היציאה מעבדות לחירות, שאנו חיים אותה מחדש מדי פסח, היתה כידוע תהליך. וכבר אמרו גדולים שלא די ביציאת ישראל מעבדות לחירות. יש גם להוציא את העבדות מישראל. אכן, עצם היציאה הפיזית היתה בלילה אחד. ברגע מהיר אחד בהיסטוריה. מהפך חד, בחפזון שאנו מציינים בכל שנה. אולם, היציאה הממשית ממצב של עבדות לקחה הרבה יותר. הצורך להשתחרר מהמנטליות של העבד דרש נדודי מדבר מייגעים ורצופי נסיונות והתנסויות "עד תום הדור". הכניסה לארץ כללה - מלבד המנהיג וחברו למיעוט הצודק, כלב בן יפונה - דור רענן שלא נתן גוו לשוטרי השעבוד.
השאלה שמנגד, העולה מיידית, היא האם לא נקנו גם הרגלים רעים. האומנם נדודים במדבר של שנים כה רבות לא הותירו רישומן על הדור שזו היתה כל הווייתו. והאם לא נותר שיור גם לדורות הבאים. נודד חי בהווי של חוסר קשר למקומו. כל שהוא צריך זה מים, אהל ועדר לאכילה. וכמובן, הגנה משוסי המדבר, עמלקים או סתם שודדים. ומה איכפת לו אם למקום קוראים רפידים, אילים או מרה. ואם מישהו מבטיח לו מים במקום מוגן, ויש גם אוכל, הרי שזה מצוין. ויהיה המקום באשר יהיה.
מקום תחת השמש
למעשה, זה מה שהניע את הציונות המדינית בראשיתה. מציאת "מקלט לילה" בלבד, פינה להניח עליה את הראש. במובן הפשוט של "מקום תחת השמש" כספרו של נתניהו. ירושלים או אוגנדה נתפסו רק כמונח גיאוגרפי. כך, גם מנהיגים אחרים של הציונות קשרו אותה למתרחש סביבם. אם זה שוויון הזכויות שהיה דגלו של פינסקר, או הסוציאליזם, מלחמת המעמדות או המארכסיזם, מהגותם של הס, סירקין ובורוכוב.
לא תעודתו הייחודית של עם ישראל, לא ביאת המשיח וחזון נביאי ישראל, אלא גאולת האדם עצמו על צרכיו הגשמיים והקהילתיים. בעצם, כך גם תפסה התנועה הרפורמית, במהותה, את היהדות. (היא נזקקה לועידה מתקנת לתיקון ההגדרה, כשארץ ישראל הצטיירה כמקום הבלעדי למשאת נפשם של היהודים שבגולה). ציון יכולה להיות בברלין או בניו יורק. זו רק ישות רוחנית, מהות חסרת הקשר קרקעי.
ואולי, במוזרות היסטורית, היה פה קו מחשבה משיחיסטי. חיקוי ל...חרדים. הם טוענים שאין לקרב את הקץ והגאולה תגיע משמיים. גם הללו- הציוניסטים הללו והרפורמים- מחכים לימות המשיח שתקים מדינה יהודית בארץ ישראל. עד אז אפשר, וגם צריך ומותר, להיות בכל מקום אחר. לדעת אותם ציונים, יש גם תנאי. שהגויים יתנו לנו לחיות. כמיעוט מוגדר, כקהילה בעלת מאפיינים משלה עם אוטונומיה מסוימת, ללא פוגרומים, ללא הפרעות. (לעשיית צדק לחרדים חייבים להדגיש שהם תמיד עלו ארצה וראו בה את הבטחת ה', ברמה הפרטית. היחס שלהם ל"מדינת יהודים" שאינה חיה על פי היהדות, נובע מעקרונות שנסמכים על מחשבת ישראל, והם במחלוקת הלכתית)
ואם חשבנו שהימים הללו הם מאחורינו, שהציונות הזו פסה מן העולם בקונגרס הציוני שקבע: רק ארץ ישראל. ואפילו הרפורמים חזרו בהם מהשטות של ציון הוירטואלית , זו שתלויה ביהודי העושה אותה באשר הוא- אז הנה אנו רואים בימינו שיבה לטרום ציונות. (ואדגיש, לא פוסט ציונות, כזו המתימרת לסלול דרך חדשה על סמך מה שהיה) . שיבה לרעיון שיהודי אינו חייב לשאת פניו לציון. הוא לא רק יכול לחיות בחו"ל. הוא צריך לעשות זאת.
וכך, לא מכבר, צוטט ח"כ אברהם (לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך...) בורג כמי שאמר בהרצאה לפני יהודים בחו"ל, שתפקידם הוא להשאר שם, בגולה, ולהלחם באנטישמיות. מי שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית, מחזיר אותנו אל התקופה הטרום- ציונית. זו של העדפת הגלות (סליחה, התפוצה) על ישיבת ארץ ישראל. בלי לערב ענייני משפחה, אני תוהה אם מנהיג הציונות הדתית- לאומית, הרב ד"ר השר יוסף (והעליתם את עצמותי אתכם...) בורג, היה סומך את ידיו על התפנית המדהימה של יוצא חלציו שגדל בארץ חלומותיו.
נדודים כתכונה
ודומה שיש כאן משהו עמוק יותר. תחושת חוסר היציבות, של הריצה המתמדת. לאן שהוא. ובהקשר אקטואלי דווקא בימי הפסח, מעניין לראות את ציורי הבנים בהגדות. ברובם מצויר הבן הרשע כעומד על רגל אחת, כמי שגופו נטוי בחוסר יציבות (חוץ כביטוי לפנים שבו?) לעומת החכם הניצב בשתי רגליו על הקרקע. היהודי הנודד חושש אולי מהצורך ליסד חברה בעלת מאפיינים של ישוב קבע. במדבר, כמו בשנות גלות, הוא ישב תמיד על המזוודות, נכון לברוח מהצר המציק, או לחפש הזדמנויות עסקיות במרחבי תבל. ואכן, לא מזמן שמענו על בניו של הקבלן גינדי ש"הארץ קטנה עליהם" (כותרת בעיתון) והם יורדים לאנגליה. שם הם רואים עסקים פורחים. את מקום הולדתם הם מותירים לארץ מקלט לעת צרה. וראוי לשים לב. הם אינם מסתפקים בעסקים שם תוך מגורים כאן. עצם המגורים שם קורץ להם יותר.
ויש אבסורד אירוני בכל הגישה הזאת. היהודי המאמין, באשר הוא, יישאר חלק של עם ישראל בכל מצב ובכל מקום. גם הגולה הקשה ביותר לא תנתק אותו ממקורותיו היהודיים. ואנו רואים בפליאה, גם בימינו, כיצד יהודים שהורחקו בכח ממורשת עמם ומידיעתו, שבו גם אחרי שלושה דורות ועלו ארצה, או משמרים יהדותם באשר הם. לכאורה, לגביהם, הישיבה בארץ ישראל אינה תנאי לחברותם בעם היהודי. ודווקא הם נאחזים, זוכרים אותה והיא ציר חייהם, אף בשהותם בארצות ניכר. ואילו חסרי האמונה וקיום המצוות, שלגבי רובם, הקשר הישראלי, אל מדינת ישראל, הוא המחסום בפני התבוללות בגולה, אצל רובם חשיבות הארץ פחותה. לגביהם אין פה ארץ מיוחדת, בעלת זיקה לעם ולתורה.
אולי אין גם להתפלא על השיוך הרעיוני של הוגה הרעיון של "כל ציון לגולה" דלעיל, אל בית היוצר של "שלום עכשיו". כי אם בארץ ישראל, הם רוצים לתת- בניגוד משווע להיסטוריה של האנושות- זכויות לאומיות לעם שאינו יהודי, זה תרגום של אותה קפיציות החוסה תחת מטריית היהודי הנודד. היום פה ומחר שם, חסרת שורשים ונטולת קישור ישיר לאדמה. סתם כברת ארץ שאתמול שמשה את הקהילה היהודית כארץ מקלט, ומחר תהיה בסיס למישהו אחר. אותה גישה של מתן זכות דמיונית למישהו זר. אנחנו, היהודים הנודדים, כבר נסתדר. איכשהו. הרי תמיד הסתדרנו בעבר.
וגם בתכניות המדיניות הסובבות היום בולט היחס הזה. אנו זמניים כאן, צריכים להכרת האויבים ושל העולם בזכותנו לחיות על נחלת אבותינו. אנו חיים ביש"ע יותר שנים מרבונותינו על מדינת ישראל הקטנה. דור שלישי ואפילו רביעי כבר צומח בחבלי מולדת בהם הלכו אבותינו, חלמו נביאינו ולחמו קודמינו. אבל, אנו זמניים, מפונים, מוזזים. לערבים, שהכיבוש שלהם- בלי מירכאות- היה כאלפיים שנה לאחר שכבר חיינו כאן, להם יש זכויות לגיטימיות. לנו- לא. אנו צריכים לבקש, להתחנן, למות, להלחם על זכות אלמנטרית של כל אדם אחר בעולם. והמוזר- וגם מרגיז- הוא שיש יהודים שמובילים את המאבק הזה נגד עמם וההיסטוריה האנושית ולוחמים עליו כנגד אחיהם שלהם.
זווית מרתקת, להבנת הגישה הזו, נפתחה במחקר של ד"ר גור אלרואי, לאחרונה. הוא חשף מכתבים של פניות מיהודים באירופה (בעיקר ממזרחה) שפנו בעשור שקדם למלחמת העולם השנייה- אל המשרד הארץ ישראלי בראשותו של רופין, ובקשו לברר אפשרויות לעלות ארצה. עפ"י המכתבים, רופין ריפה את הרוח במפרשיהם בהבהירו את קשיי הקיום והפרנסה הצפויים להם. דהיינו, המניע שלו לא היה דתי, אידיאולוגי או עם ערבות הדדית. הוא רצה בהקמת קהילה חזקה ומבוססת, גם כלכלית. לא "כל ישראל חברים" אלא כולם עשירים. ואם נזכור שבאותן שנים נדדו בעולם כ- שני מיליון (!) יהודים ורק כ- 35 אלף הגיעו ארצה, נתפוס את גודל האבדה בפועל לארץ ישראל. אותה ארץ שכבר היו בה אז מושבות וישובים, ואפילו תל אביב צומחת ועולה. ומי יודע גם כמה מאותם יהודים נרצחו, מאוחר יותר באירופה הכנועה. זאת, לעומת עליות הרבנים והחסידים לאורך הדורות, ובמיוחד מ- 1700 ואילך. עליות ללא חשבון, שאמנם חיו, בחלקן, מכספי ה"חלוקה".(משהו כמו המגביות השונות והרשמיות, בימינו...) אבל, הן יצרו תשתית אנושית בארץ ישראל. ממנה יצאו בוני שכונות ומושבות. ההבנה, המעשית מאד,שמי שמגיע לארץ נקשר אליה בהגשמת מאוויי דורות, מחד. ושבני העולים יהיו כבר "תבנית נוף מולדתם", מאידך- לא היתה נר לרגליהם של מנהיגי הציונות הזו. הם חסרו את הלב היהודי החם והמאמין.
גם אם כנשר יגביה
התבוננות פשוטה בסובבים אותנו תגלה שאלו שפניהם כלפי חוץ, אלו שעניינם הוא מנמל התעופה והחוצה, גם השקפת עולמם היא זו של תלות במה יאמרו הגויים. של התחנחנות לפני זרים. בניהם של הצברים הגאים הראשונים, חסרים את הגאווה הישראלית- יהודית. צאצאי הפלמ"ח חסרים כוח עמידה. ולהשלמת האבסורד, הציבור התורני, וגם בני הישיבות "הרכרוכיים" בעלי האוריינטציה של מסורת ישראל, על עברה, דווקא הם מפגינים עמידה לאומית גאה. האבסורד גדול עוד יותר כשמשווים את עמדות הבסיס האמונתיות. היהודי המאמין, יודע שהכל בידי שמיים. הוא בוטח בה' השומר את עמו ישראל. ואף על פי כן הוא נלחם בחירוק שיניים גם אם כל העולם נגדו. ואילו הציבור המייחס חשיבות עיקרית למאמץ האנושי, לעשייה שתביא תוצאות, דווקא הם מרימים ידיים.
ואולי עוד תכונה שחדרה בנו בשנות הנדודים. הקופצנות שלנו. אנו עם עם "קוצים" שאיננו יכול לשבת בשלווה. אנו מלאי עניין וסקרנות, מצבור של אנרגיה המחפשת עוד עשייה, עוד תחומים, עוד עיסוק. אם זה בכל התנועות העולמיות שהיהודים היו ממציאיהן או פעיליהם המרכזיים או בארצנו, בפלגים ובתנועות הרבות מספור, ובכחל התחומים. וכך גם אמר איש ההיי-טק זוהר זיסאפל, שכמות הסטארט- אפים בישראל היא מהגבוהות בעולם, אם לא הגבוהה ביותר. האירופים שהם בעלי הון, והשקיעו בנושא, לא הצליחו בכמות כזו. לדעתו, זה עניין של אופי לאומי.
ועל פי דברי ח"נ ביאליק, המבכה את היהודי שמצליח בעולם הגלות הסובב "גם אם כנשר יגביה- לא עליכם אורו יגיה". הגיעה העת שננצל את יכולתנו הגבוהה והייחודית למען עצמנו. שבצד תיקון האנושות כולה, והנכרים הסובבים אותנו, נזכור גם את עמנו שלנו. שיבוא קץ לא רק לנדודים, אלא לתפיסה הזאת של הארעיות והזמניות. שנתפוס קצת ביטחון עצמי.
השאלה שמנגד, העולה מיידית, היא האם לא נקנו גם הרגלים רעים. האומנם נדודים במדבר של שנים כה רבות לא הותירו רישומן על הדור שזו היתה כל הווייתו. והאם לא נותר שיור גם לדורות הבאים. נודד חי בהווי של חוסר קשר למקומו. כל שהוא צריך זה מים, אהל ועדר לאכילה. וכמובן, הגנה משוסי המדבר, עמלקים או סתם שודדים. ומה איכפת לו אם למקום קוראים רפידים, אילים או מרה. ואם מישהו מבטיח לו מים במקום מוגן, ויש גם אוכל, הרי שזה מצוין. ויהיה המקום באשר יהיה.
מקום תחת השמש
למעשה, זה מה שהניע את הציונות המדינית בראשיתה. מציאת "מקלט לילה" בלבד, פינה להניח עליה את הראש. במובן הפשוט של "מקום תחת השמש" כספרו של נתניהו. ירושלים או אוגנדה נתפסו רק כמונח גיאוגרפי. כך, גם מנהיגים אחרים של הציונות קשרו אותה למתרחש סביבם. אם זה שוויון הזכויות שהיה דגלו של פינסקר, או הסוציאליזם, מלחמת המעמדות או המארכסיזם, מהגותם של הס, סירקין ובורוכוב.
לא תעודתו הייחודית של עם ישראל, לא ביאת המשיח וחזון נביאי ישראל, אלא גאולת האדם עצמו על צרכיו הגשמיים והקהילתיים. בעצם, כך גם תפסה התנועה הרפורמית, במהותה, את היהדות. (היא נזקקה לועידה מתקנת לתיקון ההגדרה, כשארץ ישראל הצטיירה כמקום הבלעדי למשאת נפשם של היהודים שבגולה). ציון יכולה להיות בברלין או בניו יורק. זו רק ישות רוחנית, מהות חסרת הקשר קרקעי.
ואולי, במוזרות היסטורית, היה פה קו מחשבה משיחיסטי. חיקוי ל...חרדים. הם טוענים שאין לקרב את הקץ והגאולה תגיע משמיים. גם הללו- הציוניסטים הללו והרפורמים- מחכים לימות המשיח שתקים מדינה יהודית בארץ ישראל. עד אז אפשר, וגם צריך ומותר, להיות בכל מקום אחר. לדעת אותם ציונים, יש גם תנאי. שהגויים יתנו לנו לחיות. כמיעוט מוגדר, כקהילה בעלת מאפיינים משלה עם אוטונומיה מסוימת, ללא פוגרומים, ללא הפרעות. (לעשיית צדק לחרדים חייבים להדגיש שהם תמיד עלו ארצה וראו בה את הבטחת ה', ברמה הפרטית. היחס שלהם ל"מדינת יהודים" שאינה חיה על פי היהדות, נובע מעקרונות שנסמכים על מחשבת ישראל, והם במחלוקת הלכתית)
ואם חשבנו שהימים הללו הם מאחורינו, שהציונות הזו פסה מן העולם בקונגרס הציוני שקבע: רק ארץ ישראל. ואפילו הרפורמים חזרו בהם מהשטות של ציון הוירטואלית , זו שתלויה ביהודי העושה אותה באשר הוא- אז הנה אנו רואים בימינו שיבה לטרום ציונות. (ואדגיש, לא פוסט ציונות, כזו המתימרת לסלול דרך חדשה על סמך מה שהיה) . שיבה לרעיון שיהודי אינו חייב לשאת פניו לציון. הוא לא רק יכול לחיות בחו"ל. הוא צריך לעשות זאת.
וכך, לא מכבר, צוטט ח"כ אברהם (לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך...) בורג כמי שאמר בהרצאה לפני יהודים בחו"ל, שתפקידם הוא להשאר שם, בגולה, ולהלחם באנטישמיות. מי שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית, מחזיר אותנו אל התקופה הטרום- ציונית. זו של העדפת הגלות (סליחה, התפוצה) על ישיבת ארץ ישראל. בלי לערב ענייני משפחה, אני תוהה אם מנהיג הציונות הדתית- לאומית, הרב ד"ר השר יוסף (והעליתם את עצמותי אתכם...) בורג, היה סומך את ידיו על התפנית המדהימה של יוצא חלציו שגדל בארץ חלומותיו.
נדודים כתכונה
ודומה שיש כאן משהו עמוק יותר. תחושת חוסר היציבות, של הריצה המתמדת. לאן שהוא. ובהקשר אקטואלי דווקא בימי הפסח, מעניין לראות את ציורי הבנים בהגדות. ברובם מצויר הבן הרשע כעומד על רגל אחת, כמי שגופו נטוי בחוסר יציבות (חוץ כביטוי לפנים שבו?) לעומת החכם הניצב בשתי רגליו על הקרקע. היהודי הנודד חושש אולי מהצורך ליסד חברה בעלת מאפיינים של ישוב קבע. במדבר, כמו בשנות גלות, הוא ישב תמיד על המזוודות, נכון לברוח מהצר המציק, או לחפש הזדמנויות עסקיות במרחבי תבל. ואכן, לא מזמן שמענו על בניו של הקבלן גינדי ש"הארץ קטנה עליהם" (כותרת בעיתון) והם יורדים לאנגליה. שם הם רואים עסקים פורחים. את מקום הולדתם הם מותירים לארץ מקלט לעת צרה. וראוי לשים לב. הם אינם מסתפקים בעסקים שם תוך מגורים כאן. עצם המגורים שם קורץ להם יותר.
ויש אבסורד אירוני בכל הגישה הזאת. היהודי המאמין, באשר הוא, יישאר חלק של עם ישראל בכל מצב ובכל מקום. גם הגולה הקשה ביותר לא תנתק אותו ממקורותיו היהודיים. ואנו רואים בפליאה, גם בימינו, כיצד יהודים שהורחקו בכח ממורשת עמם ומידיעתו, שבו גם אחרי שלושה דורות ועלו ארצה, או משמרים יהדותם באשר הם. לכאורה, לגביהם, הישיבה בארץ ישראל אינה תנאי לחברותם בעם היהודי. ודווקא הם נאחזים, זוכרים אותה והיא ציר חייהם, אף בשהותם בארצות ניכר. ואילו חסרי האמונה וקיום המצוות, שלגבי רובם, הקשר הישראלי, אל מדינת ישראל, הוא המחסום בפני התבוללות בגולה, אצל רובם חשיבות הארץ פחותה. לגביהם אין פה ארץ מיוחדת, בעלת זיקה לעם ולתורה.
אולי אין גם להתפלא על השיוך הרעיוני של הוגה הרעיון של "כל ציון לגולה" דלעיל, אל בית היוצר של "שלום עכשיו". כי אם בארץ ישראל, הם רוצים לתת- בניגוד משווע להיסטוריה של האנושות- זכויות לאומיות לעם שאינו יהודי, זה תרגום של אותה קפיציות החוסה תחת מטריית היהודי הנודד. היום פה ומחר שם, חסרת שורשים ונטולת קישור ישיר לאדמה. סתם כברת ארץ שאתמול שמשה את הקהילה היהודית כארץ מקלט, ומחר תהיה בסיס למישהו אחר. אותה גישה של מתן זכות דמיונית למישהו זר. אנחנו, היהודים הנודדים, כבר נסתדר. איכשהו. הרי תמיד הסתדרנו בעבר.
וגם בתכניות המדיניות הסובבות היום בולט היחס הזה. אנו זמניים כאן, צריכים להכרת האויבים ושל העולם בזכותנו לחיות על נחלת אבותינו. אנו חיים ביש"ע יותר שנים מרבונותינו על מדינת ישראל הקטנה. דור שלישי ואפילו רביעי כבר צומח בחבלי מולדת בהם הלכו אבותינו, חלמו נביאינו ולחמו קודמינו. אבל, אנו זמניים, מפונים, מוזזים. לערבים, שהכיבוש שלהם- בלי מירכאות- היה כאלפיים שנה לאחר שכבר חיינו כאן, להם יש זכויות לגיטימיות. לנו- לא. אנו צריכים לבקש, להתחנן, למות, להלחם על זכות אלמנטרית של כל אדם אחר בעולם. והמוזר- וגם מרגיז- הוא שיש יהודים שמובילים את המאבק הזה נגד עמם וההיסטוריה האנושית ולוחמים עליו כנגד אחיהם שלהם.
זווית מרתקת, להבנת הגישה הזו, נפתחה במחקר של ד"ר גור אלרואי, לאחרונה. הוא חשף מכתבים של פניות מיהודים באירופה (בעיקר ממזרחה) שפנו בעשור שקדם למלחמת העולם השנייה- אל המשרד הארץ ישראלי בראשותו של רופין, ובקשו לברר אפשרויות לעלות ארצה. עפ"י המכתבים, רופין ריפה את הרוח במפרשיהם בהבהירו את קשיי הקיום והפרנסה הצפויים להם. דהיינו, המניע שלו לא היה דתי, אידיאולוגי או עם ערבות הדדית. הוא רצה בהקמת קהילה חזקה ומבוססת, גם כלכלית. לא "כל ישראל חברים" אלא כולם עשירים. ואם נזכור שבאותן שנים נדדו בעולם כ- שני מיליון (!) יהודים ורק כ- 35 אלף הגיעו ארצה, נתפוס את גודל האבדה בפועל לארץ ישראל. אותה ארץ שכבר היו בה אז מושבות וישובים, ואפילו תל אביב צומחת ועולה. ומי יודע גם כמה מאותם יהודים נרצחו, מאוחר יותר באירופה הכנועה. זאת, לעומת עליות הרבנים והחסידים לאורך הדורות, ובמיוחד מ- 1700 ואילך. עליות ללא חשבון, שאמנם חיו, בחלקן, מכספי ה"חלוקה".(משהו כמו המגביות השונות והרשמיות, בימינו...) אבל, הן יצרו תשתית אנושית בארץ ישראל. ממנה יצאו בוני שכונות ומושבות. ההבנה, המעשית מאד,שמי שמגיע לארץ נקשר אליה בהגשמת מאוויי דורות, מחד. ושבני העולים יהיו כבר "תבנית נוף מולדתם", מאידך- לא היתה נר לרגליהם של מנהיגי הציונות הזו. הם חסרו את הלב היהודי החם והמאמין.
גם אם כנשר יגביה
התבוננות פשוטה בסובבים אותנו תגלה שאלו שפניהם כלפי חוץ, אלו שעניינם הוא מנמל התעופה והחוצה, גם השקפת עולמם היא זו של תלות במה יאמרו הגויים. של התחנחנות לפני זרים. בניהם של הצברים הגאים הראשונים, חסרים את הגאווה הישראלית- יהודית. צאצאי הפלמ"ח חסרים כוח עמידה. ולהשלמת האבסורד, הציבור התורני, וגם בני הישיבות "הרכרוכיים" בעלי האוריינטציה של מסורת ישראל, על עברה, דווקא הם מפגינים עמידה לאומית גאה. האבסורד גדול עוד יותר כשמשווים את עמדות הבסיס האמונתיות. היהודי המאמין, יודע שהכל בידי שמיים. הוא בוטח בה' השומר את עמו ישראל. ואף על פי כן הוא נלחם בחירוק שיניים גם אם כל העולם נגדו. ואילו הציבור המייחס חשיבות עיקרית למאמץ האנושי, לעשייה שתביא תוצאות, דווקא הם מרימים ידיים.
ואולי עוד תכונה שחדרה בנו בשנות הנדודים. הקופצנות שלנו. אנו עם עם "קוצים" שאיננו יכול לשבת בשלווה. אנו מלאי עניין וסקרנות, מצבור של אנרגיה המחפשת עוד עשייה, עוד תחומים, עוד עיסוק. אם זה בכל התנועות העולמיות שהיהודים היו ממציאיהן או פעיליהם המרכזיים או בארצנו, בפלגים ובתנועות הרבות מספור, ובכחל התחומים. וכך גם אמר איש ההיי-טק זוהר זיסאפל, שכמות הסטארט- אפים בישראל היא מהגבוהות בעולם, אם לא הגבוהה ביותר. האירופים שהם בעלי הון, והשקיעו בנושא, לא הצליחו בכמות כזו. לדעתו, זה עניין של אופי לאומי.
ועל פי דברי ח"נ ביאליק, המבכה את היהודי שמצליח בעולם הגלות הסובב "גם אם כנשר יגביה- לא עליכם אורו יגיה". הגיעה העת שננצל את יכולתנו הגבוהה והייחודית למען עצמנו. שבצד תיקון האנושות כולה, והנכרים הסובבים אותנו, נזכור גם את עמנו שלנו. שיבוא קץ לא רק לנדודים, אלא לתפיסה הזאת של הארעיות והזמניות. שנתפוס קצת ביטחון עצמי.