חסד עשה עימנו הקב"ה, בנותנו לנו משימה שעשויה לחנך אותנו לחשוב מחדש, ולהתרגל לעשייה שטרם היכרנו.
בימים אלה שבהם אנו נקראים למטה החירום להצלת גוש קטיף ומניעת ההתנתקות, המשימה ברורה, ממוקדת ותכליתית: יש לשכנע כ-200,000 איש בעלי זכות בחירה במפלגת הליכוד, להתנגד לבריחה החד צדדית מחבלי ארצנו הקדושה.
המונחים "הסברה", "כלל ישראל" וכדומה, הופכים מעכשיו למוחשיים ופשוטים מאוד. יש לגשת אחד אחד, מדלת לדלת ומאיש לרעהו הרשימה ידועה, ולנסות לעורר את הנשמה היהודית שנדמה שעייפה כלפי חוץ ממאבקים והיא שקעה בחשבונות שונים.
ראשי מטות החירום להצלת ארץ ישראל מסבירים לנו ובצדק שהפעם המערכה היא על כל הקופה. אם ההתנתקות תיעצר כאן במשאל הגדול, סביר שהיא תיעצר לזמן רב. ואם ח"ו להיפך, אין גבול למספר היישובים שהכורת יניף את ידו עליהם.
עוד דבר שטורחים להדגיש במטות ההסברה, שגם אם כולנו היינו רוצים הסברה ערכית ואמונית, ולא ביטחוניסטית ופוליטית, "אין ברירה", והפעם ("רק הפעם" עקב הזמן הקצר) ניאלץ שוב להתחבא מאחורי ססמאות פוליטיות וביטחוניות שהן הן ישכנעו את המתלבטים לשים את הפתק הנכון בקלפי (נדמה לי שאת הטיעון הזה שמענו כבר יותר מפעם אחת בעשור האחרון).
את מיטב כוחנו, נערינו, ומתיישבינו צריך להוציא כעת לשטח כדי להביא ניצחון. אך מה משמעות הניצחון הזמני הזה (שבעזרת ד' יושג)? שוב ישמעו אחינו האהובים סיסמאות שטחיות שאינן מביאות בשורה ומים לנפש עייפה. שוב נרד לרמה הפוליטית ונשחק במגרש שאנו מפסידים בו לטווח רחוק? יש לנו אמת גדולה. ואנו מתביישים ומפחדים להגיד אותה בעברית פשוטה. וכשאנו מהססים, מניין ישאב העם את כוחו?
דווקא בעולם פוסט-מודרני זר ומנוכר, יכולים ביקורי בית להיהפך למשב רוח מרענן של פגישה מלב אל לב, בידידות, בהערכה, ללא התנשאות, לשבת על כוס קפה, ולהביא בשורה רוחנית של אידיאל. להראות בדוגמא אישית שעדיין יש אנשי אמונה בעולם, והאמונה פועלת ודוחפת אותנו לעשייה ציונית, מוסרית, לאומית, ערכית ורוחנית, שאיננה מוצגת, נחשפת, או מוסברת לציבור.
מפגש אישי, משוחרר מכבלי התקשורת ומשחקי מדיה, עשוי לחולל זעזוע בנפשו של כל יהודי שמחובר בקשר קלוש אפילו לערכים לאומיים. חייבים לבוא ולומר שמי שיתנתק מארצו, ומי שבורח מאויביו לעת דור התקומה, הוא בורח מהתמודדות עם עצמו, עמו ואלוקיו!
צמאה נפשו של עמנו לשמוע דברים גדולים שמתאימים לאופיו הגדול, "לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ד"'. לא תמיד למדנו את הדרך, הסגנון, והצורה שבהם יש לדבר. עלינו ללמוד שפה אחרת, שפה שאיננו מכירים כי באמת עדיין איננו קרובים לכלל ישראל למכאוביו, ייסוריו ונפשו.
אנחנו כעת במצב חירום אמיתי. נשנס מותניים ונצא לעזרת אחינו הגיבורים בגוש קטיף. יש להזיז הצידה בשבועות הקרובים כל עניין אחר ולבוא ולפעול עם א-ל כדי להכריע את המערכה הקצרה הזאת. כולנו פייגלין! כולנו מועצת יש"ע! כולנו שרנסקי! אנו חייבים לכתת רגליים מדלת לדלת ומעיר לעיר בחיוך ולא בעצבנות. להיפגש עם אחים הצמאים לשמוע בשורה ערכית, מוסרית, שונה ממה ש"מנהיגינו הלאומיים" מפטפטים.
עם ישראל למדנו מרואה האורות הינו נשמה אחת, אך נשמה זו מתפרטת לאנשים חיים, שגרים ליד כל אחד ואחת מאיתנו. התקופה שבה היה "מספיק ליצור אווירה", עברה לה כבר. לא נוכל להתחבא שוב מאחורי הפגנות, שלטים, סטיקרים ומודעות. עלינו לעלות אל העם כפשוטו. עלינו לדבר בשפתו, להיפגש, לדפוק בדלת, להתחבר ולאהוב. מתוך כך נרוויח מלבד הצד הלאומי בשעת מבחן, גם את החיבור היסודי אל השורש. המבחן הנוכחי ילמד אותנו להפסיק להתבייש, לא להירתע מהמפגש. במסירות, בביטחון עצמי שעדיין חסר, בנחישות ובעיקר באהבה נפתח כלי הסברה משוכללים כאברהם ושרה. "אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים", ולא נפסיק לעשות זאת גם לאחר שננצח במבחן הקרוב.
הבה ונראה במשימה הקרובה רק "ניסוי כלים" לצורך האמיתי להיפגש באופן קבוע על בסיס שורשינו.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב
בימים אלה שבהם אנו נקראים למטה החירום להצלת גוש קטיף ומניעת ההתנתקות, המשימה ברורה, ממוקדת ותכליתית: יש לשכנע כ-200,000 איש בעלי זכות בחירה במפלגת הליכוד, להתנגד לבריחה החד צדדית מחבלי ארצנו הקדושה.
המונחים "הסברה", "כלל ישראל" וכדומה, הופכים מעכשיו למוחשיים ופשוטים מאוד. יש לגשת אחד אחד, מדלת לדלת ומאיש לרעהו הרשימה ידועה, ולנסות לעורר את הנשמה היהודית שנדמה שעייפה כלפי חוץ ממאבקים והיא שקעה בחשבונות שונים.
ראשי מטות החירום להצלת ארץ ישראל מסבירים לנו ובצדק שהפעם המערכה היא על כל הקופה. אם ההתנתקות תיעצר כאן במשאל הגדול, סביר שהיא תיעצר לזמן רב. ואם ח"ו להיפך, אין גבול למספר היישובים שהכורת יניף את ידו עליהם.
עוד דבר שטורחים להדגיש במטות ההסברה, שגם אם כולנו היינו רוצים הסברה ערכית ואמונית, ולא ביטחוניסטית ופוליטית, "אין ברירה", והפעם ("רק הפעם" עקב הזמן הקצר) ניאלץ שוב להתחבא מאחורי ססמאות פוליטיות וביטחוניות שהן הן ישכנעו את המתלבטים לשים את הפתק הנכון בקלפי (נדמה לי שאת הטיעון הזה שמענו כבר יותר מפעם אחת בעשור האחרון).
את מיטב כוחנו, נערינו, ומתיישבינו צריך להוציא כעת לשטח כדי להביא ניצחון. אך מה משמעות הניצחון הזמני הזה (שבעזרת ד' יושג)? שוב ישמעו אחינו האהובים סיסמאות שטחיות שאינן מביאות בשורה ומים לנפש עייפה. שוב נרד לרמה הפוליטית ונשחק במגרש שאנו מפסידים בו לטווח רחוק? יש לנו אמת גדולה. ואנו מתביישים ומפחדים להגיד אותה בעברית פשוטה. וכשאנו מהססים, מניין ישאב העם את כוחו?
דווקא בעולם פוסט-מודרני זר ומנוכר, יכולים ביקורי בית להיהפך למשב רוח מרענן של פגישה מלב אל לב, בידידות, בהערכה, ללא התנשאות, לשבת על כוס קפה, ולהביא בשורה רוחנית של אידיאל. להראות בדוגמא אישית שעדיין יש אנשי אמונה בעולם, והאמונה פועלת ודוחפת אותנו לעשייה ציונית, מוסרית, לאומית, ערכית ורוחנית, שאיננה מוצגת, נחשפת, או מוסברת לציבור.
מפגש אישי, משוחרר מכבלי התקשורת ומשחקי מדיה, עשוי לחולל זעזוע בנפשו של כל יהודי שמחובר בקשר קלוש אפילו לערכים לאומיים. חייבים לבוא ולומר שמי שיתנתק מארצו, ומי שבורח מאויביו לעת דור התקומה, הוא בורח מהתמודדות עם עצמו, עמו ואלוקיו!
צמאה נפשו של עמנו לשמוע דברים גדולים שמתאימים לאופיו הגדול, "לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ד"'. לא תמיד למדנו את הדרך, הסגנון, והצורה שבהם יש לדבר. עלינו ללמוד שפה אחרת, שפה שאיננו מכירים כי באמת עדיין איננו קרובים לכלל ישראל למכאוביו, ייסוריו ונפשו.
אנחנו כעת במצב חירום אמיתי. נשנס מותניים ונצא לעזרת אחינו הגיבורים בגוש קטיף. יש להזיז הצידה בשבועות הקרובים כל עניין אחר ולבוא ולפעול עם א-ל כדי להכריע את המערכה הקצרה הזאת. כולנו פייגלין! כולנו מועצת יש"ע! כולנו שרנסקי! אנו חייבים לכתת רגליים מדלת לדלת ומעיר לעיר בחיוך ולא בעצבנות. להיפגש עם אחים הצמאים לשמוע בשורה ערכית, מוסרית, שונה ממה ש"מנהיגינו הלאומיים" מפטפטים.
עם ישראל למדנו מרואה האורות הינו נשמה אחת, אך נשמה זו מתפרטת לאנשים חיים, שגרים ליד כל אחד ואחת מאיתנו. התקופה שבה היה "מספיק ליצור אווירה", עברה לה כבר. לא נוכל להתחבא שוב מאחורי הפגנות, שלטים, סטיקרים ומודעות. עלינו לעלות אל העם כפשוטו. עלינו לדבר בשפתו, להיפגש, לדפוק בדלת, להתחבר ולאהוב. מתוך כך נרוויח מלבד הצד הלאומי בשעת מבחן, גם את החיבור היסודי אל השורש. המבחן הנוכחי ילמד אותנו להפסיק להתבייש, לא להירתע מהמפגש. במסירות, בביטחון עצמי שעדיין חסר, בנחישות ובעיקר באהבה נפתח כלי הסברה משוכללים כאברהם ושרה. "אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים", ולא נפסיק לעשות זאת גם לאחר שננצח במבחן הקרוב.
הבה ונראה במשימה הקרובה רק "ניסוי כלים" לצורך האמיתי להיפגש באופן קבוע על בסיס שורשינו.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב