה פסיכולוגית נגד עצמה כאלו לקתה במחלת נפש לאומית - עוד מצפה שיבואו אליה תיירים לחגוג?
ואם נקרא את "מגילת איכה" הזאת דרך עיני האויב, מה זה עושה, למשל, לתורת "קורי העכביש" של נסראללה? וכיצד נקלטה במטות המיבצעים של הטרור הידיעה העתונאית בדבר העצות שניתנו לשרים לשבור שיגרה, לישון כל לילה במקום אחר, להכנס למשרדים מכניסות שונות? והמנות הגדושות של ביקורת הרסנית ושינאה עצמית? פעולה "מהבטן"; הסכסוך הונצח עוד ל-50 שנה; הפכנו את החמאס למעצמה, - וביאסין אבד לנו, אבוי, "מנהיג פרגמטי" ו"כח ממתן"...
והנה, בעוד שבתקשורת מיספד ונהי, העם השיב באיפכא מסתברא: 60% מן הנסקרים, שהם 75% מבין היהודים הישראלים, הצדיקו את המתתו של יאסין, ורק 32% (25% מבין היהודים) שללו. וזאת, למרות ש- 81% (יהודים וערבים) חשו שהמעשה יגביר את הטרור, לפחות לטווח הקצר. התגובה הזאת, של ציבור שקול וקר רוח, של עם נורמלי ובעל מוראל גבוה, מכחישה את כל רואי השחורות, ועל כן יטעה הביון של האויב, אם ייקח ברצינות את התקשורת שלנו, המנותקת מרחשי ליבו של העם. ולמושל קליפורניה, לספורטאי חו"ל ולתיירים מומלץ לבקר - ולראות עם לוחם במיטבו.
ל"ליקווידציה"-חיסול. "חיסול" פירושו גם "termination" ("סיום") - בשפתם של שרותים חשאיים (וסרטים הוליוודיים), הפועלים מעל לחוק ומתחת למוסר.
בספר דברים, מי ש"חטא משפט מות" "הומת", לא סוכל ולא חוסל.
כך, לפי רוח היהדות, גם רוצח מנוול כשייך יאסין הוא עדיין בחזקת אדם שממיתים אותו, ולא חפץ או "גורם" שמחסלים או משמידים.
על כן, למה לא נקרא לגרימת מותו של אויב בעברית פשוטה: המתה או הריגה?
בעקבות המתתו של יאסין, רוב קורבנותיו הצדיקו את המעשה, אך מיהרו להתנצל: "לא כנקמה, חס וחלילה". למה, בעצם? האין הנקמה רגש אנושי אלמנטרי, ומי שחסר אותו הוא ריגשית בעל מום? מטרות העונש, מלמדים בשעורי משפט, הן הגנה, הרתעה וגם "רטריבוציה" - מידה כנגד מידה, ומסבירים: בתחילה היתה הנקמה בידיו של הפרט ("גואל הדם"), אך החברה המאורגנת החליפה אותה בשפיטה וענישה. אולם, אם החברה מתפרקת מחובתה זו, שוב הנוקם "ייקח את החוק לידיו". האופנה הליברלית-מתירנית מתייגת את הנקמה כ-"politically incorrect", גורמת לעיסקות טיעון מקוממות ולענישה מקילה בבתי המשפט. האם יש מישהו שדמו אינו רותח למראה מחבלים היוצאים מביה"מ עם חיוך על השפתיים, מסמנים "ווי" בידיהם וצוחקים כל הדרך לבית ההבראה ולסדנת הטרור המחכים להם בכלא הישראלי? לא מעט מן המרירות והאלימות בחברתנו נובעות מצדקנות צבועה, מן הדה-לגיטימציה של רגש הנקמה.
"הם מפחדים" לועגות הכותרות למי שביטל: כדורגלני "וולנסיה", ארנולד שוורצנגר, לארי קינג. הם? ואולי פשוט למדו מהעתונות שלנו - על רחובות שוממים, קניונים נטושים, אוטובוסים ריקים, אנשים שנסגרים בבית מתוסכלים, חסרי אונים ומצפים לפיגוע, על טילים עד אשקלון והרעלת בארות, על מתים-חיים המהלכים בינינו בשעות האחרונות של חייהם, על חרדות יהודי חו"ל, 350,000 תיירים שלא יבואו, 50% ירידה בפדיון בחנויות, ודבריה של אשה שכולה: "אני בכוננות ספיגה של פיגוע מתקרב.. כאב בטן, חרדות, לחץ בחזה, תחושת פחד איומה.. המדינה אריכות ימיה מוטלת בספק".
מדינה, שיש בה מידה כזאת של פאניקה והיסטריה, מרה שחורה וערעור המוראל הלאומי, שמנהלת לוחמה פסיכולוגית נגד עצמה כאלו לקתה במחלת נפש לאומית - עוד מצפה שיבואו אליה תיירים לחגוג?
ואם נקרא את "מגילת איכה" הזאת דרך עיני האויב, מה זה עושה, למשל, לתורת "קורי העכביש" של נסראללה? וכיצד נקלטה במטות המיבצעים של הטרור הידיעה העתונאית בדבר העצות שניתנו לשרים לשבור שיגרה, לישון כל לילה במקום אחר, להכנס למשרדים מכניסות שונות? והמנות הגדושות של ביקורת הרסנית ושינאה עצמית? פעולה "מהבטן"; הסכסוך הונצח עוד ל-50 שנה; הפכנו את החמאס למעצמה, - וביאסין אבד לנו, אבוי, "מנהיג פרגמטי" ו"כח ממתן"...
והנה, בעוד שבתקשורת מיספד ונהי, העם השיב באיפכא מסתברא: 60% מן הנסקרים, שהם 75% מבין היהודים הישראלים, הצדיקו את המתתו של יאסין, ורק 32% (25% מבין היהודים) שללו. וזאת, למרות ש- 81% (יהודים וערבים) חשו שהמעשה יגביר את הטרור, לפחות לטווח הקצר. התגובה הזאת, של ציבור שקול וקר רוח, של עם נורמלי ובעל מוראל גבוה, מכחישה את כל רואי השחורות, ועל כן יטעה הביון של האויב, אם ייקח ברצינות את התקשורת שלנו, המנותקת מרחשי ליבו של העם. ולמושל קליפורניה, לספורטאי חו"ל ולתיירים מומלץ לבקר - ולראות עם לוחם במיטבו.