אני מציגה את עצמי: אני מתנחלת מגוש קטיף, אני עולה חדשה מצרפת, ספרדית, מבחינה פוליטית אני ימנית ולסיום, אני "דתיה". זהו! אני חושבת שלא שכחתי שום "תוית".
אוה! בעצם כן. אני שכחתי את התוית הכי חשובה: אני בן אדם.
אז בואו נחזור על כמה "תויות":
א) אני מתנחלת: כן, כמו השישה מיליון ישראלים שחיים בא"י. תשאלו אפילו את ערפאת אם אני צודקת!
ב) אני ימנית: כי המפלגות הימניות אמורות להגן על הרעיון הציוני של התישבות בכל מקום בא"י. למה אתם מלגלגים?!
ג) מגוש קטיף: אז כאן זה סיפור יפה שהתחיל בשנת 1991... אני בשנה הרביעית בפקולטה למשפטים בטולוז (דרום צרפת), סטודנטית צעירה בלי דאגות, מכרסמת את החיים במלוא המרץ, שום קשר מקרוב או מרחוק עם א"י, אין לי אפילו חשק ללכת לבקר שם.
המדינה שלי היא צרפת: נולדתי כאן, אני גדלה כאן בשמחה ובאושר ואני לומדת כאן בחינם! יש לי הרבה חברים נוצרים וערבים, אנחנו כולנו אחים. זה יפה! אני אתחתן אולי עם יהודי או אולי לא, אחרי הכל, החברים הגויים שלי כ"כ נחמדים! אף פעם לא סבלתי מאנטישמיות. מה יותר טוב מזה?!
והנה פתאום במרחק 4000 ק"מ מביתי פורצת מלחמת המפרץ. ארץ ישראל והישראלים בסכנת חיים. התקשורת הצרפתית מדברת רק על זה. אנו רואים בחדשות צעירים כמוני, סטודנטים כמוני, לבושים בגי'נס כמוני, יהודים כמוני... ואז בראשי צצה לה שאלה: ואם א"י תיעלם (ח"ו), אם היא תמחק מהמפה האם אוכל להמשיך לחיות בצורה כ"כ שלוה, אני, בטולוז? שאלה אחרת: האם מותר לי להמשיך לחיות כאילו שום דבר לא קרה, בזמן שאחי היהודיים מוכנים למסור את נפשם? ואני רואה את הישראליים הצעירים האלו בחדשות, כמה הם חזקים, בעלי ביטחון, תמיד עם חיוך, אפילו לא נראה שהם פוחדים. הם כמעט מעלים לנו את מצב הרוח.
ואז, מלחמת המפרץ מסתיימת בטוב ב"ה והשנים עוברות... הלימודים מסתיימים בהצלחה, החתונה שלי עם אלי (הוא יהודי!), לידתו של דוד ואח"כ של אנאל, ובשנת 1994 הסכמי אוסלו... אני יוצאת מהמשרד שלי בריצה, ממהרת הביתה ומדליקה את הטלוויזיה. אני לא רוצה להפסיד אפילו דקה אחת מהתיעוד בשידור חי מנורבגיה... וזהו, הם לוחצים ידיים... אני, גרוני נלחץ ולא יודעת למה, אני בוכה... למחרת אני מתקבלת במשרד כאילו לחצתי יד לעראפת (ה' ישמור!), ברכות מכל עבר ואפילו מזל טוב בעברית! בסופו של דבר אני שמה לב שכולם רוצים את השלום הזה במזרח התיכון, אבל זה מוזר, האנשים במשרד לא יהודים וגם לא פלסטינים, אז מה אכפת להם שנלחמו שם!
ועוד פעם ההשגחה הפרטית מושיטה עזרה: שליח ישראלי, דובר צרפתית, נמצא במקום באופן ארעי בטולוז כדי להציג בפנינו תוכנית קליטה בגוש קטיף.
- גוש קטיף, איפה זה? ליד עזה, השיב לי.
- אה, סליחה, אבל כשאתה אומר "עזה" אתה מתכוון "גזה" (ככה אומרים בצרפתית "עזה")? כן, השיב... התכווצות קטנה בגרון... האמת בחודשים האחרונים שוחחנו ברצינות, בעלי ואני, על עלייה לארץ. סיכמנו שאנחנו לא רוצים לחיות בעיר ולחזור לצורת החיים שלנו פה. חשבנו יותר על קיבוץ או חיים במושב, אבל לא עד כדי כך ללכת לחיות בחבל עזה!! והיה לי חשק רב לשאול משהו אחר:
- גוש קטיף שייך לארץ ישראל? כאן, השליח לא ענה, אבל מהתגובה על פניו, רציתי להתחבא מבושה!
בקיצור, חודשיים לאחר מכן היינו בגוש קטיף למשך שבוע במסע הכרת הסביבה. העיניים שלי רק ראו את הנוף הנפלא הזה, זה היה אהבה ממבט ראשון... קשה לי להסביר באופן הגיוני מה שקרה בראשי כשראיתי את הדקלים והדיונות על הרקע הכחול של הים... אף פעם לא ראיתי את השמיים בכחול כה ברור ועמוק... היתה לי הרגשה שמצאתי שוב משהו שהיה שייך לי.
הרגשתי שאני אוהבת את כל א"י, אפילו מקומות שאני לא מכירה, אבל גוש קטיף זה באמת הבית שלי, זה אני, זה נשמתי!
מאז שאנו חיים בא"י, כמעט 9 שנים, לא חזרתי אפילו פעם אחת לצרפת, ולא יצאתי אפילו למשך יומיים רצופים מהגוש! אדמתי ואני זה סיפור אהבה: אני אוהבת אותה ואני אומרת לה את זה, והיא בתמורה נותנת לי עשרות פרחים בשלל צבעים, בשמים משכרים, ומחזה של עולם אחר... זו הדרך שלנו לומר שאנחנו אוהבות זו את זו. אני פה ו היא פה, לא נעזוב זו את זו לעולם, ואי אפשר להפריד ביננו!
לסיכום: נפסיק להתחבא מאחורי אותם תויות תקשורתיות. פורים נגמר, הבה נוריד את המסכות של "חילוני" או "דתי", של "שמאלני" או "ימני", של "מתנחל" או "תושב מעבר לקו הירוק"! כל האומות רואים את כולנו בתוית אחת: כיהודים. אז הפעם נחקה אותן! נסתכל על עצמינו כעם אחד, ופה בא"י, כמו 6 מיליון יהודים שהחליטו היום לחיות ביחד בארצם! זה לא תמיד קל, אני יודעת, אבל עם קצת סבלנות (מילה הראשונה שלמדתי פה!) הרבה אהבה והמון ענווה, נצליח!
אוה! בעצם כן. אני שכחתי את התוית הכי חשובה: אני בן אדם.
אז בואו נחזור על כמה "תויות":
א) אני מתנחלת: כן, כמו השישה מיליון ישראלים שחיים בא"י. תשאלו אפילו את ערפאת אם אני צודקת!
ב) אני ימנית: כי המפלגות הימניות אמורות להגן על הרעיון הציוני של התישבות בכל מקום בא"י. למה אתם מלגלגים?!
ג) מגוש קטיף: אז כאן זה סיפור יפה שהתחיל בשנת 1991... אני בשנה הרביעית בפקולטה למשפטים בטולוז (דרום צרפת), סטודנטית צעירה בלי דאגות, מכרסמת את החיים במלוא המרץ, שום קשר מקרוב או מרחוק עם א"י, אין לי אפילו חשק ללכת לבקר שם.
המדינה שלי היא צרפת: נולדתי כאן, אני גדלה כאן בשמחה ובאושר ואני לומדת כאן בחינם! יש לי הרבה חברים נוצרים וערבים, אנחנו כולנו אחים. זה יפה! אני אתחתן אולי עם יהודי או אולי לא, אחרי הכל, החברים הגויים שלי כ"כ נחמדים! אף פעם לא סבלתי מאנטישמיות. מה יותר טוב מזה?!
והנה פתאום במרחק 4000 ק"מ מביתי פורצת מלחמת המפרץ. ארץ ישראל והישראלים בסכנת חיים. התקשורת הצרפתית מדברת רק על זה. אנו רואים בחדשות צעירים כמוני, סטודנטים כמוני, לבושים בגי'נס כמוני, יהודים כמוני... ואז בראשי צצה לה שאלה: ואם א"י תיעלם (ח"ו), אם היא תמחק מהמפה האם אוכל להמשיך לחיות בצורה כ"כ שלוה, אני, בטולוז? שאלה אחרת: האם מותר לי להמשיך לחיות כאילו שום דבר לא קרה, בזמן שאחי היהודיים מוכנים למסור את נפשם? ואני רואה את הישראליים הצעירים האלו בחדשות, כמה הם חזקים, בעלי ביטחון, תמיד עם חיוך, אפילו לא נראה שהם פוחדים. הם כמעט מעלים לנו את מצב הרוח.
ואז, מלחמת המפרץ מסתיימת בטוב ב"ה והשנים עוברות... הלימודים מסתיימים בהצלחה, החתונה שלי עם אלי (הוא יהודי!), לידתו של דוד ואח"כ של אנאל, ובשנת 1994 הסכמי אוסלו... אני יוצאת מהמשרד שלי בריצה, ממהרת הביתה ומדליקה את הטלוויזיה. אני לא רוצה להפסיד אפילו דקה אחת מהתיעוד בשידור חי מנורבגיה... וזהו, הם לוחצים ידיים... אני, גרוני נלחץ ולא יודעת למה, אני בוכה... למחרת אני מתקבלת במשרד כאילו לחצתי יד לעראפת (ה' ישמור!), ברכות מכל עבר ואפילו מזל טוב בעברית! בסופו של דבר אני שמה לב שכולם רוצים את השלום הזה במזרח התיכון, אבל זה מוזר, האנשים במשרד לא יהודים וגם לא פלסטינים, אז מה אכפת להם שנלחמו שם!
ועוד פעם ההשגחה הפרטית מושיטה עזרה: שליח ישראלי, דובר צרפתית, נמצא במקום באופן ארעי בטולוז כדי להציג בפנינו תוכנית קליטה בגוש קטיף.
- גוש קטיף, איפה זה? ליד עזה, השיב לי.
- אה, סליחה, אבל כשאתה אומר "עזה" אתה מתכוון "גזה" (ככה אומרים בצרפתית "עזה")? כן, השיב... התכווצות קטנה בגרון... האמת בחודשים האחרונים שוחחנו ברצינות, בעלי ואני, על עלייה לארץ. סיכמנו שאנחנו לא רוצים לחיות בעיר ולחזור לצורת החיים שלנו פה. חשבנו יותר על קיבוץ או חיים במושב, אבל לא עד כדי כך ללכת לחיות בחבל עזה!! והיה לי חשק רב לשאול משהו אחר:
- גוש קטיף שייך לארץ ישראל? כאן, השליח לא ענה, אבל מהתגובה על פניו, רציתי להתחבא מבושה!
בקיצור, חודשיים לאחר מכן היינו בגוש קטיף למשך שבוע במסע הכרת הסביבה. העיניים שלי רק ראו את הנוף הנפלא הזה, זה היה אהבה ממבט ראשון... קשה לי להסביר באופן הגיוני מה שקרה בראשי כשראיתי את הדקלים והדיונות על הרקע הכחול של הים... אף פעם לא ראיתי את השמיים בכחול כה ברור ועמוק... היתה לי הרגשה שמצאתי שוב משהו שהיה שייך לי.
הרגשתי שאני אוהבת את כל א"י, אפילו מקומות שאני לא מכירה, אבל גוש קטיף זה באמת הבית שלי, זה אני, זה נשמתי!
מאז שאנו חיים בא"י, כמעט 9 שנים, לא חזרתי אפילו פעם אחת לצרפת, ולא יצאתי אפילו למשך יומיים רצופים מהגוש! אדמתי ואני זה סיפור אהבה: אני אוהבת אותה ואני אומרת לה את זה, והיא בתמורה נותנת לי עשרות פרחים בשלל צבעים, בשמים משכרים, ומחזה של עולם אחר... זו הדרך שלנו לומר שאנחנו אוהבות זו את זו. אני פה ו היא פה, לא נעזוב זו את זו לעולם, ואי אפשר להפריד ביננו!
לסיכום: נפסיק להתחבא מאחורי אותם תויות תקשורתיות. פורים נגמר, הבה נוריד את המסכות של "חילוני" או "דתי", של "שמאלני" או "ימני", של "מתנחל" או "תושב מעבר לקו הירוק"! כל האומות רואים את כולנו בתוית אחת: כיהודים. אז הפעם נחקה אותן! נסתכל על עצמינו כעם אחד, ופה בא"י, כמו 6 מיליון יהודים שהחליטו היום לחיות ביחד בארצם! זה לא תמיד קל, אני יודעת, אבל עם קצת סבלנות (מילה הראשונה שלמדתי פה!) הרבה אהבה והמון ענווה, נצליח!